רק היום

אלעזר בן לולו כותב לבחברת האדם על מאמרו שפורסם לאחרונה בכתב העת "סוציולוגיה ישראלית". במאמר מציג בן לולו מחקר אתנוגרפי שערך בקהילת "הלב" הרפורמית בתל אביב, ובוחן כיצד נשים ולהט"ב מפרשים ומעצבים מחדש את טקסי הימים הנוראים באופן שוויוני, קווירי ויצירתי. בן לולו מסביר כיצד דרך שינויי נוסח, פרקטיקות ליטורגיות חדשות וביטויים גופניים ורגשיים, הופכים התפילה והפולחן למרחב של הכרה, העצמה ויצירת זהות דתית אלטרנטיבית המערערת על ההגמוניה האורתודוקסית:

"… ביום כיפור בקהילת הלב הרגשתי אחרת. פתאום אתה אומר לעצמך: תראה מה קורה פה?! רבה לסבית מולך מנחה את התפילה, ואתה יודע שאתה מתפלל במקום שכולם יודעים עליך, והם בסדר עם זה, ושחברים שלך לידך, ושהם גם הומואים. תקשיב, אין ספק, זה נותן כוח. האגרוף הזה על החזה, הפך לאגרוף של כוח וניצחון. סורי שאני נשמע קיצ'י, אבל זה נכון.    (יגאל, קהילת הלב)

תפילות הימים הנוראים, בין המילים הקבועות והנוסחים העתיקים, מגלות במלוא עוצמתן חוויות של חרטה, השלמה והתמודדות עם אשמה עצמית, ומצטיירות לא רק כקול פנימי מול היושב במרומים, אלא כמרחב פרפורמטיבי שבו האינדיבידואל מתכנס לתוך עצמו בפרהסיה, קולו נשבר, סדוק ומלא תחינה. החרטה, הווידוי וההתבוננות נעשית כאן לא רק על מעשי העבר, אלא על הצורך להכיר במציאות המתהווה — בגוף, ברצון ובנפש שאינם מתיישבים עם תבניות הטרונורמטיביות מוכתבות. לא פעם, האשמה העצמית הופכת למנגנון שמאיר את ההבדלים, מאפשר ביטוי של תשוקה, אהבה וזהות באופן חופשי, ומאפשר למתפללת ולמתפלל למקם את עצמם בלב ההיסטוריה הדתית, ליצור דיאלוג עם המסורת, ולחוות את הפולחן לא רק כחובה, אלא כאקט של גילוי עצמי, חירות ותעוזה.

כך עולה מהמחקר האתנוגרפי שערך האנתרופולוג ד"ר אלעזר בן לולו בקהילת "הלב" בתל אביב, ופורסם בכתב העת "סוציולוגיה ישראלית", שעיקרו ניתוח ריטואלים של הימים הנוראים. המאמר מראה כיצד הזירה הליטורגית הביצועית הופכת לזירה שבה להט"ב ונשים מפרשים את המסורת היהודית ותוצרתה, בהתאם לחוויות חיים מגדריות, גופניות וזהותיות. הקהילה הרפורמית, שאינה מחויבת לנורמות הלכתיות ומכירה בשוויון מגדרי כערך דתי, מציעה פרקטיקות גמישות ושוויוניות, המאפשרות לנשים ולהט״ב לקחת חלק פעיל ומשמעותי בעשייה הדתית. במהלך שלוש שנות עבודת שדה, שכללו תצפיות משתתפות, ראיונות עם חברות וחברי הקהילה וניתוח תפילות חדשות, חשף ד"ר בן לולו דינמיקה ייחודית שבה התפילות והמעמדים הליטורגיים לא רק משמרים מסורת אלא יוצרים חוויה דתית חדשה, מעצימה ומותאמת לצרכים של יחידים וקבוצות שהודרו מהמרחב הדתי המסורתי במרוצת הדורות.

מנהג התשליך, שבקהילות אשכנזיות רבות התקבע כמסורת של ראש השנה, זוכה בקהילת הלב בפרשנות חדשה. במקום טקס היררכי הנשלט על ידי גברים, בקהילה מוצעת, בהובלת רבה לסבית, חוויה קולקטיבית ושוויונית. הנשים בקהילה מובילות את התפילה, נושאות דרשות ואף תוקעות בשופר, פעולה שנחשבת לאקט גברי מובהק במסורת האורתודוקסית. ברגעי השיא של הטקס נערכה אף "תחרות נשיפה" בין שתי נשים, שהפכה לסמל של פרפורמנס מגדרי המערער על חלוקת התפקידים המקובלת. בדוגמא אחרת, אחת מהמשתתפות תיארה כיצד ההשלכה למים שימשה לה לא רק כסמל למחיקת חטאים אלא כטקס מעבר אישי שבו שחררה קשר זוגי שלא התאים לה. ברובד זה הטקס מתפקד לא רק כפרקטיקה דתית אלא גם ככלי טיפולי-חברתי המאפשר עיבוד רגשי והעצמה אישית.

גם תפילת "כל נדרי" נבחנת מחדש בקהילה תחת עדשה קווירית, דרך נוסחים חלופיים שנוספו לסידור, ניסוחים ניטרליים מגדרית ומילים המותירות מקום לפרשנות אישית. התפילה, שבעבר עוררה מחלוקת בשל ניסוחה המחייב, מקבלת עתה משמעות וורסטילית וגמישה שבה מתפללות ומתפללים יכולים לעצב מחדש את מחויבויותיהם, לא ככפייה אלא כהזדמנות לביטוי עצמי קווירי. המעבר מלשון זכר ללשון נקבה או ללשון רבים מהווה לא רק שינוי טקסטואלי אינסטרומנטלי, אלא פעולה שמסמנת פתיחות כלפי זהויות שונות הנאבקות להכרה בספירה הציבורית. עבור רבים מחברי הקהילה המזוהים כלהט"ב, מדובר במרחב שבו הם יכולים לעמוד מול אלוהים כפי שהם, מבלי להסתיר את זהותם המינית או המגדרית; חשופים וגאים בעברם ומשלימים עם צלקות מגדריות טרום היציאה מהארון.

כמו כן, העבודה האתנוגרפית חושפת כי החוויה הדתית בקהילה זו אינה רק חיקוי של מודלים רפורמיים מחו״ל, אלא תוצר מקומי שמתעצב דרך הביצוע והפרשנות של המשתתפים עצמם. הטקסים הן מעין שדות פתוחים לכינון יצירתיות דתית בת זמננו. החברות והחברים בקהילה הופכים לסוכני שינוי שמעצבים מחדש את המשמעות הרליגיוזית של חייהם, ובכך בונים יהדות אלטרנטיבית שמקדמת שוויון מגדרי והכלה. עצם הבחירה לקחת חלק בתשליך או בכל נדרי במתכונתם החדשה היא פעולה פוליטית לכשעצמה, שכן היא מערערת הן על ההגמוניה האורתודוקסית בישראל ומציעה מודל אחר של חיים דתיים, והן מאתגרת תפיסות תרבותיות הטרוסקסואליות.

כך, עולה כי פרקטיקות דתיות יכולות להפוך למרחב של התנגדות ושל חידוש. נשים ולהט״ב אינם עוד צופים שקופים מהצד, אלא מובילי הטקס, מפרשים את הנוסחים, מתאימים את הסמלים ומעניקים להם משמעות אישית וחברתית. החוויה הליטורגית הופכת למנגנון שבאמצעותו נבנית קהילה שוויונית יותר, שמעמידה את הזהות האישית במרכז, אך גם טווה מתוכה זהות קולקטיבית חדשה. המאמר מדגיש כי המפגש בין זהות דתית לזהות מגדרית ומינית אינו מתרחש בשוליים בלבד, אלא במרכזו של המעשה הדתי עצמו.

כותרתו של המאמר – "וַתַּכִּירֵנוּ לַעֲמד לְפָנֶיךָ" – היא פרפרזה לפסוק מתפילת נעילה "וַתַּכִּירֵהוּ לַעֲמד לְפָנֶיךָ". לפי הרמב"ן בכל מקום שבו נאמר "לַעֲמד לְפָנֶיךָ" הכוונה לתפילה, ובכך מצביע על חשיבות הביצוע של המעשה הדתי. בניתוח האתנוגרפי, לקטגוריה "הכרה" משמעות בהקשר המגדרי-מיני דרך ביצוע המתכונן בתנאים קהילתיים התומכים במקומם השווה של נשים ולהט"ב בהשתתפות בפולחן ואף בהנהגה. ההכרה מיושמת על-ידי שינויים טקסטואליים או בהענקת פרשנות מחודשת לסמלים ולייצוגים דתיים מסורתיים. למונח הכרה משמעות קוגניטיבית המתייחסת לידע שאדם צבר במהלך חייו. קהילת הלב מציעה לחברים ולחברות בה להכיר מחדש את המסורת, ובייחוד עבור אלו שאינם בעלי הון סימבולי דתי. אולם, התפילה מציעה גם הכרה מסוג אחר, כזו הפועלת במישורי החוויה שאינה שכלתנית, אלא רגשית ומפושטת. 

לקריאת המאמר:

https://www.israeli-sociology.sites.tau.ac.il/_files/ugd/4e278c_23d9a50a2c814b5d86c63b91983aee25.pdf

לקריאה נוספת: