אנתרופולוגיה לשבת

עמרי גרינברג על אנתרופולוגיה של ערכו גליון עדות/עדויות. גרינברג וליאנה צ׳ואה ערכו גליון מיוחד, תחת הכותרת Witnessing: Truths, Technologies, Transformations. הגיליון עוסק באנתרופולוגיה של עדות/עדויות, וכולל שישה מאמרים מחקריים (אחד מהם של עמרי) עם הקשרים תימטיים וגיאו-פוליטיים שונים, מתוך ניסיון לבסס תיאוריה אנתרופולוגית של עדות/עדויות. בגיליון גם שלושה טקסטים נוספים: המבוא (שכתבו ליאנה ועמרי), אחרית דבר של Naisargi Dave, וכן גרסה כתובה של שיחה בין שלוש חוקרות שעסקו בעדות/עדויות – מג מקלאגן (אנתרו׳), אסאלה אנג׳ל-אג׳אני (אנתרו׳), וקרוליין דין (היסטוריונית).

גרינברג, כיום פוסט-דוקטורנט במרכז מינרבה לחקר שלטון החוק במצבי קיצון באוניברסיטת חיפה ובמכון טרומן באוניברסיטה העברית, כותב לחברת האדם על הגיליון כולו, בעיקר ביחס לשדה של לימודי עדות/עדויות, וכן על המאמר שלו.

בקיץ 2013 עשיתי מחקר ״פיילוט״ (ניסיון ראשוני) של תצפיות משתתף לדוקטורט שלי, בו התלוויתי לעובדי שטח פלסטיניים של ארגוני זכויות אדם ישראלים אשר גובים עדויות מפלסטינים/ות שזכויותיהם/ן הופרו בידי ישראל, לרוב בבית של העד/ה. במה שהיה היום הרשמי הראשון של מחקר השדה, נסעתי עם עובד שטח, לו אקרא טלאל, מי-ם ועד לכפר בסמוך לשכם. עצרנו לכמה משימות אחרות שהיו לו לאורך הדרך, ועד שהגענו לגביית העדות כבר היינו כארבע שעות בדרכים. האוטו של טלאל הזדחל במעלה כביש צר ועקלקל אל בית העדים, שהיה האחרון על פסגת הר גבוהה – ממש מול פסגת הר אחרת ועליה התנחלות. בלילה הקודם לביקור שלנו בכפר, יצאו רעולי פנים על טרקטורונים, כנראה מהתנחלות זו, נסעו על רכס צר שחיבר בין הפסגות, יידו אבנים על בית המשפחה אליה נסענו, וניסו להצית צמחייה בסמוך.

במהלך העלייה, האט עובד השטח על מנת לתת לרכב שבא ממול – בירידה ולכיוון היציאה מהכפר – לחלוף על פנינו. אחרי שנדחקו שני הרכבים בקושי והמשיכו הלאה, בלם לפתע עובד השטח את הרכב, חבט בהגה, וזעק ״שיט״. עובד השטח המנומס והדיפלומטי מיהר להסתובב אלי ולהסביר: ״הרכב הזה שעבר? נהג בו עובד שטח של ארגון אחר – בגלל שהוא הגיע לפני, ולפי הסכם שיש בין הארגונים שלנו, הוא זה שייצג את העדים אם הם יחליטו לפנות למשטרה או לדבר עם התקשורת״. מאוכזב, הנחתי שאין טעם בגביית העדות, ואמרתי ״טוב, אז נחזור לי-ם…״. עובד השטח מיהר לתקן אותי בנחרצות: ״בוודאי שנמשיך לבית המשפחה – העדים מחכים לנו ומצפים שנקשיב למה שעבר עליהם, גם אם כל מה שאני יכול לעשות זה לשים את העדות בארכיון״. ואכן, העדויות נגבו גם נגבו, והמשפחה – שכבר הקדישה זמן ומאמץ בשיחה עם לפחות עובד השטח מהארגון האחר – אירחה אותנו משך כשעתיים, הציעה לנו אוכל ושתייה, ושוחחה אתנו גם מעבר לעדויות. לא הייתה להם שום כוונה לפנות למשטרה או לנסות להשיג תשומת לב תקשורתית – לא מעט מהבתים בכפר כבר היו ממוגנים בסורגים שארגון צרפתי מימן משום שההתקפות היו כל כך תכופות, והעדים היו מנוסים בהגשת תלונות במשטרה שלא הובילו לדבר פרט לאובדן ימי עבודה, טרטורים, ומפחי נפש. 

מה, אם כך, הפונקציה של עדויות זכויות אדם אם לא יניעו פעולה באחד מהכלים הנפוצים של פעילות ארגוני זכויות אדם לא-ממשלתיים? למה לשחקנים/ות בשדה הזה – גם העדים/ות, גם עובדי/ות השטח, גם עובדי/ות הארגונים – להשקיע כל כך הרבה מאמץ ואנרגיה במסמכי עדויות שלא ייעשה בהם כל שימוש, פרט להפקדה שלהן בארכיון ארגונים? מה הערך של המסמך, ומה בכל זאת משמר את העניין והמחויבות בפרקטיקות אלו, בעדויות זכויות אדם, למרות ההכרה הדי נרחבת—הן של עדים/ות, הן של הארגונים עצמם—בכך שאין להן תועלת במישור המעשי והמידי?

כך, פחות או יותר, נפתח גם המאמר שלי בגיליון המיוחד, וגם התחיל מחקר הדוקטורט שלי בכלל – מחקר שעסק בבירוקרטיה של עדויות פלסטינים בארגוני זכויות אדם ישראלים, ושאל כיצד הופכים חוויה של אלימות למסמך עדות כתובה בו ניתן להשתמש במסגרות שיח שונות (תקשורת, מחקר, הליכים משפטיים, ועוד). אני מתחיל את הטקסט הנוכחי עם סצינה זו משום שהיא מציגה מדוע אנתרופולוגיה של עדות (testimony) ולהיות-עד/ה (witnessing) חשובה גם לאנתרופולוגיה וגם ללימודי עדות (ואולי, גם, לתחומים לא-אקדמיים המסתמכים על עדות/עדויות).

הדרך אל הגיליון המיוחד שליאנה צ׳ואה (Liana Chua) ואני ערכנו התחילה בפאנל, אותו ליאנה ארגנה במסגרת הכנס של האגודה האנתרופולוגית המלכותית (RAI) ב-2018. בשונה מהפורמאט שאני הכרתי של הכנסים הצפון אמריקאים הגדולים, הפאנל כלל כמה מושבים לכל אורך היום – פורמאט שנראה לי מוצלח ויעיל יותר, למען האמת. ואכן, במהלך היום נוצרו כמה שיחות מעמיקות ומלהיבות, גם מתוך מה שהוצג והתגובות וגם כמובן דרך אינטראקציות מסביב, והיה די ברור שיש עניין לפתח את הנושא הלאה.

ליאנה היא אנתרופולוגית מאוני׳ ברונל – היא הגיעה לנושא של עדויות–כמסגרת פרשנית ותמה, ולא בהכרח כמוקד העיסוק שלה–מתוך חיבור עמוק ומסור לאנתרופולוגיה. אני, לעומת זאת, למדתי על עדות/עדויות דרך לימודי תרבות, ופרקטיקות של עדויות—במובן המילולי–היו במוקד המחקר שלי. הפרספקטיבות המשלימות האלו התגלו כיעילות מאוד בעבודת העריכה והכתיבה המשותפת של המבוא לגיליון, שמציע סקירה והסבר לשתי שאלות עיקריות: למה זה חשוב לעסוק בעדויות/עדות באופן אנתרופולוגי, ו, מה זה אומר לחקור עדות/עדויות כאנתרופולוג/ית?

אחד המניעים האינטלקטואליים המרכזיים של הפרויקט הזה היה ההבנה שאנתרופולוגים/ות, איכשהו, לא עסקו ישירות בעדות ועדויות. או לפחות, לא היה עיסוק נרחב כזה, ממוקד, ולא הצטבר קאנון של טקסטים שיכולנו לפנות אליהם להכוונה ומיקום-עצמי. יש כל כך הרבה מחקר וכתיבה באנתרופולוגיה על נושאים משיקים וחופפים—ארכיונים, טראומה, storytelling, קול וסוכנות, ועוד—שבהחלט ייתכן והשיח האנתרופולוגי על תימות קשורות, למעשה ״רוקד״ סביב עדות/עדויות. יתר על כן, אנתרופולוגים/ות בהחלט עוסקים/ות ישירות בעדים/ות ועדויות, ולמעשה אנו מהווים בעצמנו עדים/ות שמפיקים/ות עדויות. מובהק אם כך שיש פער משמעותי כפול: גם בתוך הידע האנתרופולוגי, וגם ביחס בין העיסוק בעדות/עדויות בדיסצפלינות אחרות לבין אי-העיסוק בכך באנתרופולוגיה – מחקרים קיימים מדיסציפלינות שונות (תקשורת, היסטוריה, ספרות, משפטים, ותיאוריה ביקורתית באופן נרחב יותר) עסקו בעדות כנושא מרכזי עוד מתחילת שנות ה-90.

אין פירושו של דבר שאנתרופולוגיה ״חייבת״ לעסוק בעדות/עדויות. אבל, כפי שאני מנסה להראות במאמר וכפי שסצינת הפתיחה למעלה מדגימה: למבט האנתרופולוגי ייחוד בכך שהוא עשוי להבחין הן בפוליטיקה ובאתיקה של הפקת העדות, הן בדינמיקות החברתיות בין עד/ה למתעד/ת – ובין סובייקט לארגון, מדינה, ושיח – והן בביוגרפיה של העדות כאובייקט תרבותי, בירוקרטי ומשפטי, בין התסריט האידיאלי של השחקנים/ות המעורבים/ות לבין האופן בו ביוגרפיה זו מתרחשת למעשה.

המאמרים באסופה מציעים נקודות מבט שונות, מבחינה פרשנית ומבחינת שדה המחקר, לסוגי עדות שונים ולמשמעויותיהן בזירות תרבותיות ופוליטיות שונות. מהלכים כאלו יאפשרו בעתיד למחקר אנתרופולוגי על עדויות לוותר לפחות על חלק מהמשענות התיאורטיות ה״מיובאות״ שלעתים יותר מסיחות מאשר מועילות. אין פירושו של דבר התעלמות מהשדות האחרים, ולהפך.* כך למשל, במאמר שלי מהאסופה, אני מפגיש בין מוקד-העניין האנתרופולוגי הוותיק באירועים (או, טקסים – תלוי את מי שואלים/ות), האנתרופולוגיה הסמיוטית של בירוקרטיה (כתיבה ומסמכים), ותיאוריות של אלימות, על מנת לאתגר את הדגש בלימודי עדות/עדויות על העדות כטקסט כתוב ו/או על העד/ה כעמדת סובייקט.

הזווית האנתרופולוגית, באמצעות הסצינות האתנוגרפיות, מבהירה כי זירת גביית העדות—הפרקטיקה של גילול הנרטיב על ידי עד/ה ותיעודו על ידי מתעד/ת—ומה שמוביל אליה ומתרחש בעקבותיה, הן מהותיות ביותר להבנת המשמעויות של עדות ועדויות. הגישה האנתרופולוגית מאפשרת למעשה להבחין בעדות כזירה חברתית ופוליטית, ולא רק כקטגוריית זהות או כמבע כתוב (אם כי, גם אלו יילקחו בחשבון). כאן בולט יתרון נוסף של כתיבה אתנוגרפית: אמנם זירות גביית עדות אינן נגישות מאוד למבט מבחוץ, אך אלו שכן יאפשרו לנו לנתח ביצוע עדות באמצעות גישות פרשניות מעבר לתיאוריות של פרפורמנס. דהיינו, מעשה העדות אינו רק ביצוע של תפקיד העד/ה והמתעד/ת (וכן סוגי קהל ותפקידי משתתף/פת שונים), וגם לא רק עוסק בחוויית האלימות בה עוסקת העדות באופן פורמאלי. אלא, העדות היא אינטראקציה מורכבת—בעלת רבדים חברתיים ואתיים של יחסי חליפין, לעתים הרמוניים יותר ולעתים מתוחים–המתכתבת עם זירות מרחביות והקשרים טמפורליים שונים. הטקסט של העדות והייצוגים הנפוצים של עדים/ות, לעתים קרובות אינם כוללים התייחסות למורכבויות אלו – אנתרופולוגיה יכולה להפר טשטושים והסתרות כאלו, ובכך לאתגר את המובנות מאליה של כוח העדות בזירות שונות.

*מעניין גם לציין כי לחוקרים/ות מישראל תרומה משמעותית ללימודי העדות/עדויות בכלל–מיכל גבעוני, איל וייצמן, פול פרוש, עמוס גולדברג, ועוד–ובאנתרו׳ בפרט, למשל: תמר כתריאל, עדנה לומסקי פדר ואורנה ששון לוי, גיא שלו וקרול קדרון. 

עוד על גרינברג:
אנתרופולוגיה לשבת – על פקסים והבירוקרטיה של ארגוני זכויות אדם

אנתרופולוגיה לשבת – עמרי גרינברג מנתח את השיח הישראלי על עבודת ילדים פלסטינים

אנתרופולוגיה לשבת – עמרי גרינברג על אי-ודאויות רדיקליות וילדי הצמתים הפלסטינים.
מסמני דרך – טוביאס קלי ומדעי הכיבוש

מי חתום על העדות – ולמה זה משנה?

מסה וביקורת – האלימות שבין מבט למגע: רוחות הרפאים של מדעי הכיבוש, תיאוריה וביקורת , 2017

על אחריותו של החייל היורה בחברון  – העוקץ, 2016