אנתרופולוגיה לשבת

מה קורה כשאנחנו צועדות במרכזים העתיקים של הערים ההיסטוריות של אירופה? כיצד הליכה זו, הנראית כפעולה סתמית, פשוטה וספונטנית, משנה ומעצבת את העיר הגדולה? מהם יחסי הגומלין בין הסביבה האורבנית לחיי היומיום? ד״ר שלומית פלינט, אדריכלית ומתכננת ערים מאוניברסיטת בר אילן ופרופ׳ נורית שטדלר, ראשת החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, כתבו יחד מאמר אשר פורסם בכתב העת PLOS ONE. פלינט ושטדלר בוחנות את המציאות האורבנית היומיומית בעיר העתיקה של לונדון מנקודת המבט של  הולכי והולכות הרגל, מתוך העדשה היחודית של המושג התיאורטי "פלימפססט" (palimpsest), מושג העוסק ביחסי העבר והעתיד בעיר.

פלינט ושטדלר מראות במאמר Palimpsests and urban pasts: The janus-faced nature of whitechapel כי ההתבוננות בערים עתיקות מתוך שילוב של נקודת המבט הארכיטקטונית והאנתרופולוגית מאפשרת להבין טוב יותר את חווית ההליכה בערים ההיסטוריות. הן טוענות כי ההליכה בעיר היא חוויה בעלת רבדים רבים אותה מחברים ההולכים לתפישת העבר וההווה. תפישה זו משתנה באופן תדיר ובו בזמן היא משנה את המרקם העירוני כולו. ההבנה של חוויה מורכבת זו "מאפשרת לנו להסתכל על זווית נוספת של תפקידם של המהלכים בעיר בעיצוב תהליכים אורבניים מתמשכים" כותבות החוקרות. על מנת לחדד נקודת מבט זו, הן התמקדו בניתוח חווית המבקרים והמבקרות בהליכה ברחובות לונדון העתיקה, היא העיר הרומית לונדיניום.

פלינט ושטדלר טוענות כי מחקר מסוג זה תורם רבות להבנה של היחס לעבר, עיצוב ההווה והעתיד האורבני, אגב ההליכה בעיר ההיסטורית. לתפישתן, בערים אלו העבר כפי שהוא נחווה ומדומיין בקרב הצועדים, נתפש כמניע מרכזי בהתווית המודל העירוני הרצוי. למעשה, החוקרות מתבוננות בעבר כגיבור מרכזי בערים מודרניות גדולות ובוחנות את השפעותיו השונות על המרחב העירוני. לפי תפישה זו, העבר משובץ בארכיטקטורה של העיר, בפארקים, בתכנון העירוני, באמנות, בעיצוב ובאסתטיקה של העיר. בשונה ממחקרים אחרים, בהם העבר נחקר מנקודת מבט הסטורית ולא מנקודת מבט עכשווית, החוקרות מציעות להסתכל על העבר מנקודת מבט של חיי היומיום של מי שהולך, צועד ומשוטט ברחובות העיר העתיקה של לונדון. בהמשך לכך, המחקר נועד להשלים את החוסר הבולט במחקרי מיקרו-רזולוציה אשר לדעת החוקרות עשויים להבהיר את תפקידן של חוויות יומיומיות ביצירת רבדי המשמעות הטמונות בסביבה העירונית המורכבת.

השאלה העומדת במרכז המאמר היא: מהו תפקידו של העבר בחוויה היומיומית הממשית של המהלכים והמהלכות במרחבי העיר? כיצד נחוות השכבות השונות ("פלימפססטס") על ידי סוכניה השונים של העיר? בהתבסס על גישותיהם של גיאורג זימל, ולטר בנג'מין, אנרי לפבר, ברונו לאטור ומישל דה סרטו וניתוחם את התהוות הסביבה האורבנית, החוקרות מציעות ניתוח נוסף. הן מתמקדות באופנים בהם הולכי הרגל משלבים את המפגש עם הנתיבים הפיזיים לשכבות המשמעות הרבות שהצטברו במהלך השנים.

המונח palimpsest משמש את פלינט ושטדלר ועומד במרכז המאמר. מקורו של המושג ביוון העתיקה (palímpsēstos) ומשמעותו "גירוד נוסף" או "מחיקה נוספת". הכוונה היא בדרך כלל לכתב יד פפירוס או קלף שנעשה בו שימוש חוזר ולמעשה נכתבו עליו שכבות, המנסות לשחזר שוב ושוב את חלקיו הקדומים, כך שחלק מהסימונים הקודמים נותרו גלויים וחלקם מחוקים וסמויים מן העין. מונח זה משמש במחקרים טקסטואליים לתאר את הדרך שבה ניתן לזהות שכבות שונות של כתיבה על גבי מגילות עתיקות. מחקרים אלו הראו כי בקלף או כתבי היד נעשה שימוש חוזר מסיבות שונות. לפעמים היה קשה או יקר מדי למצוא פפירוס או קלף שישמש לכתיבה, ובמקרים אחרים, טקסטים 'גורדו' על מנת להסיר מהם טעויות או משום שהטקסט המקורי נחשב כעוסק בכפירה.

התפישה הטקסטואלית רואה בשכבות הישנות על הקלף או הנייר, כשכבות קבועות, שלמעשה אינן נהרסות לחלוטין, גם אם התווספו להן שכבות טקסט חדשות אשר אינן קשורות לשכבות הקודמות. לפי תפישה זו, מרגע שהמצב הבראשיתי (Tabula rasa) חולל, הרי שגם אם הלוח נמחק, הטקסט החדש לעולם אינו מופיע על לוח ריק. בתחומי התרבות המונח palimpsest מתייחס לשכבת-על או הנחת ידע קודם. במחקר הארכיאולוגי והאדריכלי המושג palimpsest משמש כדי להסביר כיצד חפץ אשר נוצר למטרה אחת הוסב לשימוש חוזר או למטרה אחרת. מסיבה זו, המונח palimpsest יכול להתייחס להריסות מבנים, לניתוח שרידים ו/או יסודות שעליהם נבנים מבנים או מונומנטים חדשים.

המושג פלימפססט הגיע אל לב המחקר העירוני בשלבים מאוחרים יותר. בספרות זו נותחו שלבי הבנייה של מונומנטים אדריכליים וההתפתחות המורפולוגיה העירונית בהקשר לרבדים מגוונים המתקיימים מתחת לפני השטח. מתכננים עירוניים התייחסו למושג להסתכלות על בסיסי הערים העתיקות והאיקוניות אשר אוכלסו, התפתחו ונבנו במשך מאות שנים. חוקרים וחוקרות ראו במושג ככלי שיכול לעזור להם.ן לנתח תהליכי שימור של מרקמים ואף 'הקפאת' הנוף, או לחילופין מגמות של שימוש חוזר ובנייה מחדש של מרקמים עירוניים חדשים. מחקרים אלו הראו כי השכבות השונות במרחבי בעיר יכולות להיות מדומיינות, מומצאות או קונקרטיות, והתגליות של רבדיהן הן סמל לטרנספורמציות ולהתגלמות המתמשכת של התהליך הפלימפססטי בעיר. במסגרות עירוניות שבהן כל שכבה מספרת סיפור, ניתן לעקוב אחר האופן שבו אנשים התיישבו לראשונה, חיו את חיי היומיום שלהם בעבר ובנו מוסדות ובתים המתאימים לתקופתם. למעשה, מגמות אסתטיות או דתיות יכולות לשנות את צורתה של העיר, למשל על ידי הקמת מוסדות דת, כנסיות, מנזרים, מקדשים או מוסדות חינוך כגון אוניברסיטאות, ספריות ועוד. ערים איקוניות כמו רומא, ירושלים, איסטנבול, אלכסנדריה, ברלין, מוסקבה ועוד רבות אחרות משקפות את הדינמיקה הזו. הרבדים מלמדים על הזיכרונות, המבנים הנשכחים, הישנים והעתיקים ושרידי החיים על כל צורותיהם, כמו גם על צורות וטכניקות של בנייה חדשה לגמרי הנובעות מצרכי ההווה ותיאוריות תיכנוניות חדשות.

כאמור, פלינט ושטדלר ממשיכות קו מחקרי זה תוך התמקדות בעיר העתיקה של לונדון. היישוב לונדיניום נבנה בסביבות שנת 43 לספירה והוא היסוד העתיק של העיר לונדון. בשיאה, באמצע המאה השנייה, גדלה לונדיניום ל-60,000 איש ואישה ונחשבה לבירת בריטניה הרומית. יחד עם הפורום והבזיליקה של לונדיניום, חומת אדריאנוס וחומת ההגנה סביב הצד היבשתי של העיר, רשת הכבישים הייתה אחד מפרויקטי הבנייה הגדולים ביותר שבוצעו בבריטניה הרומית. שבעה מסלולים הוליכו אל לונדיניום או ממנה, רובם נבנו כבר בתקופת ההקמה של העיר. במחצית השנייה של המאה השנייה, היישוב לונדיניום הצטמק, ועם התמוטטות השלטון הרומי בתחילת המאה החמישית, לונדוניום חדלה להיות עיר מרכזית. מסביבות שנת 500, התפתח היישוב האנגלו-סכסוני לונדנביץ' ממערב ללונדיניום הרומית ובערך בשנת 680, הוא צמח וגדל סביב הנמל המרכזי (מפה 1). מעבר לגרעין המקורי של לונדיניום הרומית, העיר התפתחה לכל עבר, וקבוצות כפרים, עיירות, פרברים ואזורי תעשייה השתנו וגדלו בכל תקופה לפי מאפייני הבנייה והצרכים. מאפיינים רבים ושונים, טופוגרפיות, גיאולוגיות, מקווי מים ועורקי תחבורה, לצד תהליכים חברתיים, תרבותיים וכלכליים, התמזגו והשפיעו עמוקות על האנטומיה העירונית של לונדון בת ימינו.

במחקר החוקרות מתמקדות ברחוב -Whitechapel Road, ציר עירוני מרכזי הרווי באתרים ומבנים, כמו גם מסורת אסתטית ארוכת שנים מהתקופה הרומית ועד היום. כיום רחוב וייטצ'אפל מהווה חלק מכביש A11, אבל בעבר הווה את תחילתה של דרך רומית שהובילה מלונדון לקולצ'סטר (Colchester), לכיוון צפון מזרח. במאה ה-16 הושפעה הפעילות בשכונה ממיקומה מחוץ לחומת לונדון, ליד גשר אלדגייט (Aldgate), מה שהביא לפיקוח מופחת מצד השלטונות ולפיכך פעלו בה בתי מטבחיים, מפעלי עיבוד עורות, מבשלות ובתי יציקה. בתקופה הוויקטוריאנית היגרו לאזור בעיקר מיעוטים אירים ויהודים אשר שינו את פני האזור. כמו כן המסורות האפלות של ג'ק המרטש ואיש הפיל צמחו ברחוב זה.

 Whitechapel מכונה על ידי פלינט ושטדלר: "פני יאנוס", האל בעל שני פנים – אשר צד אחד שלו מביט אל העבר בעוד השני אל העתיד. הן מראות כי הרחוב כולל כנסיות מדיאווליות, תיאטראות וספריות ויחד עם זאת  הוא משובץ בתי קפה, להקות רחוב, וקניונים מעודכנים. כמו כן, מצד אחד הוא מהווה את מרכז החיים של לונדון ומצד שני הוא בית למובלעות אתניות מסורתיות וחדשות הארוגות בתרבות הליברלית, הפתוחה והיצירתית של לונדון. החוקרות מראות כי רחוב וויטצ'פל מאוכלס כיום על ידי אנשים מרקעים אתניים מגוונים, בעיקר בנגלים שהחליפו קהילות אתניות אחרות. המסגד של מזרח לונדון (הוקם ב-1985), הממוקם בשכונה, הוא אחד הגדולים בבריטניה, ומשרת מדי שבוע אלפי מאמינים מקרב הקהילה. במובן זה קהילות אלו התאימו את המרחב הפלימפססטי לצרכיהם לאורך דורות, וההיסטוריה שלהן ארוגה במערכת העירונית. מנקודת הראות של המושג "פלימפססט" החוקרות טוענות כי העיר מתפתחת כשמיכת טלאים, רוויה בנקודות מבט ודעות שונות ואף מנוגדות, והעיר משתנה לאור נקודות המבט הצומחות "מלמטה", מנקודת מבטם של בני האדם שחיים ופועלים בה. העיר והשטח שלה ניתנים להתבוננות כמו תהליך הכתיבה והמחיקה של קלף קדום, העיר פרושה כמו קלף, היא עוברת טרנספורמציה של שכבות הנטענות במשך מאות שנים במשמעויות השונות של האנשים החיים, חולפים, עובדים ומשתקעים בה.

שיטות המחקר המיושמות במאמר הן שילוב ייחודי בין מתודולוגיות ארכיטקטוניות ואנתרופולוגיות. החוקרות שילבו ניתוח נתונים כמותי ואיכותני, ניתוח מפות לצד ראיונות עומק, כמו גם ניתוח מורפולוגי של נקודות מפגש, (נקודות התכנסות בהן אנשים נפגשים באופן ספונטני). כמו כן הן ערכו ניתוחי עומק של שינויים בדפוסים העירוניים, זאת על מנת לזהות מה השתמר, מה השתנה ומה נהרס, ולחשוף מגמות חדשות בהתחדשות העירונית. בנוסף נעשתה סריקה ודיגיטציה של מפות באמצעות מספר תוכניות ויישומי GIS אשר אפשרה לחוקרות להשוות בין המפות ולזהות צמתים חשובים לאורך ציר הפיתוח העירוני של העיר הרומית לכיוון מזרח. על מנת לפענח משמעויות וחוויות של הולכי הרגל, החוקרות ערכו וניתחו 103 ראיונות עומק חצי מובנים בני שעה (63 נשים ו-40 גברים). הראיונות נערכו עם בעלי חנויות ודוכנים ועובדים, אנשי עסקים ומבקרים שהגיעו לאזור ברגל, ברכבת התחתית (טיוב) או באוטובוס.   

ממצאי המחקר רבים וניתן לציין כאן רק חלק קטן מהם. בהמשך לטענה של דה סרטו, החוקרות מראות כי ההולכים ברחוב ממלאים תמיד תפקיד מרכזי בכתיבה המורכבת של "הטקסט העירוני": הולכי הרגל הם המתווכים המאפשרים נתיב פיזי של משמעויות המקשרות את ליבה של העיר לשולייה, לעבר להווה, לזהויות ולתרבויות. במובן זה למבקרים מזדמנים, כמו גם לתושבים ותיקים וחדשים הבאים מרקעים שונים, יש השפעה על הסביבה הבנויה במהלך חיי היומיום שלהם ומעורבות עמוקה בתהליך המתמשך של היווצרות העיר והשינויים המתרחשים בה. האטרקטיביות, או חוסר האטרקטיביות, של השכונה והפיכתה לפופולרית מבחינת מגורים מתגבשת בשל דפוסי הביקור, ההליכה והחיים היומיומיים המתקיימים בה. החוקרות מראות כי המקרה של לונדיניום מהווה דוגמה בולטת למתחם פיזי שיש לו מסורת ארוכה של אירוח פעילויות ותרבויות שונות שהבנו ויצרו את לונדון. כך, למשל, פעילות דתית, אכילה, שתייה, בילויי, קריאה ומוסיקה, אך מסיבות שונות תמיד היה הן התקיימו בשולי החברה המרכזית. ההליכה ברחוב מכניסה בצורה ישירה או מוציאה החוצה אופנות ומגמות אל השטח הבנוי. ההליכה בכיוונים שונים לאורך הציר (מזרח למערב לעומת מערב למזרח) מספקת "ייצוג חי" של רחוב ווייטצ'פל על סתירותיו והפרדוכסים הטמונים בו, על יחסי העבר וההווה המתקיימים בו ומגבשים את תפישת העתיד. במובן זה הרחוב יכול לייצג מצד אחד את המיעוטים האתנים שחיו בו בעבר על ידי המוסדות, האומנות והאופנות הארכיטקטוניות, למשל כנסיות ובתי כנסת, ומצד שני לייצג את הקהילות החדשות, למשל על ידי בניית מסגדים וזירות קדושה. ממצאים מורפולוגיים אלו תואמים את ראיונות העומק מהם עולות חוויות דואליות של חדש וישן, עתיק ומודרני, עבר ועתיד. דואליות זו היא הייצוג של פניה הרב-ממדיים והמשתנים של לונדון כולה. מהמחקר עולה כי למרות שהמרקם העירוני עשוי להיראות כמו תהליך ספונטני וכאוטי, העשוי טלאים-טלאים של פעילות תרבותית, כלכלית, יחסי מעמדות ופסיפס תרבותי-אתנו-גזעי – הרי שהמערכת החברתית-מרחבית מייצרת בכל זאת סדר פנימי ברור. סדר מרחבי זה בא לידי ביטוי בנקודות המפגש, בקשרים ובהיררכיות ופועל על בסיס פרקטיקות מדויקות וקודים מקומיים ברורים, אשר המשתמשים מזהים, מסתגלים אליהם ומצייתים להם. ממצאים אלו מצביעים על וחושפים את 'הידיים הבלתי נראות', אך המאורגנות, של שכבות הפלימפססט העירוני, המסודרות זו על גבי זו, או זו לצד זו, בסדר ברור.