על זבל ואנומליה
חשבתם פעם מה היה קורה אם היינו עושים סדר פסח בטבע? אין מרצפות לקרצף מהם את האבק, אין פינות של חלונות להבריק ולא כתמים עקשניים להסיר מהשטיח. כפי שכתב חוקר הטבע ג'ון מיור: "nothing truly wild is unclean", כלומר – הטבע בנפרד מהתרבות הוא נקי וטהור כמו שהוא. אבל מה קורה כאשר חתיכה ממנו חודרת אל המרחב התרבותי? היא מתפרשת כלכלוך שחייבים לנקות. בזמן שרבים מאיתנו מנקים ומסדרים את הבית לפסח, רותם קליגר חליוא כותבת #סמלי_מפתח על זבל ואנומליה:
תרשו לי להתחיל מסיפור קצר משדה המחקר שלי בגואטמלה. באחד הימים הלכתי עם כמה חברות להתרחץ במעיין קטן במעלה ההר, צמוד לחווה שבה גרנו. טיפסנו את הדרך הארוכה, הגענו אל מפל יפיפה ונשטפנו בו דקות ארוכות. כשחזרנו אל הכפר מיד הצהרתי שאני "חייבת מקלחת!". החברות שטיילו איתי הביטו בי כאילו הייתי חייזר. הרי המים מהמפל שבו הרגע התרחצנו הם אלו שזורמים גם בצינורות המקלחת. במבט תמה הן שאלו – למה אני מרגישה צורך להתקלח *שוב*?
עברו כמה ימים עד שהתובנה מהסיפור הזה נחתה עליי: כשחזרנו מהטיול לא רציתי להתקלח כדי להתנקות אלא כדי לסמל את חזרתי אל הציביליזציה. המקלחת הייתה מאין טקס קצר, חוצץ בין המרחב הפראי לבין המרחב התרבותי, הנקי, הסטרילי.
בספרה המפורסם של מרי דגלס – "טוהר וסכנה", היא טענה ש"מלוכלך" ו"נקי" או "טהור" הן קטגוריות מיון שעוזרות לבני התרבות לסדר ולהבין את המציאות. לפיה, הסיבה שמשהו מגעיל או טמא בעינינו היא לאו דווקא שהוא באמת כזה, אלא בגלל שהוא "ברח" מהקטגוריה שלו או מהמקום שבו הוא אמור להיות. היא טבעה את המושג "אנומליה" כדי לתאר דבר מה שנמצא מחוץ לקטגוריה שלו ולכן מעורר בנו חוסר נוחות ואפילו גועל.
למשל – אדמה היא נקיה כשהיא בטבע, אבל מגעילה כשהיא על המיטה שלנו. במילותיה של דגלס: "נעליים אינן מלוכלכות מטבען, אבל זה "מלוכלך" להניח אותן על שולחן האוכל; אוכל איננו מלוכלך מטבעו, אבל זה "מלוכלך" להשאיר כתמי אוכל על בגדים". כלומר, חוקי הטהרה והטומאה בחברות שונות לא נכתבים מתוך היגיון מדעי ובריאותי אובייקטיבי, אלא גם מתוך רציונליזציה מקומית ותרבותית.
דוגמה נוספת לאופן שבו אנחנו מפרשים זבל וניקיון ניתן לראות במחקרה של פרופ' תמר אלאור ושותפים נוספים במזבלה העירונית הראשונה של תל אביב. הם בחנו את הזבל שהישראלים השליכו לפח לפני כמעט 100 שנה! ממש רגע לפני שאריזות הפלסטיק השתלטו על עולמנו.
אלאור הדגישה במחקרה את הקיום העצמאי של הזבל, גם לאחר שהאנשים שהשתמשו בו כבר זרקו אותו ושכחו ממנו לחלוטין. מבין הריסות המזבלה החוקרים דלו בקבוקי חלב ישנים, שמן, בירה, תרופות, כלי חרסינה, נרגילות ואפילו שיניים תותבות! כל החפצים הללו שימשו את בני האדם עד לרגע מסוים – אז הם הכריזו עליהם כאשפה והעבירו אותם למקום חדש. מקום ראוי יותר עבורם שבו לא יצטרכו לראות, להריח או להרגיש בנוכחותם המגעילה.
רוב החפצים במזבלה התפרקו למעין "שומשום" או רסיסים של חומרים שחוקים, שהשתלבו עם האדמה ויצרו יחד: "קרקע אנתרופוגנית", תרכובת מבולגנת ומסקרנת של טבע ותרבות. מעניין מה יחשבו חוקרים בעוד 100 שנים על המזבלות שאנחנו מטפחים באדיקות כיום…
ועכשיו כשיש לכם מספיק חומר למחשבה, אפשר להתחיל את הספונג'ה!