׳בכפר׳ – קטעים מספרה של רוית תלמי כהן ״ממתינים ׳בדרכם״
בימים הקרובים נעלה קטעים אחדים מתוך ספרה זוכה פרס גולדברג של האנתרופולוגית רוית תלמי-כהן. הספר "ממתינים בדרכם – המסע של זרע ביתא ישראל מאתיופיה" פורסם לאחרונה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, למדא עיון.
הספר המבוסס על מחקר אתנוגרפי מקיף שערכה רוית תלמי- כהן בשנים 2005–2014 בכפרים ובמחנות המעבר באתיופיה, במרכי הקליטה ובדיור הקבע בישראל. הספר בוחן היבטים שונים של תהליך העלייה של העולים מקרב זרע ביתא ישראל. כל אחד מפרקי הספר עוסק בתחנה במסע העלייה ודן בסוגיות הבאות: זהות, זיהוי וקטגוריזציה – עולה, מהגר עקור, דת בחיי היום-יום, כרוניקה של מדיניות מעורפלת, יצירה של בית בתנועה, יצירה של מבנים משפחתיים ומשמעות של זמן בתהליך העלייה. בספר המחברת מנתחת את הקשר העמוק והמורכב שבין קהילת זרע ביתא ישראל ובין החברה בארץ. לכאורה זה הסיפור שלהם, אך למעשה מדובר בסיפורה של החברה הישראלית כולה, על גבולותיה המדינתיים והחברתיים, וגם בסיפורם של תהליכי הגירה גלובליים המתרחשים כיום בעולם כולו.
לחלק הראשון – החיים במחנה המעבר
החלק השני לקוח מתוך הפרק המתאר את הכפר ואת חייהם של תושביו המתנצרים מקרב ביתא ישראל. נוסף על ההסבר על אודות ההיבטים ההיסטוריים והחברתיים של ההתנצרות, מוצגת בפרק משמעותה של עבודת השדה והאתנוגרפיה כדי לזהות ולנתח סוגיות של גבולות דתיים, חברתיים בלתי נראית אך משמעותיים וקיימים.
״אנשי זרע ביתא ישראל שחיו בכפרים נעו במרחב שבין היטמעות לבידול. ההיטמעות בסביבתם הנוצרית באה לידי ביטוי במנהגים כגון ביקור בכנסייה, ציון חגים והגדרה עצמית כנוצרים. הבידול התבטא בקשרי נישואין ובמלאכות שעסקו בהן, ובזיכרון הגניאולוגי של עברם המשפחתי. למרות ההתנצרות, בכל הכפרים ידעו לזהות את משפחות המתנצרים מתוך שהכירו את ההיסטוריות המשפחתיות שלהן – לכל הפחות שבעה דורות לאחור. כך, במדינה שבה הדת משמעותית ומשפיעה על כל אורחות החיים, למרות נכונותם להתנצר הם עדיין נתפסו כלא שייכים, כ"ביתא ישראל" או כ"פֶלַאשַה״.
בשנת 2009 נסעתי לכפרים לקיים ראיונות, ונלוו אליי שלושה ממתינים ממחנה המעבר. נסענו לכפר ג'ופֶי שבאזור גֹוגַ'ם, שבו עדיין התגוררו באותה עת מתנצרים רבים. חיפשנו משפחה שכמה מבניה עזבו את הכפר והגיעו לגונדר, וגם עלו לישראל וחיו בבת ים. כששאלנו בכפר איפה גרה משפחת סלומון איש לא ידע לענות. ציינו את שמותיהם של בני המשפחה, אך גם זאת ללא הועיל. רק כאשר שאלנו היכן נמצאים הפלאשים ידעו להפנות אותנו אל המקום – גבעה שחיו עליה שלוש משפחות המוגדרות כפלאשה. טיפסנו אל הגבעה ומצאנו את המשפחה שחיפשנו. במבט ראשון אנשיה נראו כמו כפריים נוצרים: לבושם היה כפרי, קעקוע של צלב על פניהם, שרשרת שעליה צלב תלויה על צוואריהם של הילדים והנשים. חלק מהילדים עבדו עם ההורים בחקלאות ובמרעה, וחלקם הלכו לבית הספר עם ילדי הכפר האחרים.
לקריאת החלק המלא – ראו קובץ pdf
בתמונה הראשית – כפר באזור אלפא, אתיופיה, 2005