סיכום 2024 – בחירת העורכות והעורכים
לכבוד סיום שנת 2024 בחרנו, צוות בחברת האדם, את עשרת הכתבות שהכי אהבנו השנה. זה לא היה קל, והרבה מאוד נשארו בחוץ למרות שהן חשובות ואהבנו גם אותן. אז אנחנו מזמינים אתכם לחזור אליהם ולרבות אחרות באתר, אולי בתוך השנה הלא פשוטה הזו דווקא את הכתבה הזו פספסתם…
- השדה המציף- ועבודת שדה בכלל:
חלק גדול מהקסם של האנתרופולוגיה קשור בעבודת השדה האתנוגרפית. כבר בשיעורי המבוא אני והסטודנטים סביבי נשבינו בסיפורים על חוקרים שנסעו למקומות רחוקים ולא רק ביקרו בהם, אלא חיו בהם ולמדו את דרכי המקום. אולם, ברוב המחקרים וברוב הפוסטים שאנחנו מפרסמים כאן עבודת השדה נדחקת אל מאחוריי הקלעים. בסדרת הכתבות של "עבודת שדה" ניסינו דווקא להתמקד בה ולדון בתהליכים המורכבים שהיא כוללת ושמרכיבים את המחקר. בעיניי שווה לכל חוקר מתחיל (או מתקדם) להכיר את המדור- אבל מעל לכל חשוב להכיר את הפוסט אודות השדה המציף בו חוקרים שיתפו אותנו במורכבות ובקושי המלווה את המחקר. מעבר לעובדה שמדובר בהצצה חד פעמית אל מה שלא תמיד נכתב, הפוסט מסייע להבין את הקשיים שבמחקר האתנוגרפי ולהתכונן אליהם.
2. סמלי מפתח מלנכוליה- וסמלי מפתח בכלל:
בכתיבה האנתרופולוגית העכשווית כבר יש פחות חיפוש אחר תיאוריה גדולה וחובקת-כל, אלא התמקדות במושגים וגישות שעוזרות לנו להסביר ולהבין את התופעות הנחקרות. הפינה ״סמלי מפתח״ שכותבת רותם קליגר חליוא מאגדת מושגים כאלו ומסבירה אותם בצורה נגישה ומובנת. אחד המושגים הבולטים שרותם כתבה עליהם השנה היה ׳מלנכוליה׳, בעיקר דרך השימוש שעושה בו האנתרופולוג טל שמור כאשר הוא מפתח אותו ל׳אזרחות מלנכולית" – מושג שיכול להאיר היטב על המצב הנוכחי. בין המושגים האחרים שעלו השנה בפינה ניתן לציין את המושגים: תסריט מגדרי, קפיטליזם רגשי, מודרניות נזילה, אנומליה, Actant ועוד. דרך נהדרת ללמוד, להכיר ולחזור על מושגים מרכזים כיום באנתרופולוגיה ובכלל.
אברך שמסתובב עם תיק? איפה נשמע כדבר הזה? געוואלד, מה אתה ביזנסמן?? לכבוד יום השקית כתב לנו משה בכר על השימוש בשקיות בחברה החרדית. תיק זה מאורגן מדי, שקית משדרת חוסר תכנון ומעבירה את הרושם שאתה עסוק בתורה בלבד ולא בשום דבר אחר. זו לא השקית טוען בכר, זה יותר הלא תיק.
4. דגמי הופעתך – לק ג'ל בזמן מלחמה:
בשנה האחרונה חיינו בשגרת מלחמה שכבר הפכה לשגרת החיים שלנו. בתוך המציאות המורכבת הזאת נשים רבות בחרו להזכיר (לסביבה וגם לעצמן) את הכאב, האבל, המחאה, ההנצחה והדאגה דרך הפרקטיקה הקבועה והחזרתית של עיצוב הציפורניים. מיה פוגל (רכזת בחברת האדם) התבוננה בפוסטים שעלו בקבוצת הפייסבוק "מאמאצחיק" והציעה ניתוח אנתרופולוגי לביטוי הרגשות והמצוקות השונות דרך אחת הפרקטיקות הרגילות והנפוצות ביותר בקרב נשים בישראל: לק ג'ל. נשים צבעו את ציפורניהן בכתום לציון יום ההולדת של כפיר ביבס, הן ציירו את סמל החטופים הצהוב, מרחוק לק ירוק זית כאקט לחיזוק הצבא ועוד…
5. טיילור הקדושה: שגעת הסוויפטיז ועליה לרגל להופעה:
עינב קוצר (משלנו! בחברת האדם) טסה להופעה או השתתפה בעלייה לרגל? הלכה לשמוע מוזיקה או השתתפה בטקס דתי? בכתבה מרתקת (שהובילה גם לראיון בגל"צ) מתארת עינב את מסע העלייה לרגל שלה ושל סוויפטיות אחרות לטיילור הקדושה. כתבה מגניבה (זה שלמה עם הסלנג של שנות ה80) שממחישה לנו שתיאוריות אנתרופולוגיות ותיקות על סמלים, טקס, קומוניטס ועוד, ממשיכות להיות, גם היום, רלוונטיות מתמיד.
6. לדבר דו-קיום עם קבוצות לא ליברליות- ראיון עם ד"ר אריקה לין וייס:
את השנה החולפת פתחנו ב׳ראיון עומק׳ – פינה בה אנו מראיינים אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות על עבודתם והמצב העכשווי – בראיון מרתק עם אריקה וייס. רותם קליגר חליוא ראיינה את וייס על איך היא הגיעה, לאנתרופולוגיה, לישראל ולמחקר שלה, על מחקריה העכשווים העוסקים בתפיסות שונות של "דו קיום" דתי ואתני ועל חלופות לשיח והגישה הליברלית כדרך לפרש חיים משותפים. ראיונות נוספים שהיו השנה התקיימו עם דני רבינוביץ, מיכל פרנקל, מוטי גיגי, רווית תלמי כהן ויורם בילו. ויש עוד הרבה ראיונות שהתקיימו בשנים עברו. דרך מצויינת ללמוד על המחקר העכשווי של אנתרופולוגים (וקצת סוציולוגים) בישראל ועל הדרך בה הם מבינים את המציאות העכשווית.
7. "יחד ננצח" – העם צועק את שחסר לו? ופרויקט מדברים על ה-7.10 בכלל:
"יחד ננצח" הפכה מהר מאוד לסלוגן המלחמה אחרי ה7.10, אולם מי מזדהה איתה ומי פחות? למי מתכוונים כאשר טוענים שאנחנו "יחד"? פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי ניתחה את צמד המילים כחלק מפרויקט "לדבר אחרי ה7 באוקטובר" – גיליון מיוחד של "עיונים בשפה וחברה" שעוסק בביטויי לשון שנטמעו בזמן מלחמת חרבות ברזל. ויניצקי-סרוסי תוהה האם ההתעקשות לצעוק "יחד", מעידה דווקא על כך שזה מה שחסר לנו יותר מכל? היא מתייחסת לשימושים ציניים ופוליטיים בסיסמה ומציעה דוגמאות שונות מתוך התרבות הפופולרית בישראל.
8. "חי, מת או חטוף": המלחמה בעזה וערעור החלוקה שבין חיים למוות:
"אמא, הוא חי, מת או חטוף?", בכל פעם שמדברים על מישהו, בנה של גלי עידן (שבעלה נחטף ובתה נרצחה) שואל את השאלה הזאת. זוהי דוגמה לאופן שבו הקטגוריה "חטוף" נהייתה בשנה האחרונה מעין מקף בין החיים למוות ומאתגרת את החלוקה הבינארית ביניהם. אורי כץ מציע ניתוח של השיח הישראלי שהתגבש סביב סוגיית החטופים ושל הפרקטיקות השונות בהן נוקטות משפחותיהם.
9. אמהות מילטיריסטית- על שינויים בתפיסה המוסרית של אימהות בצל המלחמה:
איך השתנתה התפיסה המוסרית שלנו בעקבות המלחמה? איך משתנה התפיסה שלנו בעקבות תפקיד חדש כמו אמהות? בטקסט אוטו-אתנוגרפי וכנה משתפת יעל עשור על השינויים בתפיסות המוסריות שלה בעקבות המלחמה ומה אנחנו יכולים ללמד מזה על המשמעויות של אמהות בעידן הנוכחי. וכמו שיעל מסכמת, אולי אם נשכיל להבין אותן יותר טוב, נוכל גם ביחד לייצר דרכים אחרות, הרסניות פחות, לענות על הצרכים האמהיים של הגנה על ילדינו.
10. נגה קידר על הצטרפותה לסגל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב:
במסגרת ברכות למינויה כמרצה בכירה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובתכנית המוסמך להיבטים חברתיים ומדיניות של שינויי אקלים באונ' ת"א, כתבה נוגה טקסט אישי ורפלקסיבי שתאר את הדרך המחקרית והאישית שעברה-כיצד חוויות הילדות, הנערות והבגרות עיצבו את הסקרנות המחקרית שלה, תיארה את שיתופי הפעולה ורגעי השיא המחקריים לאורך השנים האחרונות שהם פועל יוצא של הצורך והרצון להרחיב ולהעשיר את הדמיון הסוציולוגי שלה. נוגה תיארה את החשיבות שביצירת קהילות, גם מחקריות-אינטלקטואליות שלא נותרות רק במגדל השן האקדמי ולא פחות מכך את חשיבותן של קהילות חבריות המבוססות על נדיבות וסולידריות, במיוחד באקלים האקדמי הנוכחי שבו מיעוט משרות, מה שהופך את התהליך לשרירותי ורצוף אכזבות. הטקסט של נוגה היטיב לקשר, באופן רגיש אך ביקורתי, בין האישי לפוליטי, בין הפרטי לציבורי ובין האקדמי לאקטיביסטי.