סדר פסח – קושיות ושתיקות סביב שולחן החג
"עברנו את פרעה… אבל איך לעזאזל נעבור את ליל הסדר עם המשפחה???"
ליל הסדר בפתח, ואת הכבישים גודשים אנשים בדרכם לסעודות המשפחתיות. החג היהודי מזוהה יותר מכל עם התכנסות משפחתית רחבה סביב שולחן אחד – והרשת גועשת בהתאם. מכל עבר צצות עוד ועוד כתבות שעניינן הוא אחד – איך שורדים את ליל הסדר השנה? כיצד עונים לשאלות של קרובי משפחה רחוקים? מתחמקים מאינטראקציות לא רצויות תוך כדי קריאת ההגדה הארוכה? בלילה הזה, בו כולנו מסובין משפחה-משפחה סביב שולחן הסדר שלה, המרחב המשפחתי מצטייר כמרחב עוין של ציפיות חברתיות ושאלות. ככל שאת עומדת בפחות ציפיות – את בסכנה, המבט החברתי הבוחן ינוח עלייך.
את רווקה? הגיע הדוד שרק מדבר על כסף? או קרובים חטטנים? אל דאגה, מדריכים אינטרנטיים ופורומים אנונימיים מציעים דרכים להתחמק מהשאלות. אסטרטגיות הפעולה נעות בין האפשרות לקום למטבח, להשתכר מארבע הכוסות, לענות בקצרה, ובעיקר פשוט לשתוק. אבל למה ממליצים דווקא לשתוק?
סביב שולחן הסדר לעולם אין שקט, בין הקריאה בהגדה, לשירים ולמינגלינג המשפחתי. הבחירה לשתוק ולהתחמק ממענה על השאלות במסגרת המשפחתית, אינה מתכנסת עם רצף הדיבור השוטף. הדוד ההוא נשען מעבר לקערת החרוסת, ואת – עונה תשובה לקונית, שותקת. אבל השתיקה מפתיעה, היא יכולה לבלבל או להביך את השואל המצפה לתשובה שתתפתח לשיחה. היא פורמת את המבנה של שאלה – תשובה, ופוערת חלל לא צפוי. שתיקה של מעבר למספר השניות המקובל בחברה מהווה אפילו הפרת כללים מסוימת של הדינמיקה. אם ארווינג גופמן היה נוחת סביב שולחן הסדר, הוא היה קורא לשתיקה "שיבוש" של הסיטואציה החברתית.
חוקרים שונים התייחסו לדיכוטומיה שבין קול ודיבור לבין שתיקה ושקט. הדיבור נתפס כקול ההיגיון והרציונל או הבעת שליטה – לעומת השתיקה שנתפסת לעיתים כמסמנת את היעדר הדיבור וכניעות. הכוח לרוב נתפס כנמצא בצד המדבר, כמהלך משחרר ומייצר נרטיב אישי וחברתי, לעומת הצד השותק והשומע המצטייר כסופג את הדיבור שסביבו בפסיביות. אבל האם שתיקה היא חלשה וריקה מתוכן?
סיגל נגר רון כותבת במאמרה "על דיבור, שתיקה ו'רפלקסיביות בזמן אמת'" על שתיקות של נשים מבוגרות מזרחיות ככלי התנגדות. היא מתארת ראיונות שערכה עם נשים מזרחיות שהיגרו לישראל וממוצבות כ"אחרות" או "שוליות", ועל השתיקות הארוכות והתשובות הלקוניות שאפיינו את השיחות איתן. השתיקות של הנשים בראיון מייצרות "שיבוש" שמערער את הדינמיקה ויחסי הכוחות החברתיים. נגר רון לא מפרשת את שתיקת הנשים כ"היעדר" – כמחסום שפה או בורות. להיפך, היא מתייחסת לבחירה בשתיקה ככלי שמאפשר להן שליטה למי הן מספרות את הסיפור שלהן ובאיזו צורה. השתיקה מאפשרת להן לבחון את החוקרת היושבת מולן, את תגובותיה ואת היכולת שלה להבין אותן, ולשבור את ההיררכיה של חוקרת–נחקרת. היא מאפשרת להן להחליט אם הן סומכות עליה, ולהעלות תכנים שאינם בהכרח מתיישבים עם השיח ההגמוני.
הבחירה לשתוק סביב שולחן החג אינה מובנת מאליה, אבל גם אינה מסמנת ריקנות. לצד הקושיות הנשאלות בהגדה, המרחב המשפחתי שסביב השולחן בליל הסדר יכול לייצר שאלות חודרניות. אז למה אסטרטגיית ההתמודדות המוצעת והננקטת לעיתים סביב שולחן החג היא דווקא שתיקה? אפשר להניח, שהיא מסמנת התנגדות לציפייה המובלעת מאחורי השאלה. כי אם את רווקה (מבחירה או שלא) בחברה שמאדירה משפחתיות, מה הטעם לענות על השאלה? ואולי השתיקה מייצרת השתהות ופתח לנרטיב אחר סביב הציפייה החברתית הזו. אפשר לראות את השתיקה כסירוב להשתתף בדינמיקה חברתית שבוחנת וממצבת כל אחד במקומו המשפחתי או החברתי. וגם אם השתיקה והתשובות הלקוניות אינן מסמנות התנגדות מוחלטת – יש בהן מן הגישוש ובחינת התגובה של היושב מהצד השני של השולחן. איזה סיפור אפשר לספר, במה לשתף, או שעדיף פשוט לשתוק.
עוד בנושא: