רק היום

לרגל יום בריאות הנשים העולמי אשר צויין השבוע, חוזרת האנתרופולוגית טל ניצן לעבודת השדה שלה בגוואטמלה ב2010, ולהתמודדות של המדינה עם התפרצות הר געש קטלנית יחד עם סופה טרופית הרסנית. הנפגעים הקשים ביותר, מראה ניצן, היו בתים ומשפחות בראשן עמדו נשים. כמו במקומות אחרים בעולם, גם כאן נשים הן אלו שהיו חשופות העיקריות לאסונות, מגפות ואלימות. ניצן (כיום בפורום סופי דיוויס לחקר מגדר, סכסוכים ויישובם בעברית), מצביעה על הקשרים בין חוסר נגישות לשירותי בריאות, לביטחון אישי, ולקיום מכבד, וטוענת שצריך להבין קשרים אלו כאלימות מדינתית מבוססת מגדר.

ב-28 למאי, צויין (בחלקים מסויימים בעולם) יום בריאות הנשים העולמי (International Day of Action for Women's Health). מדובר במסורת שהתחילה ב1987 בכנס של הרשת העולמית של נשים בנושא זכויות רבייה בקוסטה ריקה (נורמות עולמיות בנושא התחילו להתבסס בעקבות הכנס הבינלאומי לאוכלוסייה ופיתוח שהתקיים בקהיר ב1994). במקור, מטרת היום הייתה להעלות למודעות זכויות מין ורבייה של נשים וגם זכויות נשים באופן כללי.

נחשפתי למסורת הזו במסגרת עבודת השדה שלי (2009-2011) עם ארגוני נשים הפעילים בקמפיין למניעת אלימות נגד נשים בגואטמלה. החיבור בין נושא הבריאות הממוגדרת לנושא האלימות המגדרית אינו מובן מאליו ובמרכזו עומד (חוסר) האחריותיות של המדינה לבריאותן של נשים ולשלמות גופן. ב-27 למאי 2010 השתתפתי בסמינר בנושא בגואטמלה סיטי בו פעילות ממספר ארגוני נשים הציגו מגוון קשרים בין חוסר נגישות לשירותי בריאות, לביטחון אישי, ולקיום מכבד והסבירו אותם כאלימות מדינתית מבוססת מגדר. למרות שזו לא הייתה זווית המחקר שלי, התובנות (לפחות בחלקן) נותרו עימי עד היום:

מניעת: חינוך מיני כוללני, גישה לאמצעי מניעה והפסקת הריון בטוחה.

• הריונות לא רצויים בקרב נערות צעירות שהובילו לעיתים לתמותת אמהות או תינוקות
• מקרי מוות כתוצאה מהפלות לא בטוחות
• תפוצה גבוהה של מחלות המועברות במגע מיני, במיוחדHIV/AIDS  
• מניעת טיפול רפואי הולם לנשים נשאיות HIV/AIDS  (למשל מניעת גישה לבדיקות PUP)

חוסר הנגשת טיפול רפואי לאוכלוסיות עניות / בשוליים החברתיים והגאוגרפיים

פמיניזציה של עוני, הטייה חברתית להשקעה פחותה בבריאות נשים, וקושי של נשים להתנייד למרחקים (עוני, חוסר ידיעת השפה הספרדית, מגבלות תרבותיות), הופכים את חוסר ההנגשה לקטלני

חוסר טיפול מערכתי תקיף באלימות מבוססת מין ומגדר

• הריונות לא רצויים והדבקות במחלות המועברות במגע מיני, במיוחדHIV/AIDS  
• פגיעות ופציעות מסכנות חיים
• פגיעות ופציעות שמטעמי בושה לא מטופלות ויכולות להוביל לזיהומים ובעיות בריאותיות מתמשכות
• המנעות נשים נפגעות אלימות במשפחה לגשת לטיפול רפואי מחשש שסימני אלימות על גופן יתגלו מובילה למקרי מוות שגילוי מקדים יכול היה למנוע

האירוע, הסתיים כרגיל קצת לפני החשיכה, בדיוק בזמן להספיק לתפוס את האוטובוס האחרון לאנטיגואה (העיר הקולוניאלית הקוסמופוליטית בה גרתי). לחשיכה היורדת הצטרף גם מזג אויר סוער שהובילו אותי, עם הגעתי, לרוץ ולהסתגר בבית.

כמה שעות לאחר מכן, כשמזג האויר הסוער קצת נרגע, ורשמית הגיע הבוקר, לבשתי את חולצת הקמפיין שהוכנה לקראת אירועי יום הבריאות, ועליתי על האוטובוס בחזרה לעיר (גואטמלה סיטי) בכדי לעזור בהכנות לצעדה. כשאור ראשון התחיל להפציע והאוטובוס התחיל להכנס לעיר והתחלתי להתעורר, שמתי לב שכל הכבישים מלאים פועלים שמפזרים אספלט על הכבישים ולא כל כך הבנתי מה פתאום החליטו על מבצע סלילה מחדש של כל העיר ביום אחד, אבל הייתי רדומה משהו ולא התעמקתי. גם ברחובות הפחות מרכזיים בהם צעדתי, בדרכי למשרד של טיירה ויוה (Tierra Viva), אחד הארגונים איתם עבדתי, היו ערמות אספלט, אבל התעלמתי. מאוד התרגשתי לקראת הצעדה והמקום המשמעותי שהצלחתי ליצר לעצמי בחודשים האחרונים בארגונים המארגנים וסלילה מחודשת של רחובות העיר פחות עניינה אותי. כשהגעתי למשרד ושאלתי למה כולן בפנים ולא בחוץ, עובדות על עיצוב המיצגים הנעים לצעדה, הסתכלו עלי כאילו נחתתי מכוכב אחר. "כשהלכת לכאן, לא ראית משהו מוזר"? שאלה אותי אחת הפעילות ובלי להמתין לתשובה שלי, המשיכה: "חצי מדינה תחת תקנות חירום, העיר קבורה תחת אפר וולקני מהתפרצות הר הגעש פקאיה אתמול, כפרים שלמים נשטפו-נקברו תחת מפולות בוץ וולקני וכל הפעילויות שהיו מתוכננות להיום בוטלו. אנחנו מתקשרות עכשיו לכל המחוזות היותר רחוקים, אומרות לנשים (שאמורות להגיע לצעדה מכל המדינה) לא להגיע ומנסות לפזר את כל האוכל והציוד שהוכן להיום בין נזקקים, אז… בלי צעדה היום, אבל נשמח אם תעזרי באריזת חבילות."

כמו בימי הפיגועים הקשים בתקופת הלימודים שלי בירושלים, שלחתי הודעה לכל מכרי עם "I’m fine" בשורת הנושא וכמה שורות הסבר בגוף ההודעה לגבי האירועים, מבטיחה שאני באמת-באמת בסדר. אבל זו הייתה רק ההתחלה. קצת אחרי שחזרתי באותו יום הביתה התחילו שוב הגשמים הכבדים, הפסקות חשמל ומים (גם בשכונה היחסית יוקרתית בה גרתי. אבל היו לנו גג יציב, נרות וגז לבישול) והתודעתי לאגתה, הסופה הטרופית שפגעה במרכז אמריקה ב28-30 במאי 2010.

בימים הבאים התבררה התמונה המורכבת – בולען עצום נפער באיזור 2 (בצומת בה עברתי תכופות, ליד משרד מזכירות הנשיא לעניני נשים ומשרד הועדה למניעת אלימות נגד נשים) וגרם למותם של כ15 בני אדם. בולענים (קטנים) נוספים שנפערו בכבישים, כוסו על ידי גשמים, נתגלו כשמכוניות ואוטובוס נפלו לתוכם, גורמים לתאונות קשות ומקרי מוות; הצפות ומפולות בוץ יצרו חסימות כבישים, יוצרות הן פגיעות מידיות והן שיתוק יכולות להניע עזרה. נזקים נוראיים במיוחד היו בכפרים שלרגלי הפקאיה, בייחוד סן מיגל אסקובר, שם מפולות בוץ הביאו למותם של כ20 אנשים. אלפי בתים נשטפו עם המפולות או התמלאו בבוץ הוולקני. מפולות בוץ כתוצאה משטפונות שיצרה הסופה גבו נפגעים רבים במקומות אחרים, ובסה"כ הובילו לכמאתים מתים ויותר ממאה אלף מפונים.

הרי הגעש אגואה, פואגו, ואקטננגו הם חלק בלתי נפרד מהנוף היומיומי של תושבי האיזור ומההסטוריה המורכבת של העתקת ערי בירה (גואטמלה סיטי היא הבירה השלישית של גואטמלה) בשל התפרצויות וולקניות ורעידות אדמה. הר הגעש פקאיה, והכפרים שלרגליו, אמנם מרוחק קצת יותר, אבל עדיין נתפס כחלק מהקהילה האיזורית (כל המבקרים באיזור טיפסו עליו בשלב זה או אחר), ובשוך הסערה התארגנו קבוצות מתנדבים, מקומיים ובינלאומיים, לסייע בפינוי הבוץ הוולקני מהבתים. מדובר בעבודה פיזית קשה של חפירת בוץ וולקני שהתקשה מתוך בתים, שהצריכה בנוסף לכוח פיזי גם כלי עבודה ומספר גדול של ידים עובדות, כשהמתנדבים עצמם ריווחו את ימי הפינוי כדי לנוח ולהתאושש מהזיהום במערכת הנשימה שכולנו חטפנו.

הנפגעים הקשים ביותר היו בתים ומשפחות בראשן עמדו נשים. היו אלה הבתים שעמדו במיקומים הפגיעים ביותר, בנויים מחומרים עמידים פחות ולמי שבראשן, נשים מטופלות בילדים, עמדו מעט מאוד אמצעים לפנות את הבוץ או לשלם על עזרה. מי שלא הצליחה לגייס את עזרת השכנים (שהיו עסוקים בפינוי בתיהם ו/או דרשו סוגי תשלום שהנשים לא יכלו/רצו לשלם) נאלצה לותר על המעט שהיה לה ולעזוב.

במקום בו אלימות אנושית—פיזית, מבנית, סמלית—היא מצב יומיומי, זו הייתה חווית האלימות הכי מערערת שהייתה לי שם (ובכלל). כבר בימים הראשונים החלו תקיפות (שוד) של מתנדבות ומתנדבים—כמו טובעים שבניסיונם לשרוד מטביעים את מי שמגיעים לעזרתם—מה שהאט את ניסיונות העזרה האזרחית. בהמשך החלו להווצר אוכלוסיות פליטים חסרי כל ומיד אחר כך החלו המגפות: כולרה ודנגיי, שכמובן, פגעו שוב בחלשים מכולם, כלומר בחלשות ובני ביתן – נטולות אמצעים כלכליים, מחסה, הגנה וגישה לשירותי בריאות. 

חייתי בגואטמלה כשנתיים. שלא כמו חוקרות אחרות מארה"ב, קנדה ואירופה שפעלו באיזור, נהגתי לנוע, כמו הנשים עמן עבדתי, בתחבורה ציבורית וברגל. האלימות—הכללית ומבוססת מגדר—היומיומית שהנשים איתן עבדתי חוו—בבית וברחוב—לא דלגה עלי. כמוהן, היו לי דרכים לנסות להמנע ממנה ולהתמודד איתה. כשהפקאיה התפרץ ואגאתה הכתה היו כמה ימים ששדה התעופה היה משותק, אלימות ומגיפה החלו להשתולל ופתאום אי אפשר היה לצאת מהמדינה. זו הייתה אחת הנקודות בה הבנתי איך, גם כשאני חיה איתן וכמותן, אני תמיד בהנחה שאם משהו באמת נורא קורה, אני יכולה לעלות על מטוס ולהעלם.

התגלגלות האירועים הקשה הזו לימדה אותי יותר מכל אירוע יזום—סדנה, כנס, צעדה—על הקשרים בין חוסר נגישות לשירותי בריאות, לביטחון אישי, ולקיום מכבד וכיצד ניתן להבין אותם כאלימות מדינתית מבוססת מגדר.

השנה, כמו כל שנה, אני אזכור את היום הזה בעזרת הסטודנטיות שלי בקורס המוסמך מגדר וחברה בישראל, בשיעור בו נעסוק בחוסר נגישות לשירותי בריאות / לבריאות טובה של נשים מקבוצות מודרות בישראל. ועדיין, לצערי / שמחתי, אני חושבת שאף פעם לא אצליח ללמד את הנושא בדרך המהדהדת בה אני למדתי אותו.

ד״ר טל ניצן היא אנתרופולוגית פמיניסטית, חוקרת ורכזת אקדמית של פורום סופי דיוויס לחקר סוגיות מגדר, סכסוכים ויישובם, מיוזמות ומקדמות התוכנית ללימודי מגדר ומגוון בה היא מלמדת, בנוסף לקורסים במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית.