ראיון עומק

מי אמור לאבחן "מדינה שלמה" בפוסט טראומה? האם כל תרבות מפרשת טראומה באופן זהה? והאם נכון לתייג תחת "פוסט טראומה" כל כאב נפשי שאנו חווים כעת? רותם קליגר מראיינת את קרול קדרון וקרן פרידמן-פלג מבט אנתרופולוגי  על המושג ״פוסט טראומה״ והשימושים שלו. 

לחלק ב, שעוסק במושג החוסן, ראו כאן.  

בוקר יום שבת ה-7.10.23, ד"ר קרן פרידמן פלג ובעלה מקבלים במקביל שתי הודעת טקסט מביתם המשרתת כמשק"ית ת"ש בבסיס בעוטף עזה: "אמא אני אוהבת אותך" ו-"אבא אני מפחדת". יש שמועה שמחבלים חדרו לבסיס הצמוד והיא שומעת יריות מרחוק. הם נשארו בקשר טלפוני עד שהסכנה לשלמות הגוף חלפה. מאז עברו כמעט שבועיים, אבל האם כבר חלפה הסכנה לנפש? החל מהיום הראשון ללחימה, לצד ההתגייסות האדירה של אנשים מכל רחבי הארץ באיסוף תרומות כספיות וציוד למפוני העוטף, גם נשות ואנשי טיפול נרתמו כדי לסייע בשיקום ועיבוד האירועים הקשים. קופות החולים ועמותות שונות הציעו "קו חם" לסיוע טלפוני נפשי והרשתות החברתיות הוצפו בפוסטים בנושא. גברים ונשים מכל הארץ כתבו על הסכנה ב"טראומה משנית" מצפיה בסרטוני זוועות ועל כך שישראל היא "מדינה שלמה בפוסט טראומה".

נושא התמיכה הנפשית ובפרט הגדרת המצוקה הקשה כטראומה שעלולה לגרור תסמינים כרוניים של פוסט טראומה מעלה שאלות רבות; מי אמור לאבחן "מדינה שלמה" בפוסט טראומה? כיצד ואיזה סוג של טיפול יוכל לתמוך בנפגעים בצורה מיטיבה? והאם נכון לתייג תחת "פוסט טראומה" כל כאב נפשי שנובע מהאֵבֶל האישי והלאומי שאנו חווים כעת? לאור הימים הקשים שעוברים על כולנו, פנינו לפרופ' קרול קדרון (החוג לאנתרופולוגיה באונ' חיפה) וד"ר קרן פרידמן פלג (דיקנית בית הספר למדעי ההתנהגות והחוג לפסיכולוגיה במכללה למנהל) כדי לבחון באופן ראשוני את היווצרות הטראומה הקולקטיבית הנוכחית ומשמעותו של החוסן הלאומי בעת המשבר דרך המבט האנתרופולוגי. זהו חלק א' של הפרויקט שיעסוק בטראומה, אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא גם את חלק ב' שמתמקד בחוסן.

ד"ר פרידמן פלג, חוקרת את נושא הטראומה והחוסן בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעל לעשור. ספרה הראשון "העם על הספה: על הפוליטיקה של הטראומה בישראל" התמקד באנשי טיפול בעמותת נט"ל (נפגעי טראומה לאומית) ובקואליציה הישראלית לטראומה. היא מסבירה שפוסט טראומה מוגדרת כהפרעה נפשית החל מהמהדורה השלישית של ה-DSM, אוגדן המחלות הפסיכיאטרי האמריקאי, אלא שמאז ההגדרה עוברת באופן עקבי הרחבה, ובהתאמה, מתרחב מעגל המאובחנים הפוטנציאליים.

"יש הגדרה קלינית לפוסט טראומה שכל הזמן עוברת הרחבה. היום מדברים על פוסט טראומה כפתולוגיה נפשית שיכולה להגרם גם מחשיפה עקיפה לטראומה. למשל, אומרים לנו לא לצפות בסרטוני זוועות כי זה עלול להוביל לטראומה. פוטנציאל המאובחנים כל הזמן הולך וגדל. במקביל לדיבור על פוסט טראומה יש שיח על טראומה לאומית קולקטיבית – אירוע שצורב את התודעה של כל מי שהיו שותפים לו, גם מעגלים רחבים יותר. בעייני באיזשהו רגע שתי המגמות האלו – העיסוק של סוציולוגים ומדעי החברה בטראומה קולקטיבית של העם, התמזג עם העיסוק בפוסט טראומה במובן הפתולוגי, האישי והקליני. פסיכיאטרים אומרים – את יכולה למצוא פה כמויות אדירות של אנשים שחודש אחרי ה-7 באוקטובר יסבלו מתסמינים פוסט טראומטים. אז אם יש כל כך הרבה אנשים עם פוטנציאל לאבחון כסובלים מפוסט טראומה ויש גם הגדרה של החברה כולה כסובלת מטראומה קולקטיבית – שני הזרמים האלו מתחברים ומשפיעים אחד על השני. ההגדרות מתלכדות והטראומה הופכת ממש לקטגוריה של זהות", אומרת ד"ר פרידמן פלג.

"הטראומה נכנסה לאוצר המילים היומיומי והגבול בין המשמעות התרבותית, הסימבולית והמשמעות הקלינית והפתולוגית של הטראומה נהיה מטושטש. האם אנחנו מדברים על אוסף אינדיבידואלים שסובלים מפוסט טראומה? מדברים על טראומה קולקטיבית? על עם שסובל מטראומה? זה נובע בין היתר מהרצון להפוך את נושא הטיפול בפוסט טראומה למאוד מוכר ונגיש. כזה שמעבירים אותו מהחצר האחורית לקדמת הבמה. ככה נוצרת גמישות באופן שבו מתייחסים לקטגוריה של טראומה. היא נהייתה מאוד אלסטית", היא מסבירה.

לפי ד"ר פרידמן פלג אחד המאפיינים השונים במלחמה הנוכחית ממבצעים ומלחמות קודמות הוא התיעוד של הטראומה. כל מי שצפה בחדשות בימים האחרונים נחשף לעדויות מצמררות של "ההודעות האחרונות" שתושבי העוטף שלחו לאהוביהם רגע לפני שנטבחו בידי מחבלים. בבתים רבים הטלוויזיה פתוחה לכל אורך היום ומשדרת שוב ושוב ראיונות עם ניצולים, שיחות מתוך הממ"דים ותמונות קשות, וברשתות חברתיות פחות מפוקחות כמו רשת הטלגרם נשלחים סרטוני זוועות לא מצונזרים.

"הטראומה הזאת היא מאוד מתועדת. העובדה שיש ווטסאפים של אנשים רגע לפני שהם נחטפו או נרצחו מתוך הממ"דים זה ייצוג מאוד מיידי, חזק ובלתי מתפשר של הטראומה. כאילו הטראומה אומרת – אני בתוך הפרצוף שלך ואני לא הולכת לשום מקום. החברה המערבית שומעת על מקרים קשים של טבח, אבל מעולם זה לא היה כל כך מתועד גם על ידי האנשים שהיו שם וגם על ידי צוותי מדיה וחדשות. עוד מוקדם להגיד, אבל לאט לאט רואים התגייסות ליצירת נרטיב שיכיל את הטראומה הזאת. אחרי כמעט שנה של קיטוב מאוד חזק בחברה הישראלית מנסים להטעין מחדש את הביחד הישראלי במשמעות דרך הטראומה", אומרת ד"ר פרידמן פלג.

הפרעה נפשית או מצוקה נורמטיבית?

טענות דומות עולות גם ממחקריה של פרופ' קרול קדרון שחקרה העברה בין דורית של טראומה בקרב ישראלים דור ראשון, שני ושלישי לשואה וקמבודים דור ראשון ושני לרצח העם בcanada andקמבודיה. לפיה, הנרטיב הישראלי הבנה וחיזק אצל בני הדור השני והשלישי לשואה את תחושת הקורבנות, ההתמקדות בכאב הפרטי ובזוועות העבר כמעצבי זהות פוסט-טראומטית. לעומתו, דווקא אצל הקמבודים היה ניסיון לזכור את המוות והכאב אך גם להתקדם הלאה מהטראומה הפרטית אל עבר עתיד פרטי וקולקטיבי חיובי יותר. למרות האסונות הקשים, עולם המשמעות של הבודהיזם הבנה בקמבודיה נרטיב אחר לגמרי דרכו הם מבינים וחווים את הזיכרון והמורשת שלהם.

"בקמבודיה שליש מהעם נרצח או מת מתת תזונה או ממחלות בין 1975-1980. מאז החברה הזאת סובלת מעוני מחפיר, בעיות כלכליות ופוליטיות אדירות ובכל זאת אני יושבת עם אנשים, גם ניצולים, גם דור שני ושלישי והם מסתכלים עליי ואומרים – 'אני לא סבלתי ברצח עם הזה. אני לא עברתי את זה. זה לא בתוכי'. חשבתי המון על המושג הזה – 'זה לא בתוכי'. אנחנו בוחרים באיזשהו אופן מה נשאר בתוכנו. יש לנו מרווח פעולה בין הרגע שמשהו קורה לנו עד שאנחנו בוחרים איזה משמעות לתת לאירוע?״, מסבירה פרופ׳ קדרון.

״לקמבודים יש משפט שאומר – כשאנחנו בנהר, באוניה, אנחנו רואים אבן לפנינו, אנחנו לא מנסים להזיז את האבן. אנחנו עוקפים אותה וממשיכים קדימה. בישראל לפעמים השיח הטיפולי האינדיבידואלי כל כך מופרז שמתמקדים רק במכשול, רק באבן וזה לא מאפשר להמשיך לזוז. הרעיון הזה מתעצם אפילו יותר עם 'הצו היהודי' לזכור את הסבל.  אז נכון, יש עכשיו המון אבנים, מכשולים אינסופיים, אבל אנחנו עדיין יכולים להיות יחד באוניה ולתמרן. לחתור קדימה יחד", היא ממשיכה.

לדוגמה משתפת פרופ' קדרון בסיפור ששמעה מנהג טוקטוק קמבודי שפגשה במחקרה: "הוא אמר לי – 'ראיתי את השכנה שלי תולה את עצמה ולא אשכח את זה עד היום למרות שעברו המון שנים. אני תמיד עוקף את הבית שלה כי עד היום אם אני עובר שם אני נזכר בתמונה שלה תולה את עצמה. אני נזכר בזה ועוקף את הבית וכך דואג שזה לא יקרה לי שוב'. מה שהוא מתאר מזעזע, אבל זה לא מעיד על פוסט טראומה. במערב היו אומרים לו שאולי זה סוג של פלשבק ובפוטנציה פוסט טראומה. זה בגלל שמתמקדים בזיכרון ובכאב שהוא מעלה במקום בעובדה שהוא דואג לעצמו ודואג להימנע ממה שקשה לו ולנסוע בדרך חלופית", היא מסבירה.

פרופ' קדרון מוטרדת מהאפשרות שההתמקדות בטראומה ובפוסט טראומה כנרטיב מרכזי יבנה את החברה הישראלית כחברה פגיעה שלא תצליח לנוע מתוך השבר אל עבר עתיד טוב יותר. גם היא טוענת שבשנים האחרונות ההגדרה הקלינית של הסובלים מפוסט טראומה עברה הרחבה וכעת מדינה שלמה מוגדרת כסובלת מגורמי הסיכון לחלות בה. בעוד שפוסט טראומה היא מחלה אמיתית לגמרי שדורשת טיפול, פרופ' קדרון תוהה האם הרחבת ההגדרה שלה עד כדי כך לא תעודד אנשים שדווקא מסוגלים לפתח חוסן לתפוס את עצמם כפגיעים יותר ממה שהם.

"אין לי שום כוונה להגיד שאין קורבנות לפוסט טראומה וחיילים או ניצולים מהטבח שזקוקים לעזרה דחופה, אבל כבר 40 שנה שאנחנו משתמשים במילה טראומה בצורה רשלנית. אין לי ספק שיש פה מצוקה מאוד גדולה בעקבות האזעקות והתמונות המאוד קשות. עכשיו השאלה היא מהי תגובה נורמטיבית לזה והאם אנחנו רוצים לעשות פתולוגיזציה למצוקה הזאת?", היא שואלת. "קראתי כתבה עם עובדת סוציאלית שהסבירה שלא כל מי שחווה את הזוועות בדרום יפתח פוסט טראומה, אבל כן יצטרך ללמוד לחיות עם האֵבֶל. הרי אֵבֶל זו תגובה נורמטיבית לגמרי. להתאבל זאת לא מחלה. אֵבֶל הוא תהליך. אולי הזיכרון וחלק מהכאב תמיד ישראו איתנו וזה הגיוני, אבל זה לא מתייג את הזהות שלנו כחולה. כולנו מרגישים כאב, אמפתיה, כעס וזעם וזה הכל חלק נורמטיבי מהמציאות עכשיו, אבל אם רואים את זה כאֵבֶל ולא כפוסט טראומה אז יש דרכים לחזור אחר כך לרוטינה שלא תחזיק אותנו 24/7 בתחושת כאב", היא טוענת.

אין בדבריה לומר שאנשי ונשות הטיפול שמתנדבים ועובדים כדי לסייע לאנשים רבים לעבד את הקושי הבלתי נתפס ששורה על כולנו בימים אלו מנסים להזיק. אולם האם המנעות מתיוק הכאב כפוסט טראומה מגמדת אותו? האם סיוע וטיפול שלא יגדיר מדינה שלמה כסובלת מתסמונת פסיכיאטרית מזלזל בחומרת המצב? ואם כולם נמצאים בקטגוריה של סטייה מהנורמה, מהי אם בכלל משמעות המחלה?

הפרדוקס של פוסט טראומה

"מק'נאלי (Richard J. McNally) מסביר את הפרדוקס של פוסט טראומה בצורה מאוד טובה דרך השוואה לטראומה פיזית שהגוף חווה. כאשר אדם חווה טראומה גופנית הוא מובהל לבית החולים ומעניקים לו טיפול לפי המכה שקיבל. לעומת זאת כשאדם חווה אירוע טראומטי זה מחייב אותו לעבור תהליך קוגנטיבי עצמאי של הערכה ומדידה כדי להבין את השפעת המכה הפסיכולוגית עליו. למשל, כדי שאדם שמכוונים אליו אקדח יחווה טראומה הוא צריך לדעת מה זה אקדח ומה יקרה אם ישתמשו באקדח הזה. כלומר, הכוח של המכה הפסיכולוגית לפגוע באדם בטווח הארוך תלוי במשמעות שהאדם יתן לאירוע שעבר עליו. הפרעה נפשית היא לא רק תוצר של מכה פיזיולוגית או בעיה ביולוגית, היא תהליך סימבולי וסמיוטי של נתינת משמעות וביטוי מצוקה אישית בתוך קונטקסט חברתי ותרבותי מסוים", מסבירה פרופ' קדרון.

לפיה, כל אזרחי המדינה חוו בשבועיים האחרונים "מכות פסיכולוגיות", אבל בניגוד להשפעה של מכות גופניות, ההשפעה הפסיכולוגית תלויה במידה רבה בפרשנות ובמשמעות שניתן לה. "כולנו עוברים 'מכות פסיכולוגיות' כשאנחנו רואים את התמונות, הסרטונים, הראיונות עם משפחות השכול, רואים את משפחות החטופים וזה כואב מאוד, אבל באותו רגע יש גם מרווח של פרשנות. אנחנו לא רובוטים וקשה מנשוא לראות מה שאנחנו רואים. אנחנו פגועים ורגישים והאמפתיה לכאב סביבנו עצומה, ועדיין בו זמנית יש שעות וימים שאנחנו יותר רגועים ורציונלים ואז אולי אנחנו יכולים להעניק לדברים משמעות אחרת", היא מסבירה.

"דיברתי בימים האחרונים עם אנשים חילונים לגמרי ופתאום הם אומרים לי – 'אין מצב שאין אלוהים'. הגורל של העם שלנו כל כך אינטנסיבי ובלתי אפשרי, שחייבים להאמין במשהו. למי שמאמין בשלום ודו קיום יש דרך לקחת את השפה הזו והמשמעות הזו ולהרגיע את עצמנו דרכה ולפעול בכיוון הזה למרות הכל. אפשר לעשות את זה דרך אמונה באחדות העם או דרך כל עולם משמעויות חיובי שגדול יותר מהפרט. השאלה היא איזה משמעות יתנו לחוויה הזאת צעירים שרוב חייהם שומעים שכולנו מאוד פגיעים ויכולים לסבול מפוסט טראומה אפילו מצפיה בטלוויזיה? האם יש עוד משמעויות שאיתן אפשר לטפל בכאב ובמצוקה שהם חווים? כמובן, לאו דווקא משמעויות דתיות, זה יכול להיות משמעויות לאומיות או אקטיביסטיות או קהילתיות", היא מציעה.

לפי פרופ' קדרון, הנרטיב הפוסט טראומטי מנקודת מבט קלינית-פסיכולוגית, מובנה בין היתר דרך תשדירים חוזרים ונשנים בהם מעודדים את הציבור הרחב לנטר את תחושותיו, למדוד את התגובה שלו למצב ולבצע אבחון ראשוני של עצמו כדי להיות בבקרה מתמדת סביב הסיכון שלו לפתח תסמינים פוסט טראומטיים. "המצוקה שלנו מוגדרת דרך עולם המשמעות האישי והתרבותי שלנו. אם עולם המשמעות שלנו אומר שהאמפתיה שאנחנו חשים כשאנחנו צופים בזוועות ובמשפחות השכול עלולה להוביל לפוסט טראומה, אז זה מחייב אותנו להכנס כל הזמן ללופ מחשבתי של פיקוח עצמי כדי לבדוק האם כבר נשברנו ואנחנו סובלים מהמחלה או לא. אנחנו כל הזמן מנטרים את המצב הפסיכולוגי שלנו כדי לבדוק מתי בדיוק תגיע הנקודה שבה נצטרך לפנות לסיוע דרך אחד ממספרי הטלפון שמוצגים לנו כל היום על המסך", היא מסבירה.

משמעות הטענות הללו הן לא שצריך למנוע עזרה נפשית ממי שזקוק לה, אלא לנהוג באופן אחראי כאשר משתמשים בהגדרה שמשמעותה חולי נפשי כרוני. "אין קורבן של פוסט טראומה שלא היה מסכים עם זה שהוא לא רוצה שכולם ירגישו שעוד רגע גם הם יסבלו מזה. זה לא שאני חושבת שצריך לחזור אחורה לשנת 48' כשאנשים נמנעו מטיפול גם כשם הזדקקו לו. ברור שפסיכיאטרים יכולים להסתכל על מקרים משנת 67' או 73' ולהגיד – חבל שהוא לא קיבל טיפול כי הוא סבל מפוסט טראומה. אני לא מדברת על אנשים שחזרו מהקרב. אני מדברת על אנשים שלא היו בקרב או שהיו בקרב אבל חזרו ממנו עם מספיק חוסן כדי להתקדם הלאה ולא לפתח מחלה כרונית", פרופ' קדרון מבהירה.

"אני גדלתי להורים ניצולי שואה שהיו באושוויץ. שמעתי בלילות את אבא שלי בוכה וכל בוקר ראיתי אותו קם והולך לעבודה. הוא היה פצוע ופגוע אבל היה לו רצון עז לחיות ולחיות טוב עד כמה שאפשר. לאבא שלי לא היה את השיח הפוסט טראומתי של לופ שאין לו דרך לצאת ממנו. כל החיים הוא התאבל על המתים. הוא התאבל אבל הוא גם חי חיים פוריים וטובים. אני חוששת שהמיקוד הזה של הפרט בכאבים של עצמו ללא עולם משמעות חיצוני לו; הפיקוח האישי על כל תנודה ושינוי פסיכולוגיים שהם תגובה נורמטיבית למצב הקשה שבו אנחנו נמצאים יהפוך אותנו לחברה שאין בה חוסן ותתקשה לצאת מהמשבר", היא משתפת.

בחלק א' של פרויקט "מדינה שלמה בפוסט טראומה?" עסקנו בהבניית הטראומה הלאומית כנרטיב מרכזי בחברה הישראלית. לחצו כאן לקריאת חלק ב' (לינק) שעוסק בניתוח אנתרופולוגי של פיתוח חוסן קהילתי בקרב תושבי הדרום.

לחלק שני, המתמקד במבט אנתרופולוגי על מושג החוסן, ראו כאן.

עוד בנושא: