עבודה שקופה – מבט משולי שוק העבודה
מדוע נשים מזרחיות ואקדמאיות בדרום מתקשות להשיג עבודה קבועה? כיצד משרה אקדמית נחשבת כ׳עבודה שקופה׳ ומה הקשר לכניסת גרעינים תורניים לערי הדרום? סיגל נגר-רון (ספיר) כותבת על מאמרה, "מה שרואים מכאן לא רואים משם- מבט משולי שוק העבודה״ אשר פורסם בגליון מיוחד של סוציולוגיה ישראלית על ״עבודה שקופה״ וזכה במקום הראשון של תחרות המאמר המצטיין של האגודה הסוציולוגית הישראלית. במאמר ראשון בטרילוגיית מאמרים (ראו פירוט בפוסט), מתמקדת נגר-רון בתיאור המאמצים של נשים מזרחיות דור שלישי בערי הפיתוח בנגב לזכות בתואר אקדמי ולהשיג משרה הולמת לאקדמאיות בשוק העבודה הדרומי המוגבל ומראה שגם הלימודים האקדמיים והכשרות המקצועיות יכולות להוות ״עבודה שקופה״.
כסוציולוגית ציבורית כל הפרויקטים המחקריים שלי עוסקים בסוגיות של אי-שוויון, דחיקה והדרה. מטרתם היא לזהות את המנגנונים המבניים אשר מקשים על אוכלוסיות ספציפיות להיחלץ ממעגל השוליות. חשיפת החסמים היא הבסיס להכרה במציאות ולתביעה לשינוי המדיניות החברתית. המאמר "מה שרואים מכאן לא רואים משם- מבט משולי שוק העבודה" מתמקד בתיאור המאמצים של נשים מזרחיות דור שלישי בערי הפיתוח בנגב לזכות בתואר אקדמי ולהשיג משרה הולמת לאקדמאיות בשוק העבודה הדרומי המוגבל.
מספרות המחקר העולמית וגם המקומית אנו יודעים שהשכלה אקדמית קריטית להשתתפות נשים בשוק העבודה, ושהיא האמצעי המרכזי למוביליות חברתית. הנתונים המחקריים מהארץ והעולם לא הסתדרו עם המציאות שפגשתי כמרצה וכראש מחלקה במכללת ספיר (המכללה הציבורית הגדולה בישראל) הממוקמת ליד שדרות: כבר שנים שאני בקשר עם בוגרות שחיות בדרום ושומעת מהן על הקושי למצוא "עבודה מסודרת", משרה תקנית המלווה במשכורת הגונה, קבועה ויציבה.
ההזמנה של חנה הרצוג ועמית קפלן לקחת חלק בקבוצת המחקר על "עבודה שקופה" ביון-ליר נתנה לי מסגרת טובה לחשוב ולנסח את חוויה של אותן נשים: נשים מזרחיות, דור שלישי בערי הפיתוח בנגב, שבמאמצים רבים מצליחות להשיג את התואר האקדמי הנכסף אבל מתקשות להמירו בתעסוקה הולמת.
במקור המושג "עבודה שקופה" שהוטבע ע"י ארלין קפלן דניאלס התייחס לעבודות הטיפול והתחזוק הביתי והמשפחתי, שאותן עושות בעיקר נשים, ושאינן זוכות בהכרה סמלית ולא בתגמול חומרי. בהמשך, הורחב המושג וכלל את אותן עבודות שדרך הגדרתן כ"משהו אחר מעבודה" הן אינן זוכות לתגמול ראוי (למשל עבודה שעושים אסירים שמוגדרת כשיקום, עבודה שעושים בוגרי תארים מסוימים ונקראת התמחות). בחרתי לצעוד בעקבות מרגורי דה-וולט שהציעה להסתכל על המאמצים שעושים חברי קטגוריות מודרות כדי לקחת חלק כשווים בחברה כעבודה שקופה.
במאמר אני מתארת שלושה סוגים של מאמצים:
הראשון, העבודה הקשה להשיג תואר אקדמי: מדובר בנשים שהן דור ראשון להשכלה אקדמית, שבתי הספר שבהם למדו בתיכון לא הכווינו אותן להשכלה אקדמית. רובן מתחילות את לימודיהם באקדמיה בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים לחייהן כשהמטרתן היא לשפר את סיכוייהן בשוק העבודה. חלקן אינן מצליחות להיכנס למחלקה שרצו ונדרשו לשנת מכינה. לעיתים גם אחרי שנת המכינה הן אינן מתקבלות למחלקה שרצו ולכן לומדות במחלקה שאליה התקבלו ואחר כך עוברות לתואר ראשון נוסף בתחום שרצו (למשל עבודה סוציאלית). לימודיהן נפרשים על פני שנים ארוכות גם בגלל שרובן נשואות (או נישאות במהלך הלימודים), מגדלות ילדות ונאלצות לעבוד כדי לתרום את חלקן לפרנסת המשפחה. הנשים שעמן שוחחתי תארו את הלהטוטנות שהן נדרשות לה כדי להתמודד עם המחויבות למקום העבודה, הטיפול בילדים ובמשפחה והמאמץ לעמוד במטלות האקדמיות.
המאמץ הבא מתרחש לאחר שהן מסיימות את התואר: הן מחפשות את אותה "עבודה מסודרת": משרה בתקן, במשרד, משרה שמאפשרת לשלב בין המחויבות האימהית לקידום אישי ומקצועי. למשל משרה כמורה במערכת החינוך, עובדת סוציאלית ברווחה בעירייה וכד'. כאמור, אילו נשים שכל חייהן (ואף במקביל ללימודיהן האקדמיים) עבדו. הן עובדות במערכות הציבוריות (משרד החינוך, רשויות מקומיות, ביטוח לאומי ומוסדות ציבוריים אחרים) אבל ללא תקן. הן מועסקות כממלאות מקום, מחליפות, עובדות דרך עמותות וכו'.
הסוג השלישי של העבודה השקופה הוא המאמצים שלהן להחזיק במשרה: כעובדות ללא תקן במערכות הציבוריות הן שואפות להוכיח את עצמן כדי להיות ראויות לתקן כאשר תקן כזה יתפנה או יפתח. הן לומדות ללא הפסקה על חשבונן: עוברות הכשרות, לוקחות קורסים נוספים, לימודי תעודה. הן מתנדבות ופעילות במקום העבודה מתוך השאיפה שיכירו בערכן ובהיותן ראויות לקבל משרה קבועה בתוך המערכות שבהן הן מועסקות כ"עובדות זמניות".
המאמר מבוסס על מחקר שכלל גם חלק כמותני: סקר בקרב 592 נשים שחיות בחמש עיירות הפיתוח בדרום: שדרות, נתיבות, אופקים, ירוחם ודימונה. ממצאי הסקר מלמדים כי מעל 60% מהנשים האקדמיות עובדות במשרות שתואר אקדמי איננו תנאי לעסוק בהם (רבע מאותן נשים עובדות כסייעות במערכת החינוך). ניתן להבין מציאות זאת על רקע נתוני קרן מריאז' לפניהם רק 8.6% מהמשרות בשוק העבודה בדרום מיועדות לאקדמאים. במאמר אני מרחיבה על החסמים המבניים בשוק העבודה הדרומי שבו אפשרויות התעסוקה מוגבלות. אציין כאן בקצרה רק שניים מהם: צמצום המשרות בשירות הציבורי פרי המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית השואפת לצמצם הוצאות המדינה באמצעות הפרטת השירותים. והשני- ההיגיון האתנוקרטי המרבד לפיו ישנה עדיפות לאוכלוסיות אחרות בקבלת המשרות התקניות על פני האוכלוסייה המזרחית הוותיקה.
התרומה של המאמר היא כפולה: מבחינה אמפירית, הוא מתייחס לקבוצה שלא זכתה להתייחסות במחקר האקדמי- נשים מזרחיות בשוק העבודה בדרום. המחקר בתחום ההשכלה והתעסוקה של נשים מקבוצות מיעוט התמקד בנשים ערביות (בדרום בייחוד בנשים בדואיות), נשים דתיות וחרדיות. אבל הקבוצה של נשים מזרחיות בערי הפיתוח, שיש לה היסטוריה ייחודית וחוויה ייחודית לאור שוק העבודה המוגבל בדרום, לא זכתה עד כה להתייחסות משמעותית. מבחינה תיאורטית המאמר מצביע על אתר שעד כה לא זוהה בספרות המחקרית ככזה שגם בו מתרחשת עבודה שקופה: אתר הלימודים האקדמים וההכשרות המקצועיות.
זהו המאמר הראשון מתוך שלוש מאמרים: המאמר השני, כתום הוא האדום החדש- לאומיות דתית, אתניות ומגדר בשוק העבודה הדרומי", פורסם לאחרונה בכתב העת פוליטיקה. המאמר מרחיב את המאמר הנוכחי ומראה כיצד שלוש רפורמות ניאו-ליברליות שהתרחשו בעשורים האחרונים פועלים לדחיקה של נשים מזרחיות דור שלישי אל שולי שוק העבודה. דגש מיוחד ניתן לתוכניות המדינה ל"קידום ההתיישבות בפריפריה". במסגרת התוכניות הללו, ובייחוד אחרי ההתנתקות ב-2005, הגיעו לערי הפיתוח גרעינים תורניים- משפחות של הציונות הדתית המאורגנות כעמותה.
הכותרת של המאמר- כתום זה האדום החדש- מבוססת על דבריה של תושבת עיירת פיתוח שזיתה את הצורך בהשתייכות לציונות הדתית על מנת לזכות במשרה תקנית. בשפה פשוטה היא ציינה: אם פעם היינו צריכים את הפנקס האדום של ההסתדרות כדי לקבל עבודה, היום אנחנו צריכים להיות חלק מהגרעין התורני. ממצאי המחקר מלמדים על היתרון של אימוץ מחשבה מהדרום: התבוננות על החברה מנקודת מבט של שוליים יכולה ללמד על תהליכים שעשויים להתרחש בעתיד במרכז.
המאמר השלישי נמצא בעבודה, והוא תוצאה של תגובות (מפתיעות) שקיבלתי (בעיקר מגברים) למאמר הנוכחי. אם לנסח בקצרה את התגובות הן מסתכמות באמירה: "אם ההשכלה האקדמית לא מחלצת את הנשים ממעגל השוליות חבל שיבזבזו את זמנן על לימודים אקדמיים". לא הופתעתי לקרוא עמדות כאלו מצד כלכלנים המתלוננים על "השכלה עודפת". כן הופתעתי מכך שגם חוקרים שאינם כלכלנים השמיעו אמירות דומות. הבנתי שיש צורך לכתוב את המובן מאליו- את יתרונות והרווחים של הלימודים האקדמיים. כי כמו שעבודות הטיפול הביתיות שאינן זוכות לתגמול (לא הכרתי ולא חומרי) הן חיוניות ומלוות ברווחים שאינם חומריים כמו תחושות סיפוק, גאווה, ערך עצמי ותחושת נחת עבור המבצעות אותן, כך גם בלימודים אקדמיים שאינם מובילים למוביליות יש יתרונות: הם מרחיבים את האופקים, מפתחים חשיבה ביקורתית, הם מעלים את תחושת הערך העצמי של הלומדות, והאימהות מעידות שהפכו מודל ללמדני עבור ילדיהן. גם את המאמר הזה כמו את המאמרים הקודמים אפרסם בעברית מתוך עמדה פוליטית: לקדם את הדיון הציבורי ולהשפיע על קובעי המדיניות בישראל.
אני מודה לוועדת שבחרה להעניק את הפרס למאמרי ומקווה שהחשיפה שהמאמר יזכה לה יוביל גם להכרה בקבוצה השקופה הזו וגם לפיתוח מדיניות מותאמת שתאפשר לאותן נשים להיחלץ ממעגל השוליות.
עוד בנושא: