אנתרופולוגיה לשבת

ניר רותם (דוקטורנט באוניברסיטת מינסוטה) כותב על מאמרו החדש World society and field theory: The infiltration of development into humanitarianism, שפורסם בכתב העת The British Journal of Sociology. במאמר, ניר מציג אינטגרציה אנליטית בין שדות חברתיים לבין תיאוריית החברה העולמית, תוך כדי הצגת אתנוגרפיה היסטורית על נציבות האו"ם לפליטים.

השאלה אודות הקשר בין עולם הסיוע ההומינטארי והתחום של פיתוח בין לאומי עומדת בלב הדוקטורט שלי באופן כללי, ובליבת מאמר זה באופן ספציפי. למתבונן מבחוץ ההבדלים אינם בהכרח ברורים, אך עבור עובדי סיוע הומניטארי מדובר בסוגיה בוערת של עצמאות ושמירה על מרחב הפעולה ההומניטארי שלהם. יחד עם זאת, הספרות תיעדה כי החל מהימים הראשונים של מבצעי סיוע הומניטארי שולבו פרקטיקות מתחום הפיתוח. יש שראו בכך עדות לאופי הסכיזופרני של הרעיון ההומינטארי, דהיינו, שמדובר בחיה דו-ראשית. אחרים ניתחו את העשיה ההומינטארית כשדה חברתי, והתמקדו בחשש של הפעילים "מזיהום" השדה שלהם מפני השפעות חיצוניות.

כמול רקע זה בחרתי להתמקד במקרה ההיסטורי של נציבות האו"ם לפליטים, אחד הארגונים ההומינטארים הגדולים בעולם. בניסיון להבין כיצד למצב את המחקר שלי, החלטתי לאמץ את גישתה של הסוציולוגית דיאן ואגאן (Vaughan) ולראות את המחקר שלי כאתנוגרפיה היסטורית, או כפי שמייקל בורואוי רואה זאת, כביקור היסטורי. במילה, מדובר בניסיון לשחזר את תרבות הארגון באמצעות מסמכים. ואכן, צללתי לארכיון הארגון בז'נבה והתמקדתי בעיקר בועידות השנתיות, בהן נערכו דיונים אודות אירועי השנה החולפת, אימוץ של מדיניות חדשה, הוצגו תוכניות לעתיד וכדומה. במסגרת פגישות אלו הוצגו גם מסמכים שונים, והנציב העליון נשא נאום רשמי בו הוצגו סוגיות מרכזיות שעל סדר היום.

באופן זה התחקתי אחר פעילות הארגון החל מהקמתו בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 ועד ימינו, תוך התמקדות באופן בו הרעיון ההומינטארי הוצג וכן דיונים ועשייה שנגעו ישירות לפיתוח. מבחינה אנליטית, אימצתי נקודת השקפה של הסוציולוגיה של הידע תוך הצעת אינטגרציה בין שתי גישות תיאורטיות. מחד, שדות חברתיים בורדיזיאנים, שמשפיעים ומעצבים את תפיסות השחקנים הפעילים בהם. נקודה שזכתה לטיפול מועט נוגעת לגבולות בין שדות ולמעבר של ידע משדה לשדה. כאן הצבעתי על תיאוריית החברה העולמית של ג'ון מאייר כנתיב פוטנציאלי. זוהי תיאוריה הבוחנת הפצה והתמסדות של רעיונות תרבותיים בהיקף גלובלי (לדוגמה, זכויות אדם, סביבתיות, היחס לעונש המוות ועוד) באמצעות ארגונים ממשלתיים ושאינם ממשלתיים ושחקנים אחרים. כך, למרות השונות הרבה בין תיאוריה זו לגישתו של בורדייה, שתיהן נוגעות לאופן בו ידע שמתמסד הינו תוצר חברתי. תיאוריה זו נוגעת להבניה חברתית בהיקף גלובלי ולאופן בו ידע שמתמסד הינו תוצר חברתי.

באופן ספציפי, במאמר אני מעלה שלוש הצעות. הראשונה היא שתסריטים גלובלים יכולים להיכתב, כלומר להיווצר, בתוך שדות חברתיים. השנייה היא שמהרגע שרעיונות וידע חברתי התגבשו לכדי תסריטים, הם יכולים לחצות את גבולותיהם של השדות החברתיים בהם צמחו. שלישית, יכול להיווצר מובן מאליו (דוקסה) גלובלי, שמסתמך על תסריטים תרבותיים אלו.

במאמר אני מסתמך על הצעות אלו וספרות קיימת שמראה את המיסוד הגלובלי של התפיסה ההתפתחותית (developmental idealism). אני משרטט את התפתחות הארגון דרך מספר שלבים, החל מהמיקוד הראשוני בסיוע לפליטים באירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, ועד לקריאות מהשנים האחרונות ליעול המעבר מסיוע הומניטארי בחירום לפיתוח ארוך טווח. במיוחד, אני מציג כיצד בשנות ה-60 נציבות האו"ם לפליטים החלה לפעול באפריקה ולקדם פרויקטים ניסיוניים שמטרתם המובהקת היא פיתוח כפרי המכוון לפליטים ולאוכלוסייה המקומית גם יחד. בשנות ה-80 הארגון חווה גל נוסף של פניה לרציונאל מעולם הפיתוח, והפעם בקנה מידה גדול יותר, דוגמת שותפות עם הבנק העולמי וסיוע בפרויקטים מבוססי תשתיות. אני מדגים כיצד הארגון מאמץ תפיסות שרווחו בכל תקופה בחוגי העשייה של פיתוח בין לאומי, ומנגד, מנהל דיון פנימי בדבר העצמאות שלו והיותו ארגון הומניטארי. בפועל, יש אימוץ חלקי של גישות וידע לתקופת מה, ואחריה חלה דעיכה.

כך, בעוד שהפניה של עולם הסיוע ההומניטארי לרעיונות "התפתחותיים" תוארה בצורה שלילית "כהומינטאריזם חדש", אני מראה כי למעשה אין מדובר בתפנית חדשה כלל וכלל. מה שהשתנה זה היקף התופעה. בסיכום אני מראה כי הדבר אינו יחודי לנציבות האו"ם אלא נכון בדרגה כזו או אחרת גם לארגונים הומניטארים אחרים, כגון אוקספם ואף רופאים ללא גבולות. מבחינה תיאורטית, השילוב שמוצע במאמר מסייע להבין את הניואנסים שמשפיעים על התפשטותם של נורמות ותסריטים גלובלים במסגרת החברה העולמית – דהיינו, כיצד התנאים של השדות החברתיים תורמים אף הם ומעצבים דפוסים של דיפוזיה.

עוד על רותם: