"> ניתוח קיצור קיבה כפרויקט מוסרי – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

ניתוח קיצור קיבה כפרויקט מוסרי

הילה נחושתן כותבת על מחקריה האתנוגרפים במרפאות לטיפול ומניעת השמנת יתר ומציגה את מאמרה האחרון אשר התפרסם בכתב העת Culture, Medicine, and Psychiatry. במאמר, The Ethical Work of Weight Loss Surgery, מראה נחושתן שמעבר לכך שגופים בעלי משקל גבוה עברו מדיקליזציה בשיח המערבי המודרני, הם גם נתפסים מבחינה תרבותית כפרויקט מוסרי. לטענתה לאחר ניתוח לקיצור קיבה, אנשי המקצוע והמטופלים יחדיו מבנים מחדש את המטופלים כסובייקטים מוסריים.

ידיעה חדשה (ומשמחת?) הגיעה לאחרונה לפתחם של חובבי הריאליטי בישראל- ירידה משמעותית במשקל של שף סלבריטאי (נוסף) נחשפה. אחרי שנים של דחייה והתלבטות, מושיק רוט, השף הבינלאומי בעל מסעדות המישלן, עבר ניתוח לקיצור קיבה. תמונות "לפני/אחרי" הציפו את הרשת, מקטבות שוב ושוב את גודלו הקודם אל מול גופו הנוכחי, הקרוב יותר לגודל גוף הנחשב לנורמאלי. מושיק עשה זאת למען משפחתו, בריאותו, בנו הקטן, כך הוא אומר.

מושיק רוט – הוריד 70 קילו ממשקלו.

מנקודת מבט רפואית, ניתוחים לקיצור קיבה (ניתוחים בריאטרים) נחשבים לבחירה המוצלחת ביותר כיום עבור מי שסובלים מהשמנת יתר ומנסים לרדת במשקל. בישראל רבים פונים לניתוח לקיצור קיבה כפתרון להשמנת יתר, לרוב לאחר שנים של דיאטות. מנתוני הרשם הלאומי לבריאטרייה עולה כי מספר הניתוחים שנעשו בישראל (במבוגרים בני 18 ומעלה) עלה מאוד במשך השנים והגיע לשיאו בשנת 2015 – כ-10,000 ניתוחים; עליה של יותר מפי 2 לעומת 2010 . נכון לשנת 2020 בוצעו בישראל 7220 ניתוחים, כאשר המספר הרב ביותר של  ניתוחים נעשה על נשים יהודיות (בערך פי שתיים מגברים יהודים, ומנשים ערביות). בישראל מבוצעים חמישה סוגים של ניתוחים בריאטריים כאשר התכלית המשותפת לכולם היא הגבלת כמות האוכל שהקיבה מסוגלת להכיל המביאה לתחושת שובע מהירה. ניתוחים אלו אינם זרים לציבור הישראלי, בו רבים חולקים את שביעות רצונם מהניתוח וממליצים לחבריהם ולמשפחתם (ראו למשל המקרה של קיבוץ יגור, בו 20 חברי קיבוץ עברו ניתוח לקיצור קיבה).

אך מה קורה בחדרי הטיפולים עצמם, בפגישות עם אנשי המקצוע לפני ולאחר הניתוח? מה נאמר במפגשים הקליניים עם המנתחים.ות, הדיאטניות והפסיכולוגים.יות בתחום? עבור הספרות הביקורתית בנושא התשובה היא ברורה. אליבא דה פוקו, אנשי מקצוע אלו, הלוקחים חלק בפרקטיקות של משמוע ונרמול גופם של אזרחים, דוחפים את המטופלים לעבר הניתוח ומעודדים רזון באמצעות "טכנולוגיות עצמי" כגון פעילות גופנית מרובה, דיאטות קפדניות והימנעות ממנעמי החיים, כל זאת בנוסף לחיתוך הגוף בניתוח עצמו. גם כשאני יצאתי למחקר הדוקטורט שלי לפני מספר שנים הנחתי שזה מה שאפגוש. דמיינתי את עצמי יושבת לצידה של דיאטנית דקיקה, ומקשיבה לה במבט רושף בזמן שהיא נוזפת במנותח.ת זו או אחרת, מעודדת אותה לספור קלוריות ולהמנע ממתוקים. אך מהר מאד התבדיתי ובאמצעות חקירה אתנוגרפית של כ4 שנים במרפאה פרטית לטיפול ומניעת השמנת יתר מצאתי שיחים ומושגים אחרים ומפתיעים במפגשים הקליניים הללו. אנשי המקצוע הפרא- רפואיים [דיאטניות ופסיכולוגיות.ים], הביעו עמדות שונות ומגוונות כלפי השמנת יתר, כלפי הגוף ה'אידיאלי', כלפי רזון וכלפי ניתוחים לקיצור קיבה. במחקר הדוקטורט פרסתי ובחנתי את משנתם של אנשי הטיפול הללו, ובאמצעות חקירה מהשטח, “in action”, מצאתי את המפגש הטיפולי כמכוון לעזור, לטפל (to care), וליצור שיח חדש ואחר אצל מנותחי קיבה. תגליות אלו סייעו לי לשים בצד הנחות אפריוריות איתן יצאתי לשדה, ולגלות מה עולה מהאנשים, המטפלות והמטפלים עצמם, ובעיקר- מה המשמעות של כל זה עבור המטופלים.ות. כיצד הם והן מרגישות לגבי גופם.ן כשהן יוצאות מחדר הטיפולים.

הילה נחושתן

במאמר הראשון שלי המבוסס על הדוקטורט:   ‘We Don't Want You to Diet’: Bariatric professionals' boundary work and negotiation of pleasure and control, תיארתי כיצד אנשי המקצוע במרפאה מבצעים עבודת גבול “boundary work” בין הגישה שלהם לזו של הדיאטות. שוב ושוב הם הנגידו את  גישתם, האמונה והפרקטיקות שלהם אל מול דיאטות העבר שכשלו, אותן הגדירו כממשמעות, ארכאיות ומטעות. הגישה של המרפאה בה ביצעתי תצפיות הוצגה כמתקדמת יותר, פחות ממשמעת, לא מעודדת הימנעות או דיאטה, אלא מעודדת משא ומתן בין עונג לשליטה. "גם וגם". הם עודדו אורח חיים בריא, טעימה והנאה ממתוקים ושומנים, אך במידה. המאמר מתאר כיצד אוכל מוצג כמרפא ולא כמפחיד, מסוכן או "משמין",  כיצד אנשי המקצוע מסיטים את האחריות והאשמה להשמנה- מהיחיד- להקשר הכללי [מגדר, גיל, היסטוריית חיים ועוד], ומטפחים ומעצימים את המטופלים כמי שצריכים לדאוג ולטפל בעצמם באופן מזין (nurturing) ולא מלקה ומבייש.

במאמר הנוכחי, שיצא השבוע בגרסת אונליין, אני מתייחסת לעובדה כי גופים בעלי משקל גבוה אשר עברו מדיקליזציה קיצונית בשיח המערבי המודרני, נתפסים מבחינה תרבותית גם כפרויקט מוסרי. המאמר מתאר כיצד מפגשי הייעוץ בין אנשי מקצוע ומטופלים בריאטריים במרפאה חושפים התלבטויות מוסריות מגוונות.

במאמר זה אני מציעה שניתוח בריאטרי, וגם השמנת יתר כשלעצמה, הוא אירוע של Moral breakdown, כלומר סוג של "כישלון מוסרי" מבחינה חברתית (מושג של Zigon), אשר לאחריו אנשי המקצוע במרפאה מסייעים למטופלים ליצור ולבנות עצמי מוסרי חדש. זה נעשה לא רק באמצעות טכנולוגיות של העצמי, כגון עבודת גוף אינטנסיבית ודיאטות, אלא באמצעות "מעבדות מוסריות" (moral laboratories) שמזמינות רגעים של ניסויים מוסריים מינוריים בחיי היומיום (מושג של Mattingly).

אני טוענת שהפרויקט המוסרי הזה מובן דרך יצירת מערכות יחסים חדשות עם הסובייקטיביות של המטופלים. ראשית, המטופלים מקבלים הנחיה "להקשיב לגופם" ולהתחבר מחדש לתחושות הגופניות שלהם. כלומר לזהות את מאוויו, קולותיו ותחושותיו של הגוף במובן החומרי ביותר, [האם השיהוק הזה הוא בגלל שאכלתי יותר מדי? פחות מדי? משהו לא תקין?] ולפעול לפיהם.

שנית, הם מודרכים לחקות את ה"ראש הרזה", כלומר את הלך הרוח של אנשים רזים כלפי אוכל, שמשמעותו התנהלות חסרת מאמץ וקלילה עם אוכל.

לבסוף, הם מתבקשים "לשים את עצמם במקום הראשון" על ידי ארגון מחדש של אינטראקציות עם אחרים משמעותיים בחייהם (משפחה, חברים, מקום העבודה). כל אלה יוצרים סובייקט מוסרי חדש, מוסרי לא רק בגלל רזונו המתהווה, אלא גם בדיעבד. למשל, ההשמנה מתוארת כתוצאה של שנים של מיקומם את עצמם במקום האחרון- אחרי המשפחה והחברים. כאלה שתמיד רואים את האחר, ופחות [מדי] את רצונותיהם וצרכיהם. מסגור מחודש זה מפחית את סטיגמת ההשמנה- הם לא הגיעו לניתוח כי היו "עצלנים" או "גרגרנים", אלא מכיוון שהיו הורים, בני זוג או עובדים מסור ומשקיעים.

ההדרכה המקצועית הזו מעודדת דיאלוג ורפלקסיביות של המטופלים, העולה בקנה אחד עם הבנות ניאו-ליברליות של הסובייקט הממושמע מצד אחד, אך הם מרחיבה הבנות אלו, לעתים מערערת אותן ואף מביעה התנגדות לסטִיגמָה כלפי השמנה.

עוד על נחושתן

עוד בנושא: