מאמרי אורח

אורית הירש-מציאולס בערך נוסף מתוך הלכסיקון הסוציולוגי לעת קורונה, פרויקט משותף של מרכז אדוה וכתב העת 'סוציולוגיה ישראלית, בעריכת אורי רם, שלמה סבירסקי וניצה ברקוביץ

האם מגפת הקורונה פרצה בגלל עטלף, ש"נטל לכנפיו" את הזכות לחיות, חמק מהמכון לווירוסים בווהאן שבסין והכניס כחצי מהאנושות לסגר? או שמא היה זה הפנגולין, אשר נמכר כאובייקט חי ב"שוק הרטוב" שבווהאן וגופו המעוכל הביא לרבבות רבות של גופות אנושיים? כך או אחרת, הוויכוח על סיבת ההתפרצות של המחלה הוא סיפור של יחסים בין בני אדם ומינים (species) אחרים, ושל מגפות זואונוטיות שמערערות את התפיסה האנתרופוצנטרית כי האדם משפיע חד-כיוונית על ממלכת החי.

נוסף על העיסוק בנקודת האפס של המגפה, מכיוון שהקורונה יוצרת סיטואציות לא שגרתיות בין אנשים וחיות, היא מניעה התבוננות חדשה ביחסים אלו עבור חוקרי וחוקרות לימודי אדם-חיה (human-animal studies). תחום ידע מולטי-דיסציפלינרי זה, שאחד ממנועיו התאורטיים הוא המפנה הפוסט-הומני, עוסק ביחסי אדם-חיה בהקשרים של זמן ומקום, חברה, תרבות, כלכלה ועוד. נוסף על חקירת הקשרים שנרקמים בין אנשים וחיות הוא מספק גם זוויות להתבוננות בתהליכים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. לדוגמה, קשרי אדם-חיה בזמן הקורונה משמשים זירה של יחסי כוח בין ארצות הברית לסין, בין תרבויות המזרח לתרבויות המערב. הקריטריונים הקולינריים המערביים, וספציפית – מה אסור לאכול מהחי, גויסו ככלי להאחרת (othering) הסינים, להנמכת תרבותם בעיני המערב, ולהאשמתם בביצוע פרקטיקות חייתיות (animal practices). כמכת נגד, היו שחשפו את האתנוצנטריות המערבית אשר מסתתרת מאחורי עלה התאנה של המוסר: מדינות המערב, המבקרות את יחסם של הסינים לחיות הבר, עדיין סוחרות בפרוות של חיות בר, מבצעות ניסויים בבעלי חיים שנלכדו בטבע ועוד.

יש עולמות שונים של הוויה, כך מלמדנו המפנה האונטולוגי. עולמות אלו נמצאים מעבר לדפוסי הקיום והפעולה של האדם המערבי, והם מתגלמים גם ביחסי אדם-חיה. התפרצות מגפת הקורונה הוסיפה נדבך למפנה האונטולוגי: היא שינתה את "חוקי המשחק" בין האדם והחיה ברחבי העולם והזירה אותם. בערים, שבנייתן המודרנית נשענה על הרחקת הטבע מהתרבות, התמעטות הנוכחות האנושית במרחב הציבורי אפשרה את נוכחותן של חיות הבר. תנים נראו בעיר העתיקה בירושלים, יעלים החלו לשוטט בחוף הים באילת וברווזים חזרו לשחות בתעלות שבוונציה. בה בעת, היו גם חיות שסבלו מהיעלמות האדם מהרחוב, ובהן קופי המקוק בעיר לופבורי שבתאילנד, שהתרגלו לקבל מזון מתיירים. וכמו חיות הבר, גם בני האדם חוו הזרה. אנשים שהיו ספונים בבתיהם התבוננו החוצה ונחשפו מחדש לקיומן של חיות, שנעלמו מהתודעה בשל מרוץ החיים הפוסט-מודרני. למשל, בהיעדר רעש טכנולוגי וכבישים סואנים אפשר היה לשמוע את שירת הציפורים. נוסטלגיה כלפי הטבע דבקה בלבבות, ועלתה הקריאה להיטיב עם חיות הבר והסביבה.

פרקטיקות הבידוד והסגר אף הפנו את מבטו של האדם כלפי החיים עימו בבית, חיות המחמד. בתחילת הסגר צצה אמביוולנטיות רגשית בין האהבה לחיית המחמד ובין הפחד להידבק ממנה בקורונה. אמביוולנטיות זו ניכרה במיוחד ביחס לכלבים, משום שיש לצאת איתם החוצה כדי שיוכלו להתפנות. נוכחותו של הכלב בחוץ המאיים, ללא מיגון, העלתה חשש שמא ייחשף לנגיף, יישא אותו בגופו ויכניסו להיכל הטהור – לבית. ניתוח הדיונים האינטרנטיים בנושא חושף פאניקה מוסרית, שברוח דבריו של ברונו לאטור מקורה בחשיבה המודרנית המאופיינת בטיהור קטגוריות והצבת גבול ביניהן – במקרה זה, הדיכוטומיה אדם/חיה או טבע/תרבות – בשעה שבפועל נוצר בבית עירוב בין הקטגוריות. גם התגובות בעד חיות המחמד בזמן המגפה מבטאות שיח של הכלאה לצד שיח של טיהור, מסרים פוסט-הומניים נגד אפליה על רקע מין ביולוגי (מינאות) לצד טיעונים הומניים בדבר תרומת חיות המחמד להתמודדותם הרגשית והפסיכולוגית של המבודדים.

עם היציאה מהסגר, התקווה ליחס מיטיב יותר כלפי בעלי החיים התחילה להתפוגג. בני האדם יצאו בשמחה מהבית וחיות הבר ברחו אל הטבע, רעש המכונות החריש את שירת הציפורים, ורבים מהכלבים אשר אומצו בהמוניהם בזמן הסגר הוחזרו למקלטים. נראה כי הכלבים נובחים והשיירה האנתרופוצנטרית שוב עוברת. ובכל זאת, הזרה מותירה זיכרונות וחוויות חיים גם כשחוזרים אל המוכר, ועוד מוקדם לומר כיצד עיצב משבר הקורונה מחדש את היחסים בין אדם לחיה.

ד"ר אורית הירש-מציאולס, הקליניקה לצדק סביבתי והגנה על זכויות בעלי-חיים, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב

Image by Adriana Morales from Pixabay