אנתרופולוגיה לשבת

במאמר שכותרתו "גופים פרדוקסליים: משא ומתן על תיקון ביו רפואי, אחריות, וטיפול במרפאה לניתוחי קיצור קיבה" שהתפרסם לאחרונה בכתב העת BioSocieties, הילה נחושתן ויהודה גודמן מציגים אתנוגרפיה שמנתחת את הסתירות הפנימיות, המתחים והפרדוקסים שמלווים ניתוחים בריאטריים בישראל, ובמקומות אחרים (המאמר בגישה חופשית).

.

כתב העת BioSocieties עוסק בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הגוף ובדגש על רפואה. המאמרים המתפרסמים בו עוסקים בממשקים שבין מדעי החיים והחברה, ובמיוחד בהשלכות ובמשמעויות החברתיות, פוליטיות ומוסריות של התערבויות ביו-רפואיות. בהקשרים הללו, נחושתן וגודמן מבקשים לפתוח דיון מחודש על הדרכים שבהן התערבות ניתוחית – שמטרתה, הפשוטה כביכול, היא שינוי הגוף האנושי והורדת המשקל לרמה בריאותית תקינה – מעלה שאלות מרתקות על טיבו החמקמק של הגוף ודרכי ניהולו בחברות מערביות עכשוויות. השמנת יתר, השיחים המתייחסים אליה ובפרט ההתערבויות הרפואיות והמקצועיות בגוף השמן, נחשפים באתנוגרפיה זו כמגלמים שורה של פרדוקסים עמוקים, וסביבם מתנהל כל העת משא ומתן חברתי ער ומלא במתחים וסתירות.   

בעבודת השדה שקיימה נחושתן במרפאה שעוסקת בניתוחים לטיפול בהשמנת יתר בישראל, התאפשר לה להשתתף ולצפות מקרוב במפגשים שבין המטופלות והמטופלים למנתחים.ות, כמו גם במפגשים של המנותחות.ים עם שאר אנשי צוות המרפאה. האחרונים כוללים, בהתאם לגישה מקצועית כוללנית שנהוגה במרפאה, גם דיאטניות, פסיכולוגים.ות ועובדות סוציאליות ולעיתים בנוכחות בני המשפחה או חברים של המנותחות.ים. הניתוח הרפואי שעומד בלב ההתערבות המקצועית, מיושם, אם כן, מראש, בתוך הקשר רחב שמניח את המטופל.ת בפרדוקס הפילוסופי והתרבותי העמוק של גוף/נפש –  ובתוך הרצפים והמתחים שבין הביולוגי, פסיכולוגי, האישי, הבינאישי והחברתי.

.

פרדוקס בולט ראשון שמוצג במאמר מתגלם במתח שבין הפיזי למנטלי. כך, מצד אחד במרכז המרפאה ניצבת ההתערבות הפיזית, הניתוח, שבו מקצרים את קיבת המטופלת ובכך מגבילים בפועל את כניסת המזון לגוף. לכאורה, ההתערבות הזאת אמורה להקטין בתוך כמה חודשים את משקל הגוף ולתקן את המצב. ואולם, מצד שני, מסבירים למנותחות כי לגוף תכנות פנימי משלו לגבי משקלו הקבוע. התכנות הזה מערים בפועל ובתוך זמן קצר על המגבלה הפיזית שנגזרה עליו בניתוח לקיצור הקיבה. כך, המנתחים חוזרים ומדגישים שהניתוח אינו "פתרון קסם" ואינו מהווה "תיקון מהיר". נדרשת עבודה נמרצת מצד המנותחת, כולל שינויים באורחות חייה, דיאטה מיוחדת, ופעילות גופנית. 

אך למרות זאת, מראים נחושתן וגודמן שחדרי הרופאים מגלמים בעומקם ויזואליזציה בולטת וסותרת של ההטפה הנלווית לניתוח. כך מתבטא במרפאה עומקו של הגוף הפרדוקסלי. חדרי הרופאים מלאים בתמונות דרמטיות של מטופלות של "לפני /אחרי" הניתוח. תמונות אלו, המלוות במכתבי תודה והערכה למנתח.ת, הפרושות על הקירות מסביב מושכות את עינן של המטופלות הפוטנציאליות, ונותנות רמז עבה על פרוצדורה שמציעה פתרון קסם, מהיר וחלומי. הניתוח, זועקות התמונות, הוא אירוע משנה חיים וגוף, אירוע חד פעמי ומופלא, אותו מכנים נחושתן וגודמן במאמר כאירוע ביו-מאגי biomagical – התערבות בפיזיקה ובביולוגיה של הגוף בידי אזמל מנתחים אשר מחוללת קסם אדיר. 

להעצמת הקסם מתלווה גם השיח הרפואי המוכר, ה"קלאסי", לפיו הכוח ואף הסמכות הבלעדית לשינויי גוף המטופלת נמצאים בידי הרופא, והמטרה של הניתוח היא לתקן איבר פגוע מבודד, הקיבה, השער של המזון אל הגוף, וכך להציל את המטופלת ולשפר את חייה. אך כאמור, הדברים הללו עומדים בסתירה למסרים אחרים – לא רק לטענות שמשמיעים הרופאים באוזני המטופלות על אחריותן לשינוי אלא גם לספרות האקדמית על השמנת יתר. בספרות זו מוכר היטב השיח ההפוך, המציג השמנת יתר כאחריותן הבלעדית של המטופלות.ים. רק הם.ן אחראיות למצבן הנוכחי, כמו גם להחלמה מהניתוח ולשמירה על משקל נמוך.

שורת הפרדוקסים במרפאה מתארכת לא רק באינטראקציות שבין הרופאים למטופלות אלא גם באינטראקציות שבין המומחים הנוספים במרפאה וכן בקרב המומחים עצמם. כך במרפאה שדוגלת בטיפול הוליסטי  – נכללים מומחים נוספים שמתערבים בגוף המטופל/ת, כולל דיאטניות, פסיכולוגים, שיחות קבוצתיות וממליצים בה לפנות למאמן גופני או קואצ'רים – מתבטאים שיחים סותרים ואף מבלבלים. 

דוגמא בולטת היא העיסוק הבלתי פתור בגוף הדואב שאחרי הניתוח. כאבים שונים שמתעוררים אצל המטופלות מעלים שאלות על מקורם של הכאבים הללו, והתשובות לא פעם חמקמקות, כש"תפוח האדמה הלוהט" מוטל הלוך ושוב בין המומחים. בעוד שהרופאים נוטים לתלות את הכאבים הללו בגורמים אחרים שאינם קשורים לניתוח, מומחים אחרים, כגון פסיכולוג במרפאה, טוענים שמקורם של הכאבים בניתוח ותוצאותיו, כולל השלכות הנפשיות. כך, דרך גוף המטופלות מתנהל למעשה משא ומתן מורכב בין המומחים השונים על דילמות של גוף ונפש ועל שאלות של סמכות ואחריות. לרוב, אין פתרון מוסכם לשאלות הללו והן נותרות כחידה מתמשכת. 

גורם נוסף שמוסיף למורכבותו של הגוף ומפקיע אותו מהספירה האינדיבידואלית ומעבירו לספירה הבינאישית והחברתית הוא נוכחותם הבולטת של בני משפחה, חברים ושאר אחרים משמעותיים שמלווים את המטופלות. נחושתן וגודמן מראים עד כמה הסביבה הקרובה משתתפת בתהליכי השליטה וההשפעה על הגוף המטופל. אלו תהליכים שלא מתרחשים רק בין המטופלת בינה לבין עצמה ובינה לרופאים. לעיתים חשיבות האחרים המשמעותיים מכריעה להצלחת הניתוח מפני שהרגלי אכילה, פעילות גופנית והטפה רגשית נעשים בתוך המעגלים האינטימיים הללו של המטופלות. 

גם על פי הספרות מתברר כי כמעט בלתי אפשרי להצליח לרדת במשקל בלי תמיכה מבני הזוג, ילדים ואף המשפחה המורחבת כדי לשמור על ירידה במשקל. בהתייעצויות שמקיימות המטופלות ברשתות חברתיים, בפורומים שונים ואף בביקורים בליווית בני זוג במרפאה עולה שוב ושוב איך ועד כמה גורמים אלו משתתפים בתהליך. ההתערבות ועצותיהם ודרכיהן שונות לא פעם מההדרכה וההטפה של הרופאים ושאר המומחים במרפאה. כך, יוצא, שוב, שגוף המטופל.ת מיטלטל תדיר בין המומחים, העצות והסמכויות השונות. 

 נחושתן וגודמן מתמקדים  אם כן בפרדוקסים של ההתערבויות, הפרקטיקות, המסרים והשיחים השונים הללו, לא רק בגלל שהם סותרים זה את זה (לפעמים הם משלימים זה את זה), אלא גם בגלל תוצאות השיחים המרובים הללו המופעלים על גוף המטופל/ת. מבחינה זו מדובר בהתבוננות שאינה רק אנליטית ותיאורטית, כחלק מהמסגרת של אנתרופולוגיה ביקורתית, אלא גם באופן המעשי: מה קורה אם משהו משתבש? מי לוקח אחריות על כאבים חוזרים, בעיות עיכול, ותלונות מתמשכות כאשר אין ממצאים רפואיים חד משמעיים? 

נחושתן וגודמן מצאו, שהאחריות חוזרת למטופל.ת שוב ושוב. הפסיכולוג, למשל, שאכן מעלה את השאלות הללו לא מוצא פעמים רבות סיבה פסיכולוגית. בכל אופן לא במסגרת מספר הפגישות הטיפוליות המצומצם המוצע במרפאה. המנתח לא מוצא סיבה גופנית. הדיאטנית הציעה כבר את כל השינויים בתפריט הנדרשים. מה נותר? הצוות טוען למשל שהמטופל.ת לא שותה מספיק, לא מבצעת כראוי פעילות גופנית, לא אוכלת מספיק, אוכלת את האוכל הלא נכון, או אוכלת יותר מדי. לעיתים המטופלת אומרת ומספרת בראיון כי עשתה את כל אלה ועדיין הכאבים קיימים ולעיתים המשקל מתחיל לטפס  מעלה בחזרה.  

בראיה אנתרופולוגית נוספת, נחושתן וגודמן מציינים בפרשנותם המוצעת גם את ההשפעות האפשריות של התרבות המקומית, הישראלית על המתרחש במרפאה. בייחוד בלט בשדה סגנון התקשורת הייחודי בה. שיח ישיר ו"דוגרי" של אכפתיות ואמפתיה יחד עם אסרטיביות נזפנית על ידי אנשי המקצוע. אפשר שסגנון התקשורת הזה מעצים אף הוא את הפרדוקסים שהתגלו במרפאה. צורת התקשורת הזאת מבטאת מצד אחד ישירות, ו"אחיזת השור בקרניו", כביכול, בבחינת הנה אמרנו ודיברנו. אבל מצד שני היא גם דוחקת, כך נראה, את המטופלות לעמדות של שתיקה והכחשה וקושי לברר את הדברים לעומקם ולכל אורכם.  

כך, באופן חוזר ונשנה, המטופלת נעה בין שיח אחד לאחר ובין מומחה כזה למשנהו, מה שלרוב מוביל את האחריות לפתח החסום או המתלבט של המטופלת. לא מצאנו, אומרים נחושתן וגודמן, כל אתגור או התנגדות מצד מטופלים. במאמר הם משערים שהסיבה לכך היא אולי הפחד של המערכת כולה (כולל המטופלים), להתמודד נכוחה עם השאלות. האם לעיתים גורם הניתוח לבעיות כרוניות חדשות, שאינן ניתנות לריפוי? האם תמיד הניתוח משפר את חיי המטופלים? האם הוא באמת נחוץ?  

קרדיט תמונה ראשית: Bruno from Pixabay

עוד בנושא: