מאמרי אורח

אדוארד ספיר נפטר בט"ו בשבט תרצ"ט (1939), ויום השנה לפטירתו הוא הזדמנות טובה לשוב ולבחון כמה מהרעיונות של אחד האבות המשפיעים ביותר של המחשבה האנתרופולוגית האמריקאית. נחמיה שטרן כותב לבחברת האדם על אדוארד ספיר והשכבות היהודיות החבויות של האנתרופולוגיה האמריקאית.

בתמונה הראשית – אדוארד ספיר

ספיר זכור כיום בעיקר כבלשן ואחד ממפתחי השערת ספיר-וורף הידועה. אך בנוסף להתעניינותו במספר הרב של מילים שיש לאסקימואים לשלג, ספיר היה מעורב עמוקות גם בשאלות של זהות יהודית, המשכיות של העם היהודי, והתבוללות.

כל מי שמכיר את התיאוריה האנתרופולוגית לא יכול שלא להבחין בכמות יוצאת הדופן של יהודים בין הדמויות המייסדות של התחום. שמות כמו בועז, דורקהיים, לוי-שטראוס, מואס, פאודרמייקר, ורדין מופיעים שוב ושוב בסילבוסים של שנה א' וב'. עם זאת, מעטים מאותם ענקי התחום הקדישו את כתביהם לדיון בבעיות יהודיות ייחודיות. יתרה מזו, חלקם – ובמיוחד פרנץ בועז, "אביו האקדמי" של ספיר וזקן האנתרופולוגים האמריקאים – הביעו רצון לקדם התבוללות יהודית בתוך כור ההיתוך האמריקאי הרחב.

אדוארד ספיר היה שונה. ספיר נולד בלואנברג, פומרניה, בשנת 1884 למשפחה דוברת יידיש, ובמהלך כל הקריירה שלו הפגין עניין ממושך בזהות יהודית ובהתבוללות.

עניין זה בא לידי ביטוי גם ביצירתו הפואטית. באופן מפתיע, עם כ-500 שירים שפרסם, היקף יצירתו האמנותית מתחרה בקלות בכמות פרסומיו האקדמיים. אחד משיריו פורסם בכתב העת Menorah Journal בשנת 1928. השיר, שנושא את הכותרת "מעורבות", מעניין במיוחד משום שהוא ממחיש לא רק את האמביוולנטיות העמוקה של ספיר כלפי נישואי תערובת והתבוללות, אלא גם הבנה רגישה ומורכבת לכך שדילמות אלו אינן ניתנות לפתרון פשוט.

השיר מתורגם כאן לראשונה במלואו לעברית. 

מעורבות / אדוארד ספיר

תרגום: אפרת מרקוביץ' ונחמיה שטרן

כשאהרון מטיף, אחיו של משה,

וקוטון מטרס משתלח עם דבר האדון,

הנצר, לדאבון, דתם להם כשיממון.

הסטייה הנחשקת במשעול האהבה מתגלה.

על שום שנעטף בשיער זהוב ורך

ומצא בתכול עיניים את שיכל בחום,

כי לא תמאס בליטוף

שיערו הכהה בטיפוח אישי מלא חן.

לו רק היה האלוהים להפריד הנשמות

אשר נהרו יחדיו מתשוקת הלב

לכל אורך האיחוד של דבקות אהבת בשרים,

או אז קשה יהיה עבורו לפרום

הנשמה מן הנשמה ולייעד לכל אחד

את התגלמותה של מהותם אשר הכתיבה התורשה.

השיר מתאר רומן ארוטי בין צאצאי אהרן המקראי לבין צאצאיו של כהן הדת הפוריטני המפורסם, קוטון מאתר – שניהם משועממים מדתיותם. ספיר מתאר את האהבה הבין-דתית הזו תוך שימוש בשפה גזעית שהייתה עלולה לזעזע את עמיתיו הבואזיאניים. הצאצא הלא יהודייה של קוטון מאתר מתואר כבעל שיער "צהבהב ומטושטש" ועיניים כחולות, בעוד שלצאצא היהודי של אהרן יש שיער כהה. מצד אחד, השיר מבטא את כמיהתם של שני האוהבים זה למגעו של זה. מצד שני, הוא גם מבכה את חוסר יכולתו של האל להפריד ביניהם ולהשיבם כל אחד למסלולו הגנאלוגי הנפרד.

כתיבתו של ספיר מציעה התבוננות פואטית מעודנת במחיר האישי של ההתבוללות היהודית, כאשר האוהבים אינם יכולים לחזור לשיוכם המשפחתי המקורי. טיוטה מוקדמת של השיר, שנשאה את הכותרת "אהבה בורה", רומזת בבירור על הבורות של אותו רומן חוצה גבולות לגבי ההיסטוריות הייחודיות שנשאו שני הצדדים בקשר האסור.

בבואו לתאר את האמביוולנטיות כלפי מחירה ותועלתה של ההתבוללות, ספיר חורג מהדחף הבואזיאני הקלאסי לפרק קטגוריות גזע מובחנות. עבור ספיר, ה"גזע" אינו קטגוריה משמעותית כמו משפחה, אינטימיות, וקשרי דם (kinship). למעשה, כפי שאנתרופולוגים מאוחרים יותר הוכיחו, הזהות היהודית המודרנית עשויה להיות מובנת טוב יותר ככזו שנובעת מתוך המתח שבין קשרי דם (kinship) ושושלת משפחתית, ולא מתוך קטגוריות אתניות או גזעיות. עבור ספיר, התשוקה הרומנטית מתנגשת עם קטגוריות השארות, ואין לה פתרון פשוט או חד משמעי.

אך שיר זה אינו רק יצירה ספרותית. נדמה שהוא מדבר ישירות על האמביוולנטיות האישית של ספיר לגבי עתיד הזהות היהודית אל מול אהבה רומנטית. ייתכן שרמז לכך ניתן למצוא בא-סימטריה מעניינת המסתתרת בשורות הפתיחה של השיר. שם, אהרן מוגדר כ"אחיו של משה", אך לקוטון מאתר אין התייחסות נפרדת משלו. במקרא מסופר כי אהרן, ככהן הגדול של משה, נשא על חזהו חושן מיוחד, משובץ בשנים-עשר אבנים שייצגו את שנים-עשר שבטי ישראל (שמות כ"ח:כ"ט). בשורה השנייה של החושן נמצאה האנתרופולוג בכבודו ובעצמו, אבן הספיר.

ייתכן שאני מותח את הפרשנות קצת יותר מדי, אבל כמומחה בשפות שמיות ובמיוחד בעברית מקראית, ספיר ודאי היה מודע להקשר הלשוני הזה. כאלמן עם שלושה ילדים, אשר נישא מחדש בשנת 1926 לאישה לא-יהודייה בשם ג'ין מקלנגן, אפשר לשער כיצד כתב את עצמו אל תת-הטקסט של שירו. על פי כל העדויות, נישואיו השניים של ספיר היו מאושרים ומספקים, אך ייתכן שהמשמעויות החבויות בשיר רומזות על תחושות הספק שחווה לצד המחיר האישי ששילם, אולי, עבור ההתבוללות היהודית בחברה האמריקאית.

אדוארד ספיר נפטר מהתקף לב בגיל צעיר יחסית, בשנת 1939. ביקורתו החדה על האנתרופולוגיה הבואזיאנית, התמקדותו באמביוולנטיות אישית, ועניין העמוק בגורל היהודי אבדו יחד עמו. לאחר מותו התפתחה האנתרופולוגיה האמריקאית לכיוונים נאו-מרקסיסטיים ופירשניים, ושניהם—מסיבות שונות—נטו להדחיק את הסוגיות והדילמות היהודיות ממוקדי המחקר שלהם.

מעניין לשאול: מה היה קורה אילו ספיר היה שורד עד שנות השישים? מה היה קורה אילו ראה את זוועות השואה, את הקמת מדינת ישראל ואת התחייה התרבותית היהודית בארה"ב ובישראל? האם היינו מדברים היום בשפה אנתרופולוגית אחרת?

עוד בנושא: