מאמרי אורח

בעקבות נאומו של הרמטכ"ל הרצי הלוי ביום הזיכרון השנה, שכלל לראשונה גם את המתאבדים בכלל חללי צה"ל, ולקראת הקרנתו של סרטו של גיא דוידי "ימי תום" היום (רביעי, 24.5, הוט 8), ניצן רותם, אשר חקרה וכתבה על התאבדויות בצה״ל, כותבת ל"בחברת האדם" על תפיסות שונות של התאבדויות בצבא.

לפני שבוע צלצלה אליי תחקירנית של כאן. היא סיפרה שהתאבדו החודש שלושה חיילים, והוטרדה במיוחד משיטת המוות של אחת החיילות. דיברתי על הצבא ועל המדינה,  הזכרתי שבכל זאת זהו חודש אייר, חודש הימים הלאומיים. הצטרדתי, והתחקירנית שאלה, לא מסוכן שנשדר כתבה על התאבדויות?

חשש התחקירנית מתבקש, האחריות האישית שהיא חשה. אחריות היא מהמסרים החברתיים היותר מרגיזים בסתירותיהם, אדם ששוקל מה יעשה, אם א' או ב', ולא בטוח מה יהיו השלכות בחירתו – כאילו זה בכלל תלוי בו. האחריות, ובפרט בנושא ההתאבדות, מרגיזה גם בשל הרגשות האנמיים שכרוכים בה. הדלות בולטת אם נשווה אחריות לסולידריות, סנטימנט של פנייה אל האחר, ואם ניזכר שהמניעה בצה"ל מתמקדת במפקדות ומפקדים צעירים, כאילו הם יכולים לזהות חיילים שיתאבדו ולמנוע את מותם.

ההשוואה בין אחריות לסולידריות הייתה בלב ספר שכתבתי על התאבדויות בצה"ל, וראה אור בשנת הקורונה. איך אפשר באותה נשימה לדבר על סנטימנט אנמי כמו אחריות אישית יחד עם התאבדות חיילים – תפקיד שהצדקתו היא הסולידריות?   

ובכל זאת תוכניות מניעה משגשגות, ויש להן אפקט תרבותי. הן יוצרות נרטיבים חברתיים על אנשים חלשים, על הורות פגומה. הן יוצרות נרטיבים, ובה בעת פועלות למחיקת אחרים, מטשטשות תגובות חברתיות כמו אהבה עד מוות, צער העולם, המתת חסד, אובדן שליטה מפואר. כי כן, בסופו של יום מתאבדים כי אפשר.

אם אפשר, אז בואו ננסה להסתיר, לבטל את האפשרות. אני לא יודעת אם מפחדים ללמד היום בתיכון את רומיאו ויוליה. אני כן יודעת שיש ספריות ציבוריות שלא מניחות את הספר שלי על המדף. הוא במגרה של הספרנית, כך שרק מי ששמע עליו יכול להיתקל בו. ככה זה באחריות אישית – מטפחים אותה כל עוד מניחים שאפשר לצמצמה.

הלוואי שמתאבדים פחות, ולא רק שמתייגים התאבדויות כתאונות בנשק. אם מתאבדים פחות, אזי ההסבר איננו שצה"ל מזהה את ה"לא מתאימים" – וככה מבסס את ההנחה ששאר הצעירות והצעירים מתאימים להכנס בגיל 18 למוסד טוטאלי, לממש את אתוס הרעות, ואפילו למלא משימות לחימה, שיטור והרג.

אם אכן יש ירידה במספר המתאבדים, ללא עלייה במספר תאונות הנשק, אז יש שני הסברים בולטים. הסבר ראשון הוא השינוי בפקודות הנשק, במסגרתו הנשק כבר לא מלווה את החיילים יומם וליל. מרבית החיילים אינם יוצאים עם הנשק לביתם לחופשה, כך שמצטמצמת הסכנה שהם סוגרים את דלת חדר ילדותם, והפרספקטיבות השונות ניבטות מהקירות. הסבר שני הוא שינוי במסרי החברה הישראלית, ריכוך שחל בהסללה לשירות צבאי קרבי ומאפשר לנערות ונערים לא לשרת, בלי להרגיש חדלי אישים, מאכזבים, לא שייכים. בה בעת, בשנים האחרונות התרחשו מקרי התאבדות הדומים לאלו שתיארתי בספרי ואפשר למנוע. מדובר במניעה לא דרך מסרים של אחריות אישית, אלא דרך שינוי ארגוני. לדוגמה, מקרים שבהם מסגרות צבאיות לוחצות על חיילים להלשין על חבריהם.

אבל לירון בכלל הציע שאכתוב בעקבות הנאום של הרמטכ"ל הרצי הלוי ביום הזיכרון השנה, נאום שלראשונה מקיף את כל היררכיית המוות הצבאי. הלוי מתחיל במות גיבורים בקרב – "לנוכח פניו האויב", הוא משום-מה מוסיף. אחר כך הוא מציין תאונות אימונים, תאונות דרכים ומחלות, ולבסוף את המתאבדים, "מי ששלחו יד בנפשם", הרמטכ"ל בוחר בלשון המטאפורית. אם מטאפורית, אזי אלו גם מוסרים את הנפש.

שלחו לי ידיעות על הנאום, זה היה יום ההולדת שלי, וחשבתי שזה לא מקרי שדווקא השנה מרחיבים את משפחת השכול ו"מחבקים" את משפחות המתאבדים. עוד לא היה המבצע בעזה, וצבא העם נתקל במחאה מתוך שורותיו במסגרת המאבקים בממשלת הימין הנוכחית. כן, גם סולידריות יכולה לעבור השטחה.

מצד אחד הסולידריות שמציג הרצי הלוי, ומצד שני הסולידריות שמציג גיא דוידי בסרטו "ימי תום". דוידי, במאי תיעודי זוכה פרסים, התחיל בעשיית הסרט לפני תריסר שנים, תקופה בה עדיין היו פרסומים וייצוגים של התאבדות מרטירית (מלשון מַרְטִיר, קדוש מעונה, שהוא אדם שמוכן לסבול ואף למות למען אמונתו). מדובר בחיילים שנתנו טעם פוליטי בהתאבדות שלהם, הצהירו על רצון להציל את פני החברה הישראלית, את עתידה. חיילת וחיילים והוריהם שקשרו את מותם למסרים כמו התנגדות לכיבוש, כמו אחווה. בספרי הצגתי את ההקשר החברתי להופעת הנרטיבים הפוליטיים, ואת ההקשר החברתי להיעלמותם.

המרטיריות התפוגגה: לא נתקלנו בעשור האחרון בחיילים ובהורים שקשרו את ההתאבדות להקרבה עצמית, לרגש עז שנע בין החיילים לבין מוסדות החברה וערכיה. והנה, דווקא בשנת השבר של 2023, יוצא "ימי תום". דוידי עוקב אחרי החיברות למיליטריזם בישראל, מלידה, דרך הגן ובתי הספר, תנועות הנוער, ההכנה לצבא והשירות הצבאי עצמו, באימונים ובלחימה. כולנו שותפים בחיברות הזה, כילדים, כחיילים וגם כמבוגרים. אזרחים, ובפרט הורים ומחנכים, ממשיכים לטפח מסרים שמציעים כי שייכות ונאמנות מתממשות רק דרך שירות צבאי. בסרט, החיברות למיליטריזם בישראל מסתיים רק אם לא מסיימים את השירות – הסרט מלווה את תיעוד החיברות במכתבים של חיילים שהתאבדו. דוידי נוגע בשבר שחל אצל הוריהם, ומדביק בו את הצופים.

בפעם הראשונה שראיתי את "ימי תום" עוד הייתה הקורונה. חשבתי על לשמור. מי שומר על הילדים, על הנערות, הנערים, ואיך בכלל אפשר לשמור. היום, אולי כבר בהשפעת הספר המיליטריזם החריף המתואר בספר "יורים ולא בוכים", ספרו האחרון של יגיל לוי,  חשבתי שגיא נאבק בשבילנו על הטוהר. הסרט אמנם משחק על כפל המשמעויות של ימי תום, אבל דווקא בשביל שלא לקבל את גזר הדין של הסוף. ההכרעה היא שיש טוהר, ושמוכרחים לשמור עליו.

גיא מביית את ההתאבדות הצבאית (מושג שאני מפתחת בספרי), כנראה שקשה אחרת. אך ממילא המהלך שלו מפעים יותר: הנסיך של שלגיה, הוא רק נישק אותה. וגיא, פריים אחרי פריים, מנסה להחזיר לחיים. את החיילים שהתאבדו, אותנו. הלוואי היה מצליח.

עם סרטו, מטלטל גיא דוידי את העשייה התרבותית שעוסקת בהתאבדויות בצה"ל כדי לבקר את החברה הישראלית. עשייה זו טווה ופורמת ושוב טווה את הטמון באלימות הצבאית ובהקרבה עצמית. מדובר בפעימות ספורות: משה שמיר עם הוא הלך בשדות, 1947, עמוס עוז ודרך הרוח, 1962 (באותו עשור גם חימו מלך ירושלים, יורם קניוק), ג'אד נאמן עם מסע אלונקות, 1977, יהושע קנז והתגנבות יחידים, 1986, שירים ורומנים של יצחק לאור, חוצי עשורים, ובפרט ורד צלע, 2006, לאה איני עם ורד הלבנון, 2009, ועכשיו, כמה נחוץ, ימי תום. אל מול אחוות השכול (והיריבות) בנאום הרמטכ"ל, נולדים הרגש והפעולה של דוידי, מנסים לעצור את המוות ואת האלימות.  

התאבדות היא תמיד על החברה. ובפרט כשמדובר בהתאבדות בצה"ל ובחברה הישראלית. בשלוש השנים שחלפו מאז שיצא ספרי חוזרים נרטיבים תרבותיים ועיתונאיים שמבקשים להזכיר שאין התאבדות ללא הקשר חברתי. דומה שמרות האשם והבושה של ההסברים הפסיכולוגיים מאבדת אחיזה, ומתחילה תקופה של זעקה. בפעם הקודמת היו אלו מחאות של הורים שכולים בדבר הקשר בין טרטורים והתאבדות, כחלק מתהליכים נוספים שהצביעו על דה-מיליטריזציה בישראל. זה היה בראשית שנות התשעים – אחריהן הגיע אוסלו.