אנתרופולוגיה לשבת

עומר הקר כותב על מאמרו אשר פורסם בספר החדש "מקומות קדושים בארץ הקודש", אותו הוא ערך יחד עם ליאור חן ונורית שטדלר. הקר, דוקטורנט לאנתרופולוגיה בעברית, מתאר את מחקרו שהתמקד בכנסיה האתיופית בירושלים ובקהילות המהגרים האריתראים בישראל, על חייהם הדתיים כאן בארץ הקודש, בה הם חדשים כמהגרים, אך לא כנוצרים מאמינים חברי הכנסייה האתיופית.

איפה נמצאת ירושלים?

השאלה הפשוטה הזו, לכאורה שאלת ידע, עומדת בשורש הדיונים האקדמיים וכמובן השיח הפוליטי והדתי על המרחב. בספר שערכנו (ליאור חן, נורית שטדלר, ואני) ויצא לאור לאחרונה, ישנן תשובות סותרות לשאלת מיקומה של העיר: מרכז צליינות עולמי, מוקד מאבק להגדרה לאומית, או שירושלים היא בכלל רעיון שיכול להתכונן במרחבים שונים מחוץ לארץ הקודש. בכל אלה, מעורבות תפישות שונות של דת, של שייכות מקומית ולאומית, ושל בניית נרטיבים. במקרים רבים, הגישות השונות טוענות לבלעדיות – מקום הוא אחד והמיקום שלו הוא אחד. לעומת זאת, כאשר בוחנים את הדברים, נראה כי הגישות השונות לא רק מתקיימות בו זמנית, אלא גם מזינות האחת את השניה. תביעה טריטוריאלית אחת מתעצמת על ידי המענה של טענה טריטוריאלית נגדית. זהו פרדוקס מכונן של המקום הקדוש. הטענה לקדושה, וכך גם לאקסקלוסיביות, קשורה באופן הדוק בקיומן של עמדות מתחרות. לכן, אנחנו טוענים בספר, ארץ הקודש אינה יכולה להיות מובנת כסיפור של דת אחת. ויותר מזה, ארץ הקודש גם לא מובנת רק על ידי קטגוריות כמו קדושה או דת, ויש צורך בהתייחסות לתהליכים כלכליים, לאומיים, מגדריים, וטכנולוגיים, בין השאר, המעצבים את ארץ הקודש.

אבל הטענה הזו לא מלמדת רק על המקום עצמו, אלא גם על האופן שבו אנחנו מגדירים ויוצרים ידע. התיאור מרובה הקולות שהוצג עכשיו נובע מהאופן שבו מחקרים אקדמיים, ובפרט אנתרופולוגיה, מתייחסים כיום למקום. זהו אינו מרחב תחום וקבוע, אלא מרחב של אינטראקציה אנושית ולא אנושית. על כן, המקום אינו קבוע או ניטרלי. הבנה כזו של המקום מתחדדת באמצעות הידע המתכונן במחקרים אתנוגרפיים, המדגישים את האופן שבו אנשים חיים, פועלים, תופשים וחווים את המרחב כיום.

עבור נוצרים אתיופים ואריתראים החיים בישראל, המהווים מוקד המאמר שלי בספר ״ברית חדשה–ישנה: מהגרים אריתריאים, כנסייה אתיופית והרצף שבין מדינת ישראל לבין ארץ הקודש״, יש תשובה משלהם לשאלה היכן ממוקמת ירושלים. המחקר שלי אמנם התחיל בכנסיה האתיופית ברחוב אתיופיה בירושלים, מתחם יוצא דופן הכולל חדרי מגורים לנזירים ובמרכזו הכנסיה עצמה שהוקמה לקראת סוף המאה ה-19, אך בהדרגה התרחב למרחב נוצרי ייחודי ומפתיע. במבט ראשון, הנוכחות הנוצרית האתיופית מקבילה לפעילות של קהילות נוצריות אחרות בארץ הקודש. לכנסיה האתיופית ישנה נוכחות ותיקה במקומות הקדושים לנצרות, דוגמת בית לחם או נהר הירדן, והפעילות בכנסיה מבוססת על נוכחותם הקבועה של נזירים לצד ביקורי צליינים. ירושלים, לפי תפישה זו, היא חלק מהמפה הנוצרית של ארץ הקודש. עם זאת, כבר בשלבים מוקדמים של המחקר הבנתי שהתפישה הראשונית שלי לא היתה מדויקת, הן ביחס למיקומה של ירושלים והן ביחס לנוכחות הנוצרית בארץ הקודש. הסיבה לכך, בעיקר, היא הנוכחות של נוצרים אריתריאים בישראל.

לאורך תקופות ארוכות היתה אריתריאה חלק מאתיופיה, ובין המדינות ישנה תרבות, היסטוריה, קבוצות אתניות, וזרמים דתיים משותפים. אריתריאה הכריזה על עצמאותה מאתיופיה ב-1991, אך במהרה תנועת השחרור הפכה את המדינה לדיקטטורה נוקשה, ללא חופש התארגנות או עיתונות ואת החיים בה לנתונים בסכנה מתמדת. עקב כך ברחו רבים מן המדינה, ובין השנים 2005-2012 נכנסו לישראל אלפי אריתראים. כיום, לאחר שרבים מהם עזבו את ישראל, חיים במדינה למעלה מ-20,000 אריתראים, ומוערך שמרביתם נוצרים (לא ידוע לי על מהגרים אריתראים החיים בתחומי הרשות הפלסטינית). האריתראים החיים בישראל מחוברים לכלכלה העירונית הישראלית, ומהווים שכבת עבודה מופחתת עלויות וזכויות כחלק מהמארג העירוני לדוגמה בענפי הניקיון, המסעדנות או הסיעוד. כך, מרבית האריתראים מתגוררים במעין תמונת מראה לכלכלה הישראלית, כאשר הריכוז הגדול ביותר הוא בגוש דן ובייחוד בתל אביב, וריכוזים משניים בערים גדולות דוגמת ירושלים, נתניה, באר שבע, אשדוד וגם אילת, בגלל העבודות בתיירות והקרבה לסיני. כפי שקורה פעמים רבות בהגירה, בריכוזי הערים לעיל הוקמו בשנים האחרונות כנסיות אריתראיות 'לא רשמיות' באזורי מסחר, במחסנים ובהאנגרים.

עד כאן, התארגנותם הדתית של אריתראים בישראל מזכירה את התיאור הרווח בספרות המחקר על האופן שבו מהגרים עוברים מדינה יחד עם הדת שלהם, ואיך הדת עוזרת להם להשתלב אך גם מתעצבת במפגש עם המקום החדש. כך מוצגים בדרך כלל מהגרים לא יהודים בישראל, כמי שמגיעים למדינה יהודית ומנסים למצוא את מקומם בתנאי החיים המתאגרים, כאשר המסגרות הדתיות במבנים המאולתרים מספקות רווחה זמנית. אולם, הנרטיב הזה חלקי בלבד, משום שארץ הקודש אינה מקום חדש לגמרי עבור נוצרים, וכוללת גם מוסדות ותיקים ומקומות קדושים. במקרה הספציפי שלנו, הכנסיה האתיופית הותיקה לא רק מחזיקה בשטחים חשובים במקומות קדושים, אלא גם מוכרת על ידי מדינת ישראל ולכן יכולה להפיק תעודות לידה, נישואין או גירושין שחשיבותן עשויה להיות משמעותית במיוחד עבור מהגרים.

שני סוגים של אירועים בלטו במיוחד בעבודה האתנוגרפית, בהן החיבור בין הכנסייה האתיופית והמהגרים האריתראים הגיע לשיא: חגים וחתונות. במרכזם של החגים הנוצריים, כמו גם האתיקה הנוצרית, עומד העיקרון של חזרה על פעילותו של ישו ושל אירועים בברית החדשה. הדבר כולל חזרה גם בזמן וגם במרחב על הפעילויות הללו, דוגמת טבילה בנהר הירדן ביום טבילתו של ישו או נשיאת צלבים בעיר העתיקה בחג הפסחא. במקרים אלו, נוכחותה הותיקה של הכנסיה האתיופית הובילה להתכנסות של מגוון רחב של אנשים – נזירים אתיופים, מהגרים ונזירים אריתראים, מהגרים אתיופים (חלקם ישראלים) וגם צליינים ממוצא אתיופי או אריתראי – כל אלו חלק מזרם נצרות התוואחדו (מאוחד) הדומיננטי באתיופיה ואריתריאה. תמונה דומה התרחשה גם בחתונות בכנסיה האתיופית בירושלים, כאשר כמעט בכל שבת הגיעו מאות אנשים מכל רחבי ישראל, אוטובוסים מאורגנים מחיפה או מוניות שירות מתל אביב, כדי להתחתן בכנסיה האתיופית. שילוב זה של כמורה אתיופית עם מאמינים אריתריאים תבע מחיר משני הצדדים, כאשר הנזירים נדרשו להתאים את זמני החגים והטקסים גם עבור המאמינים האריתריאים התלויים בשבוע העבודה הישראלי. מאידך, המאמינים נדרשו לקבל את מרותה של הכנסיה האתיופית ונוכחותה של השפה האמהרית, המדינה ממנה נאבקו להשתחרר ושפתה הרשמית (בכך, המפגש האריתריאי-אתיופי גם מאתגר ומעוצב על ידי חלוקות אתניות ולאומיות באתיופיה ואריתריאה עצמן, באופן שקשור ישירות למלחמה הנוראה המתרחשת בימים אלה, אולם זהו כבר נושא לדיון אחר).

כשחוזרים ובוחנים את המרחב בו חיים הנוצרים האתיופים והאריתראים (התוואחדו) עולה בבירור החיבור של מרחב ארץ הקודש יחד עם מפת התעסוקה העירונית הישראלית. בית לחם עם פתח תקוה, יריחו עם באר שבע, ירושלים עם תל אביב. במילים אחרות, למרות שארץ הקודש הנוצרית נתפשת פעמים רבות כשריד היסטורי או מוקד תיירותי, היא גם מרחב עכשווי ודינמי המארגן את חייהם של רבים החיים בישראל. כך, דרום תל אביב היא מוקד נוצרי שוקק, ואזור גוש דן בכללותו עשוי להיות האזור שבו המספר הגדול ביותר של נוצרים החיים בישראל (אני כותב עשוי, כי בעוד המדינה מפרסמת נתונים על פיזור דתי של אוכלוסיה ישראלית, היא לא עושה כך ביחס למהגרים לא ישראליים). השאלה עמה פתחתי, היכן נמצאת ירושלים, כוללת עבור התוואחדו שרטוט של מרחב חדש שמאתגר את הגבולות הלאומיים-כלכליים בהם אנחנו רגילים לחשוב על אזור ישראל-פלסטין. באופן דומה, הספר שערכנו מציע תפישות ונרטיבים שונים של ארגון מרחב ארץ הקודש, כולם נובעים מרעיון הקדושה המרחבית, אך גם מציגים תביעות שונות ולעתים סותרות כלפי המרחב הקדוש.

הדברים שנכתבו כאן הם בגדר טעימה מהספר, בו גם מופיעות ההפניות לחוקרות ולחוקרים שהשפיעו על העבודה ועימן אנו מתכתבים, כמו גם הרחבה של האתנוגרפיה ושל הטענות התיאורטיות. באתר ההוצאה ניתן לקרוא את המבוא המלא לספר.

עוד בנושא: