תרבות האוכל

נמרוד לוז מנסה להבין איך נוצר הקשר בין מוצרי חלב לשבועות ויוצא למסע קצר בשינויים שהתחוללו בחברה הישראלית שמתחיל בנשות רפת פמינסטיות בקיבוצים ונגמר בתאגיד סיני גדול. אנתרופולוגיה קצרה על חלב וישראליות

שודר לראשונה בתכונית שלושה שיודעים (שעה וארבעים וארבע (1:44)

באחד מהאתרים האינטרנטיים הרבים העוסקים בשאלות ותשובות הלכתיות הועלתה השאלה הבאה לקראת חג השבועות:

"מה עומד מאחורי המנהג של אכילת מוצרי חלב בשבועות? האם קיים קשר בין מתן התורה בהר סיני לבין אכילת מוצרי חלב? (אני לא מתלוננת, אני מאוד אוהבת עוגות גבינה – אני פשוט מחפשת תירוץ רוחני עמוק כדי לאכול עוד פרוסת עוגה…)".

התשובה שנתקבלה עסקה בטרנספורמציה הפלאית והנסית, כך לדברי הרב, במהלכה הדם הופך בבלוטות החלב לנוזל לבן וטהור. ומוסיף וטוען אותו רב שהדם מייצג תשוקה חייתית וגולמית ואילו החלב הוא סמל לאופי טהור ומזוכך וזו "תכליתה של התורה שניתנה בהר סיני לזכך את הדחפים והאינסטינקטים החייתים שלנו לחיים רוחניים יותר". הנה כך מוצג בפנינו בצורה קצרה ותמציתית קשר ממשי וברור בין חג השבועות חג מתן תורה למאכלי חלב.

אך הקשר המיתי הזה בין חלב לשבועות שנדמה כה מובן מאיליו וברור במציאות הישראלית העכשווית נסדק כאשר מתחילים לבדוק היטב את הנמסר במקורות ומנהגים בקהילות השונות. למשל ביחס לחג השבועות במקרא או בקרב פוסקי הלכה כדוגמת הרמב"ם לא נמצא דגש מיוחד או קשר כלשהו לאכילת חלב ומוצריו, כך גם במנהגים המאפיינים עדות יהודיות שונות עד לעידן המודרני.[1] מספרם הרב של ההסברים והטעמים הניתנים כיום על ידי סמכויות דתיות לסוגיהן למנהג אכילת מאכלי חלב בחג השבועות רק מדגיש את העובדה שאין לכך הסבר ברור.

כל תרבות היא שרשרת של מבנים הקשורים זה לזה הכוללים תפיסות עולם, ערכים, נורמות, טכנולוגיה, תיאוריה כלכלית ועוד. המבנים החברתיים מתווכים את מכלול התובנות האלה ומועברים לחברי הקבוצה לא אחת דרך טקסים שחברות מקיימות. טקסים הם ביטויים ציבוריים סמלים בעלי תוקף חברתי והם מכשיר רב עוצמה להביע את המהלכים המורכבים, הערכים, האמונות מהם חברה נוצרת. מבחינות רבות הטקס הוא מיצג תרבותי ציבורי דינמי המבטא את השינויים המתרחשים תמיד בערכים ובכוחות המארגנים של חברה בתחומי חיים שונים.

הטענה בדיון קצר זה היא שהתבוננות בתמורות שהתרחשו בייצוגים ובמשמעויות של החלב בטקסי חג השבועות המודרניים כמוה כהתבוננות בשינויים שהתרחשו בחברה הישראלית מאז חידוש היישוב הייהודי במרחב משלהי המאה ה-19. במקורו המקראי היה חג השבועות חג חקלאי שסימל את שיאה של העונה המשמעותית ביותר איסוף היבולים והבאת הביכורים לבית המקדש בטקס העליה לרגל. במסגרת זו הייתה הנפה טקסית של שתי ככרות לחם, הצגת הביכורים החקלאיים והדגשת הקשר בין החברה היהודית החקלאית ברובה לאל המעניק לה מטובו.

 רק לאחר חורבן בית המקדש השני הודגש הקשר, בהעדר אפשרות להגיע לירושלים, בין חג השבועות לאירוע הדרמטי של מתן התורה. אך גם אז אין בנמצא שום רמז להדגשת אכילת חלב ומוצריו.

מנהג זה נפוץ, ככל הנראה, מאז המאה החמש עשרה בעדות אשכנז בעיקר, והסיבה לכך קשורה כנראה לעודפי חלב מקומיים בשל תהליך גמילת העגלים שמתרחש בחודשי מאי-יוני בכל שנה. אך הקשר ההדוק בין חלב ומוצרים לחג השבועות נוצר דווקא במרחבים החילוניים והאנטי דתיים במידה רבה של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל.

כמו ט"ו בשבט, שהוא חג חקלאי מובהק, גם שבועות אפשר התחברות למסורות ולארץ לא בהכרח דרך האל אלא דרך חידוש הקשר לאדמה. בטקסי חג השבועות שהחלו בקיבוצים (ומהר מאוד גם לערים חילוניות כחיפה ותל אביב), הוצגו בגאוה הביכורים מענפי המשק השונים ובהם גם הילדים שנולדו באותה שנה. כבר בטקסים אלה ניתן לראות את הדגש הרב שניתן גם לצבע הלבן בבגדי המשתתפים ולאחר מכן בתוצרת החקלאית של חלב לסוגיו.

ביכורים באיצטדיון החדש בתל אביב 1932 – ארכיון יעקב גרוס

הרפת כמרחב פמינסטי

אחד מענפי המשק שהחלו להתהוות באותו זמן היה ענף הרפת שבטא, לפחות בתחילתו, מהפיכה נשית וביטוי מובהק להלכי רוח פמיניסטים של הנשים בהתיישבות העובדת. בשנת 1911 חנה מייזל מייסדת בכנרת חווה ללימוד חקלאי, הקרויה חוות העלמות. מייזל הבינה שהדרך היחידה שתאפשר לנשים להשתלב בצורה שיוויונית בהתיישבות החקלאית היא על ידי רכישת מיומנות בתחומים המותאמים יותר למגבלותיהן הגופניות לתפיסתה ואלו היו העבודה בגן הירק, בלול וברפת. ענפים אלה נקראו ענפי הבית ונשים היו הכוח המוביל בהן בימי ראשית ההתיישבות. אחת הנשים המרשימות בהקשר זה היא מרים ברץ שבמשך 45 שנה ניהלה את הרפת בדגניה א על טהרת העבודה הנשית.[2]

צמיחתו של משק החלב היה לפיכך ביטוי למחשבה פמיניסטית והעצמה נשית של החלוצות העבריות שהופתעו, וכנראה לא בפעם האחרונה, משמרנותם השובינסטית של החלוצים. החלב שווק דרך תנובה שהיה בתחילתו ארגון של שיווק ישיר של תוצרת חקלאית מהיצרנים לצרכנים ללא מתווכים. שיווק, שבלשנו הציורית והפרועה של מייסד הארגון אליעזר יפה, היה: "שיווק בלי התולעים המזיקות של העיר".

ב1956 מוקמת מועצת החלב שמקדמת מאז באופן אגרסיבי יותר את ייצור החלב ושיווקו בישראל. ביטוי נאמן לכך היתה סדרת הקומיקס לילדים על יואב בן חלב שהתפרסמה בשנות השישים והשבעים בעיתוני הילדים של אז: הארץ שלנו ודבר לילדים. יואב היה ילד חלש ששאב את כוחו משתיית שתי כוסות חלב והצליח בעזרתו לסכל מזימות זדוניות של אוייבי ישראל, להתגבר על פושעים ולעורר התפעלות מכל עבר.

בד בבד עם השיווק האגרסיבי יותר והתבססותו של משק החלב הישראלי והפיכתו גם לגברי יותר ניתן לזהות גם את הידוק הקשרים בין חג השבועות למוצרי חלב. גופים כמו מועצת החלב ותנובה, שהיתה הקואפרטיב הגדול במשק, הצליחו אכן לבסס את הקשר בין חג השבועות לחלב ומוצריו. מה שהתחיל כחזרת עם ישראל לארצו ושיקום הקשר עם האדמה הפך לפסטיבלי גבינות, וחיפוש מתמשך למתכון עוגת הגבינה המושלם לחג. כמנגל וצליית הבשר ביום העצמאות הפכו החלב ומוצריו לסמליו של חג השבועות.

מכירת מרבית מניותיה של תנובה לחברת השקעות סינית בשנת 2014 מסמלת את שיאו של תהליך ההפרטה והגלובליזציה שעובר משק החלב הישראלי. אומנם המוצרים עדין משווקים תחת הססמא לגדול בבית ישראלי אך תעשית החלב הישראלי היא כבר מזמן לא שם. הנוזל הלבן הטהור והתמים לכאורה מקפל בתוכו כפי שעולה בשנים האחרונות מאבקים קשים בין היצרנים לנסיונות הממשלה לרגולציה אך יותר מכך בין תעשיית החלב ומוצריה למתנגדים מכיוונים שונים המצביעים על הצדדים הבעיתיים ביחס לבעלי החיים ברפתות התעשייתיות.

במקביל נמשכים הדיונים שלא במקרה מגיעים לכותרות דוקא סביב חג השבועות על מקומו של החלב בפירמידת המזון שלנו ובמיתוסים שונים המופצים חדשות לבקרים באשר לתכונותיו התזונתיות. מיסוד הקשר בן החלב לחג השבועות, בעיקר על ידי כוחות חילונים מודרניים והשינויים שתארתי משקפים היטב את התמורות בחברה הישראלית. מימי התום לכאורה של החלב כביטוי למהפכה פמינסטית חלוצית ועד להפיכתו למוצר עובר לסוחר בעולם תאגידי גלובלי. השינויים האלה התקבלו מסתבר גם על ידי קבוצות דתיות שארגו אותם לתוך הפרשנות הדתית של החג וזאת על ידי יצירתם של טעמים הלכתיים רבים לאכילת חלב ומוצריו במהלך טקסי חג השבועות.

חג שמח!

[1] התייעצתי עם מספר אנשים בסוגיות אלה ועל כך תודותי לידידי פרופסור חיים בן דוד מהמכללה האקדמית כנרת ולמר יורם ברסלע.

[2] דומה שהמלאכה המחקרית כאן רק החלה ועדין רב הנסתר על הגלוי. ועל כל שפע המידע שקיבלתי ממר מוקי צור שלמי תודה.

חג שמח!

תמונה ראשית – פרסומת של מועצת החלב