ביות ההתאבדות – מבוא לספר ״מתאבדים במדים״
פרק המבוא לספרה של ניצן רותם ״מתאבדים במדים: בחירה, מחויבות ואשמה בחברה הישראלית״ שפורסם בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב ב-2019. הספר יוצא כנגד הטענה שההתאבדויות בצבא הם תוצאה של אובדנות שלא אותרה במועד, אלא מצביע על המבנים החברתיים והתרבותיים של התופעה.
מקרי התאבדות מגלמים פרישה מכוונת ואלימה של היחיד מן הכלל. טעמה של הפרישה מר: נדמה כי האדם המתאבד מתנער ממידות חברתיות כמו השתייכות, נאמנות ושיתוף פעולה. בד בבד, גם מוסדות הציבור נחשפים באוזלת ידם. מקרי התאבדות נוסכים אור שלילי על מחויבות המוסדות החברתיים, ועל יכולתם לרתום את האנשים לפרויקט משותף.
הצבא הוא פרויקט משותף, ובפרט במדינת ישראל, המחייבת את גיוסם של חלקים רחבים מהציבור הישראלי. צה"ל, צבא ההגנה לישראל, אינו ארגון צבאי בלבד, ותפקידיו אינם מסתכמים בלחימה ובהיערכות לה. לצה"ל מקום מרכזי בדיוקן העצמי של החברה הישראלית, דיוקן המבקש לבטא את אתוס הרעות וההקרבה, לצד הסְכנה עם סכסוכים מתמשכים ומענה כוחני לאתגרים מדיניים. הצבא הישראלי מנקז מחלוקות חברתיות עקרוניות – אם פני החברה לפשרה או לכיבוש – אך גם מהווה סמל רב-עוצמה של אחדות ושל שותפות גורל.
מרכזיות הצבא ניכרת גם בחיי היחיד. השירות הצבאי, כמו גם ההימנעות משירות, משפיעים על חיי הישראלים ועל יחסיהם הבין-אישיים. השפעת הצבא ניכרת בשאלות שגורות מחיי היום-יום: האם התגייסת? לאיזה חיִל? האם לחמת? האם היית גאה בפועלך? האם התייסרת? שאלות אלו – והתשובות עליהן – מזהות את השירות הצבאי עם עמדות תרבותיות ופוליטיות: מהו הרקע המעמדי שלך? מהי דתך? עד כמה את לאומית, ייחודית וחזקה? עד כמה אתה אמיץ, גברי ונאמן? צה"ל נתפס כצבא-העם, אך גם כצבא באדם: הוא מעצב את חייהם של מי שמאיישים תפקידי לוחמה, של מי שנדחקים לתפקידי שירות ופקידוּת, ושל מי שכלל אינם מורשים לשרת.
התאבדות של חיילים פוגמת בקשר ההדוק, השב ומזהה את החיים הפרטיים של הישראלים עם מידת נאמנותם למשימה הצבאית והלאומית. החייל המתאבד מועל בתפקידו, מפנה עורף לעמיתיו ומותיר מאחור את משפחתו, דווקא כשהוא מצוי ברגע שיא של הגשמה והשתייכות. ערכים המרוממים את גבורת החיילים ואת נאמנותם למדינה מציירים את ההתאבדות כמוות חסר תועלת, מעליב אפילו. גם ערכים המשווקים את השירות הצבאי כאופק למימוש עצמי מציגים את ההתאבדות כחוסר אונים, היפוכה של ההגשמה. מקרי מוות של אנשים צעירים ובריאים מעוררים חוסר שקט בציבור ואף הלם וזעזוע בשורות הצבא, ובפרט כאשר אמצעי התקשורת נותנים ביטוי לקובלנות של משפחות שכולות (Ben-Ari, 2005; Doron and Lebel, 2004). ההתאבדות מחריפה את הזעזוע הציבורי: ההורים, אשר נדרשו לתת את בנם או בתם כפיקדון למדינה, מאבדים את יקיריהם באורח סתמי ואגבי, שאין לו הצדקה ואין בו תהילה. מצב זה עלול לדרבן את המשפחה להפוך לגורם מתסיס, המתנער מהשרירותיות שבהצבת קשרי האהבה והשארות תחת מרות השלטון וצרכי המדינה.
מרכזיות הצבא מעוררת גורמים רבים "לביית" את ההתאבדות, כלומר לתת לה הסבר המגונן על הרעיון שיש הדדיות בין החייל והחברה. מעצבי דעה בישראל – פוליטיקאים, סופרים, פסיכולוגים, משפטנים, בלוגרים ואנשי תקשורת – הופכים את ההתאבדות לפעולה שמגיבה לחברה, ושהחברה יכולה לטפל בה. הסברי ההתאבדות חוסמים את האפשרות של שדה חרוך, נתק מהותי בין האדם והחברה: חייל שאין לו דבר וחצי דבר עם החברה, והוא אינו מגלה כל עניין במוסדותיה ובערכיה – לא רגש אהבה משפחתי, לא נאמנות לאומית ולא אמונה בקִדמה ובעתיד. ביות ההתאבדות קובע שדאגה זורמת בין המתאבד והחברה, ולא אדישות ואיבה. נתבונן, לדוגמה, בהסבר לפיו ההתאבדות מסמנת קריאה לעזרה: הסבר זה מביית את ההתאבדות בטענה שהחייל כלל לא רצה למות, אלא רק לאותת על קשיים אישיים. דימוי זה, של חייל הקורא לעזרה ומבקש שהחברה תכיר במצוקתו ובקובלנותיו, רחוק מרחק רב מהאפשרות של אדם המתכחש לחיים החברתיים. בדומה לרעיון הקריאה לעזרה, הסברים נוספים הניתנים להתאבדויות בצה"ל מעניקים להרג העצמי מובן וערך, תוך שהם מחזקים מוסכמות חברתיות מרכזיות, כמו חשיבות התפקיד הצבאי, הדבקות במשפחה והרצון לחיות.
אבקש להדגים את מהלכי הביות השונים באמצעות שני מקרים בדויים של חיילים גברים שירו בעצמם בעת שמירה, בעיצומו של קורס מפרך. החייל הראשון הוא בן למשפחה קשת יום ממוצא אתיופי, והחייל השני הוא בן למשפחה ותיקה ומבוססת. מדוע החייל הראשון התאבד? הסבר המדגיש את הממד הפסיכולוגי יטען שהתאבדותו נבעה מבעיות רגשיות ומשפחתיות, ויבליט את העובדה שחברתו של החייל עזבה אותו שבועיים לפני מותו. לחלופין, הסבר המדגיש ממד סוציולוגי יצביע על קשיי הגירה וחוויות ניכור כזרז להתאבדות, ויציין שערב ההתאבדות החיילים נרתעו מהאוכל שהחייל הגיש, וכך ליבו רגשי נחיתות על בסיס מוצא וצבע עור. שני סוגי ההסברים – הפסיכולוגי והסוציולוגי – מניחים שניתן היה למנוע את ההתאבדות, וכי מפקדים ערניים דיים היו מזהים את מצוקת החייל, מחרימים את נשקו ומצילים את חייו.
התאבדות החייל השני יכולה לעורר הסברים דומים בדבר קושי רגשי, רשלנות של מפקד ולחץ הנובע מהשירות בצבא, לצד הסבר נוסף בדבר השפעתם של ערכים חברתיים, ובפרט סמל ההקרבה העצמית. הסבר זה היה ממעט בחשיבותם של מאפיינים אישיים וצבאיים, כמו בת הזוג שלא מכבר נפרדה מן החייל, או העונש שהחייל קיבל על שנרדם במהלך שמירה, ומבליט מאפיינים אחרים, כמו התנגדות החייל לאלימות הצבאית, או רצונו לזכות באהבת אביו, לוחם שנפצע באחת ממלחמות ישראל וזכה בעיטור צבאי. ההסבר החברתי היה מציין את שאיפות החייל להצליח בשירות קרבי, ומציג את התאבדותו כחיקוי קודר של מות גיבורים.
ההסברים הללו מהווים חלק ממערך פרשני המצוי בפרסומים שונים על מקרי התאבדות בצה"ל. גוף הידע על ההתאבדות הצבאית כולל מיזמי הנצחה, דיווחי תקשורת, פרוטוקולים ודו"חות רשמיים, כתבות עיתונות וטלוויזיה, פרסומים באינטרנט, כמו גם מחקרים פסיכולוגיים, פסקי דין, ספרים וסרטי קולנוע של יוצרים קאנוניים, לצד יצירות של יוצרים חדשים מראשית שנות האלפיים. מדובר בשדות תרבותיים הנבדלים ביעדיהם המקצועיים, בשליחותם החברתית ואף בשנות הפעילות שלהם. הקורפוס הספרותי מתחיל בשנת 1947, לפני קום המדינה, עם הרומן הוא הלך בשדות מאת משה שמיר (2006 [1947]), שגיבורו ממשיך ללוות את התרבות הישראלית גם לאחר הקמת צה"ל. הקורפוס המשפטי, העוסק ברובו בסוגיות של תגמולים להורים של חיילים שהתאבדו, מתחיל בשנות השבעים, לאחר שינוי בחקיקה שאיפשר גם למשפחות של חיילים שהתאבדו לזכות בפיצוי על אובדנן ולהשתייך למשפחת השכול. הקורפוס הפסיכולוגי על התאבדויות בצה"ל אשר זמין לציבור מתחיל מאוחר יותר, בראשית שנות התשעים. מקורות המחקר מתחילים אפוא במועדים שונים, אך כולם מסתיימים בתחילת העשור השני של המאה ה-21. הנספח המתודולוגי לספר מפרט את הטקסטים שחקרתי.
מקורות מגוונים אלו לוקחים חלק בעיצוב הדימוי הציבורי של ההתאבדות הצבאית, כלומר מייצרים את הנתונים שאנחנו יודעים על התאבדות חיילים, ואת האופנים שבהם אנחנו חושבים על מותם. כמה חיילים מתאבדים בשנה? זה נחשב להרבה? זה דווקא מעט? מהו רקע המתאבדים? מוצאם? שייכותם המעמדית? מהן הסיבות אשר גורמות לחיילות ולחיילים להתאבד? האם הצבא מנסה להצניע התאבדויות? או להפך, האם מדובר בתופעה שולית למדי, הזוכה לתשומת לב בשל היותה דרמטית, טרגית וצהובה?
הספר שלפניכם בוחן את התשובות הניתנות לשאלות הללו. המחקר הפסיכולוגי עוקב אחר משתני המתאבדים, ונעזר בסטטיסטיקות צבאיות. מדובר בנתונים המלמדים כי במהלך שנות התשעים מספר המתאבדים היה כשלושים עד ארבעים חיילים בשנה, וכי בשנות האלפיים, לאחר צמצום זמינות כלי הנשק, חלה ירידה משמעותית. הדיווח הצבאי על ירידה בשיעור המתאבדים ניכר גם בסיקור העיתונאי, שבעשור האחרון מפרסם את המספרים מדי חודש ינואר. בשנת 2017 התאבדו 16 חיילים ובשנת 2018 התאבדו תשעה (זיתון, 2018; קובוביץ, 2019). גם מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת עומד על שנים עם שיעור התאבדויות נמוך. ואולם, מסמך זה מוסיף ומציין כי ה"התאבדות היתה "סיבת המוות המובילה בצה"ל" בין 2009 ל-2011". מבין שנים אלו, שנת 2010 ידעה את המספר הגבוה ביותר של מקרי התאבדות, 28 חיילים (אלמסי, 2013, עמ' 9).
משתנים כמו מגדר, מעמד ומוצא כמעט שאינם נדונים במסגרת המחקר הפסיכולוגי. יצירות הספרות, מצדן, מעצבות גיבור שמאפייניו חוזרים על עצמם: גבר, חילוני, יליד הארץ, ממוצא אשכנזי, שיחסיו עם אביו סבוכים. העובדה שחיילים שמתאבדים שייכים לכל שדרות האוכלוסיה מתגלה במקור אחר – טקסטים משפטיים. פסקי הדין מרחיבים את שבלונת הייצוג הספרותי של החייל יליד הארץ, השואף להיות חייל קרבי. הפסיקות עוסקות בחיילות וחיילים המשרתים במגוון תפקידים, ביהודים ילידי הארץ בני כל העדות, בעולים יהודים ולא יהודים, בבדואים, בדרוזים ובחניכי הציונות הדתית.
בין אם עניינם במספרים ובאפיונים כלליים, ובין אם עניינם בסיפורים אישיים – כל הטקסטים מבייתים את ההתאבדות, כלומר משקמים את ההנחה הכפולה שלפיה החייל מסור לחברה והחברה מסורה לחיילים. ביות ההתאבדות משותף אפוא ליצירות הספרות והקולנוע, כתבות התקשורת, פסקי הדין והמחקרים הפסיכולוגיים. ואולם, סוגי הביות שונים, וכוללים מרטיריות, מחאה, כשלון נקודתי של הצבא והפרעה נפשית. ואכן, לצד המכנה המשותף של ביות ההתאבדות, המעשה הפוליטי של הכוחות המבייתים אינו אחיד. הביות, כמהלך-על משותף, ניכר הן בייצוגים ספרותיים הרותמים את ההתאבדות למאבקים פוליטיים ומתריעים על חוסר אחווה, והן בהסברים פסיכולוגיים המצדדים בהתנהלות הפוליטית השלטת ומדגישים את הרצון הטוב של החברה לגונן על אנשים במצוקה.
לפרק המבוא המלא