מחשבות על הגירה בעקבות מדד העליה 2025
רוית תלמי כהן, נשיאת האגודה האנתרופולוגית וחוקרת הגירה, משתפת אותנו בחלק מדבריה אשר נאמרו במסגרת כנס הצגת מדד העלייה, שהתקיים ב18 בינו׳ 2026. תלמי כהן הייתה חלק מצוות המדד, אך דבריה מבוססים גם על היותה אנתרופולוגית של הגירה (קריה האקדמית אונו) , אשר חוקרת ופעילה בנושא לארוך שנים. תלמי כהן מנתחת את המדד כניסיון לקרוא את הנתונים כטקסט חברתי על החברה בישראל.
תמונה ראשית – עולים מאוקראינה בנתב"ג – צילום: יוסי זמיר, שתיל סטוק.
מדד העלייה נאסף ארבע שנים ברציפות במסגרת המכון להגירה ושילוב חברתי ברופין בהובלת פרופ’ סבטלנה צ'אצ'אשווילי- בולוטין ובשיתוף חוקרים אחרים. המדד עוסק בעמדות הציבור בישראל כלפי עלייה, עולים, שייכות וקליטה. כלומר הוא לא מודד את מצב העולים, אלא את ההעמדות כלפיהם. הצטברות הנתונים לאורך שנות קיומו של המדד, לצד ימי העיון והדיונים המלווים אותו, מאפשרת כבר לא רק תמונת מצב, אלא קריאה מעמיקה של דפוסים חברתיים יציבים בחברה הישראלית.
המפגש הנוכחי סביב המדד העלייה נבנה כמהלך של שילוב בין ידע אקדמי, חוקרות וחוקרים, מקבלי החלטות ועולים עצמם: הצגת הנתונים, תגובות של חוקרות, התייחסות של סמנכ״לית משרד הקליטה שקיבלה את הדו״ח, ולבסוף שלושה עולים חדשים מצרפת, ארה״ב ורוסיה ששיתפו כיצד הממצאים פוגשים את חיי היומיום שלהם. הנה חלק מדבריה:
אנחנו נמצאים בתקופה שחלק רואים בה משבר, אחרים רואים בה תקופה של שינוי או התכנסות, אבל כמעט כולם מסכימים ששאלות של שייכות, גבולות וזהות הפכו מרכזיות במיוחד.
העובדה שהעמדות כלפי עלייה ועולים כמעט ואינן משתנות לאורך שנים, כפי שעולה בעקביות מן המדד, מאפשרת לקרוא את מדד העלייה לא רק כתמונת מצב של דעת קהל, אלא כחלון אל תפיסות יציבות שבאמצעותן החברה הישראלית מארגנת שייכות וזרות.
היציבות הזו אינה מובנת מאליה. בחברה שעוברת טלטלות פוליטיות, ביטחוניות וחברתיות, אפשר היה לצפות לתנודות חדות בעמדות. העובדה שזה כמעט ואינו קורה מלמדת שהיחס לעלייה ולעולים אינו תגובה רגעית לאירועים, אלא נשען על דפוסי חשיבה עמוקים בחברה בישראל, שכבר הפכו למובנים מאליהם.
אחד הדברים שהדגשתי גם בהרצאה עצמה הוא שמדד העלייה אינו מדד על עולים. הוא אינו מתאר את חוויות הקליטה שלהם ואינו בוחן את המציאות היומיומית שלהם. המדד עוסק באנשים שאינם עולים, ובאופן שבו הם חושבים, מדמיינים ומסווגים את מושגי העלייה והעולים. במובן הזה, אמרתי, המדד הוא כלי להבנת הדמיון החברתי של החברה הקולטת.
והוספתי גם הבחנה לגבי סוג הידע שהמדד מייצר. אמרתי שהמדד אינו מתאר מה קורה בפועל במפגש היומיומי עם עולים, ואינו בוחן התנהגויות קונקרטיות או פרקטיקות חברתיות. הוא מתמקד במה שאנשים אומרים, באופן שבו הם מתארים את עמדותיהם, ובשפה הזמינה להם כשהם חושבים על עלייה ועולים. דווקא משום כך, הוא מאפשר להבין לא מה אנשים עושים, אלא מה נחשב בעיניהם לגיטימי, סביר או מובן מאליו. זהו ידע על נורמות, על גבולות השיח, ועל האופן שבו חברה מדמיינת את עצמה.
ומן הממצאים עולה תמונה מורכבת. מצד אחד, העלייה אינה נתפסת כאיום. אין כאן דחייה גורפת או עוינות גלויה. מצד שני, העלייה גם אינה ממוקמת בליבת ההגדרה העצמית של החברה, למרות שמרבית החברה הישראלית מבוססת על עולים או בני עולים. היא אינה מוקד של הזדהות עמוקה, אלא קטגוריה שנמצאת על סף השייכות, בין קבלה לריחוק.
והמתח הזה חשוב. הוא מלמד שהשאלה אינה אם עולים מתקבלים, אלא באיזה אופן – ולכמה זמן.
כאן נכנסות לפעולה הקטגוריות שבאמצעותן המדד מארגן את המציאות: עולים, עולים חדשים, עולים ותיקים, וקבוצות עולים שונות.
לכאורה מדובר בהבחנות טכניות. בפועל, הן מבטאות תפיסה של זמן חברתי. זמן שבו יש מי שנתפסים כמי שעדיין בתהליך, ולעומתם מי שכבר היו אמורים להיות בפנים. אלא שהזמן הזה אינו תמיד נסגר. עבור קבוצות מסוימות, התיוג של "עולה" אינו מתפוגג גם לאחר שנים ארוכות, ולעיתים הוא ממשיך לפעול גם בדור השני והשלישי.
אין זו טענה שעולה ישירות מן השאלונים, אלא קריאה שמתאפשרת מתוך הדפוסים העקביים שהמדד מציג. הפער בין אזרחות פורמלית לבין שייכות חברתית מלאה מתגלה כאן לא כבעיה נקודתית, אלא כאתגר מתמשך של החברה הישראלית כולה.
במובן הזה, תיוג אינו רק עניין של עמדות או דעות קדומות. הוא מנגנון חברתי. הוא מארגן ציפיות, מגדיר מי נדרש להוכיח את עצמו שוב ושוב, ומי יכול להפסיק להסביר את נוכחותו. הוא פועל דרך שפה, דרך מוסדות, ודרך הבחנות שנראות טבעיות, אך למעשה הן תוצר של היסטוריה, כוח וזמן.
המדד מאפשר להבין כיצד תיוגים פועלים באופן דיפרנציאלי כלפי קבוצות עולים שונות. יש קבוצות שעבורן תווית ה"עולה" נתפסת כשלב זמני בדרך להשתלבות, ויש קבוצות שעבורן היא נטענת במשמעויות נוספות של מוצא, צבע עור, יהדות ודתיות, ולעיתים גם של תפיסות לגבי שייכות, נאמנות ו"ישראליות".
הדוגמה של עולים מאתיופיה או ישראלים ממוצא אתיופי מוכרת היטב במחקר ובשיח הציבורי. כאן, התיוג אינו עוסק רק בהיותם עולים, אלא בסטיגמטיזציה רחבה יותר שקושרת בין מוצא אתני לבין תפיסות פשיעה ונטל – גם עבור מי שהם כבר דור שלישי בישראל. חשוב להדגיש שתיוגים כאלה אינם נובעים מנתונים אישיים, אלא ממנגנונים חברתיים עמוקים של הכללה והדרה, שפועלים לאורך זמן וחוצים דורות ומוסדות.
נתון נוסף מן המדד מאיר את התהליך הזה מזווית אחרת. רבים מן הציבור היהודי מדווחים שהם אינם מכירים עולים חדשים באופן אישי. וכאשר אין היכרות יומיומית, העולה נשאר דמות מופשטת, קטגוריה, ולא שותף חברתי ממשי. זהו בדיוק המקום שבו תיוגים יכולים להמשיך לפעול, גם בלי עוינות גלויה וגם בלי כוונה מודעת.
וכשמביטים על כך בהקשר רחב יותר, עולים ובני עולים הם היום חלק מרכזי מן החברה בישראל. ולכן העובדה שמושג "עולה" ממשיך לפעול לאורך שנים, ולעיתים גם דורות, מעלה שאלה עמוקה על היכולת של החברה לסגור באמת מעגלי שייכות.
במילים אחרות, האתגר אינו רק קליטת עלייה. הוא המעבר מקליטה לשייכות. מן היכולת לנהל תנועה, אל היכולת לבנות אנחנו שאינו מבוסס על שלבי מעבר מתמשכים.
כאן נמצא הערך העמוק של מדד העלייה: במה שהוא מאפשר להבין על החברה בישראל, על האופן שבו היא מדמיינת שייכות, מארגנת זמן, ומציבה גבולות – לעיתים מבלי לשים לב.
ואולי מתוך הקריאה הזו אפשר להמשיך את הדיון לא רק בשאלה מה נעשה עם העלייה, אלא בשאלה רחבה יותר: איזו חברה אנחנו מבקשים להיות בתוכה.
ובשולי הדברים חשוב לי לציין: החברה הישראלית מצויה היום במצב של קיטוב, כאב ופיצול עמוק בין קבוצות רבות. העלייה היא רק אחת מן הסוגיות שבתוכן מתנהלים מאבקי שייכות, זהות וכוח. אני כותבת כאן מתוך תחום המחקר שלי, ומתוך אחריות אליו, בידיעה שיש עוד שאלות רבות, קשות ודחופות לא פחות.
קישור לכתבה שפורסמה בעקבות מדד העלייה 2025
עוד בנושא: