אנתרופולוגיה לשבת

בחג השבועות מספרים את סיפורה של רות הגיורת הראשונה, דרך נרטיב הצטרפותה לקולקטיב שהלך והתגבש לעם היהודי. בהקשר הזה ודווקא בשבועות, מתבקש לעיין בגיור בימינו ממגוון פרספקטיבות. נתמקד בזווית של נשים מהגרות שעברו גיור באמצעות התנועה הרפורמית בישראל.

במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת Politics and Religion Journal ד"ר עינת ליבל-הס (אוניברסיטת בר-אילן ומהאקדמית רמת-גן) וד"ר אלעזר בן לולו (אוניברסיטת אריאל) מציעים ניתוח אתנוגרפי של חוויותיהן המורכבות של נשים שעברו גיור רפורמי בישראל. המאמר, שכותרתו "האם אתן אחיותינו? התנגדות, שייכות והכרה בקרב נשים ישראליות מתגיירות בתנועה הרפורמית", מציג בחינה מעמיקה של הממדים הפוליטיים, המגדריים והרוחניים של ההמרה הדתית, תוך התמקדות בנשים שהיגרו מברית המועצות לשעבר ומהפיליפינים.

.

בעוד שרוב המחקרים הקיימים מתמקדים בגיור האורתודוקסי, ליבל-הס ובן לולו מפנים את הזרקור לתנועה הרפורמית, המבוססת משחר היווסדה על ערכים ליברליים ומציעה אלטרנטיבה לדרך האורתודוקסית המחמירה. המחקר חושף כי הגיור הרפורמי אינו רק מסע דתי אלא גם אקט פוליטי של התנגדות למונופול האורתודוקסי, המשקף דינמיקות חברתיות-פוליטיות רחבות יותר בחברה הישראלית. באופן אירוני, מתגלה כי הבחירה בהצטרפות לעם היהודי ולחברה הישראלית במסלול הגיור, מתבצעת דווקא באמצעות תנועה דתית שסובלת בעצמה מאי-הכרה ודה-לגיטימציה בחברה.

האם אתן אחיותינו?

מניתוח אתנוגרפי המבוסס על תצפיות בטקסי גיור וראיונות עם מתגיירות עולה תמונה ברורה: בחירת הגיור הרפורמי היא אקט של התנגדות נגד הפרקטיקות המחמירות של הממסד האורתודוקסי. בחירה זו נוגעת במיוחד למהגרות מברית המועצות לשעבר ומהפיליפינים, אשר נתקלו לעיתים קרובות במכשולים משמעותיים בתהליך הגיור האורתודוקסי. לעומת זאת, הנתיב הרפורמי מספק סביבה כוללת ותומכת יותר, המתאימה לאמונות האישיות ולבחירות החיים שלהן.

סבטה (55), מורה, שנולדה במוסקבה ועלתה ארצה מכוח חוק השבות, נתקלה בקשיים במהלך הגיור האורתודוקסי והציבה למולו את הגיור הרפורמי כהיפך המוחלט וכאלטרנטיבה חיובית, שוויונית ומקבלת למעוניינות בגיור. היא ניגנה בכינור מאז ילדותה ובחרה בגיור הרפורמי לאחר שנהנתה מהמוזיקליות הרבה של קבלת השבת הרפורמית. "השתתפתי בקבלות השבת בתל אביב (בקהילת הלב) והייתי מוקסמת. הבנתי שיש דרך יותר פתוחה, מוזיקלית ושוויונית של שמירת מצוות הדת, לא רק באמצעות מי שחושבים שהם היחידים היכולים לקבוע מיהו יהודי ויש להם את החוצפה לקבל את התמיכה המלאה של הממשלה. לעומת זאת, עם הרפורמים, הכל הסתדר (היה קליק), כולל ההתנגדות האידיאולוגית שלי לאסטרטגיות כופות, ואהבתי הגדולה למוזיקה. אני למעשה זוכרת שאמרתי: 'זהו הבית. זו אני."

באופן דומה, מתגיירות פיליפיניות תיארו חוויות של אפליה במסגרת האורתודוקסית, שעמדו בניגוד לאווירה המקבלת של הקהילה הרפורמית בבית דניאל בתל אביב. כפי שציינה אנג'לינה (60), ילידת הפיליפינים, שהגיעה בראשונה לישראל כדי לטפל בקשיש, "בקהילה הרפורמית הרגשתי מכובדת ומוערכת על מי שאני, לא נשפטת לפי קריטריונים מחמירים שלא מתאימים לחיי." עבורה הגיור הרפורמי היה ביטוי לזיקה הרוחנית ליהדות שפעמה בה. לדבריה, "הכרתי כבר את כל המצוות הבסיסיות. הייתי צריכה רק חותמת סופית. הדבר היחיד שחיפשתי היה קהילה, רציתי לחוש חלק מקהילה. גם נהניתי לשבת יחד עם בן זוגי. זה כיף להתפלל יחד, לא בנפרד. כעת זה רשמי. עכשיו יש לי קהילה שמחזקת את הרגשות האלה שלי. אני מספרת בעבודה שאני קוראת בתורה בבית כנסת רפורמי ומקבלת תגובות טובות."

מעבר לממדים הפוליטיים, המחקר כאמור מדגיש את המוטיבציות הרוחניות ואת החיפוש אחר שייכות קהילתית בקרב המתגיירות. הדגש של התנועה הרפורמית על בחירה אישית והתלבטות רוחנית אישית מהדהד כפי שרואים בהמשך בדברי קסניה (ילידת ברית המועצות לשעבר) ואליזבת (ילידת הפיליפינים). שתיהן הדגישו (כפי שעולה מדבריהן בפסקאות הבאות) את התעוררות הרוחנית שלהן ואת תחושת השייכות העמוקה שמצאו בקהילה הרפורמית. לתחושות אלו שותפות מתגיירות רבות נוספות. תחושת קהילה זו חשובה במיוחד למהגרות ולמהגרים שלעיתים קרובות חשים בודדים במדינה חדשה. קסניה (57, עובדת בשיווק, היגרה לישראל ב-2000, גרושה ואם לבן מבוגר) ראתה את הגיור הרפורמי כחוויה רוחנית-קהילתית, כשבמסגרת הקהילה המשתתפים חולקים ברגשותיהם אודות היהדות ועצמם: "עברתי את הגיור לנפש, עברתי את הגיור רק עבור עצמי… כדי שאהיה שלמה עם עצמי. הגיור לא רק מספק ידע, אלא הוא מאפשר לך לעבוד על הנפש ,מה שאת חושבת ומרגישה, את חולקת עם האחרים סביבך." בהקשר זה היא תיארה את הטבילה כרגע תרפויטי: "לאחר הבחינה [בבית הדין הרפורמי] נסענו לים, ידיי רעדו, הרגשתי נקייה, הרגשתי שאני עם האל, הרגשתי שחיי מתחילים מחדש, כעת אני אמיתית, לא נשאר דבר מרוסיה, אני חדשה."

ההתעוררות הרוחנית שלה בעקבות הגיור הרפורמי התחברה עמוקות לרצונה לחוש חלק מקהילה. כמו עבור מרואיינות אחרות, גם עבורה הקהילה הרפורמית מילאה תפקיד קריטי בהשתלבותה בחברה הישראלית. ההצטרפות לבית הכנסת הרפורמי סייעה לה לחוש שיש לה מקום בחברה הישראלית, שהיא חלק מקהילה ושהיא הגיעה הביתה היא הוסיפה, "אני מאוד מחבבת את בית דניאל… כשאני הולכת לשם, אני פוגשת אנשים המבינים שמה שחשוב הוא האמונה שיש לאדם בפנים והרצון שלו להתפלל … אני לבד בארץ, בבית דניאל אני מרגישה שהאנשים הם המשפחה שלי. […] בבית דניאל אנחנו כולנו יחד."

הזיקה ההדוקה בין תהליך הגיור כחוויה רוחנית לבין הצורך בשייכות קהילתית עלתה גם מדברי אליזבת (53, ילידת הפיליפינים, עוזרת בית, נשואה ואם לבת מתבגרת), שסיפרה כי "הגיור מבחינת אמונה עזר לי מאוד… הפכתי לקרובה לאל. כיום אני בטוחה יותר בזהותי, יש לי כיוון… זה כמו עסקת חבילה, מבחינה רוחנית ומבחינות אחרות. ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון [לעבור גיור רפורמי], והכל הלך בעקבות זאת." היא התרגשה מאוד בעת טקס קבלת המתגיירות המתקיים כחלק מקבלת השבת, וכולל חופה המוחזקת מעל ראשי המתגיירות. היא הדגישה "במהלך הטקס חשתי שאני מתחתנת עם אלוהים (צוחקת)… ובחרתי לעצמי את השם חיה." אמונתה הגוברת באל וקבלתה לקהילה של בית דניאל השתקפו בשם שהיא בחרה לעצמה, חיה. לצד אמונתה החזקה באל, תחושת השייכות שלה לקהילה מחזקת את קשריה לחברה הישראלית-יהודית כולה.

מוטיבציה הדוחפת רבות מהמתגיירות להמשיך בתהליך היא החששות לגבי הזהות היהודית של ילדיהן ומעמדן בחברה הישראלית. זהותן האימהית לא מנותקת מזהותן הדתית הנרכשת. הלנה, לדוגמה, החליטה להתגייר כדי להבטיח שבנה יוכר כיהודי, ובכך לחסוך לו סיבוכים בעתיד. היא הסבירה, "לא רציתי שבני ייתקל באותם מכשולים שאני נתקלתי בהם. באמצעות גיור דרך הנתיב הרפורמי, יכולתי להבטיח את זהותו היהודית בלי הביקורת החריפה של הרשויות האורתודוקסיות."

כאמור, תפקידם של בני המשפחה, ובמיוחד של בני הזוג, משחק גם הוא חלק משמעותי במסע הגיור. בעוד שחלקם תומכים בהחלטת נשותיהם להתגייר, אחרים מציבים מכשולים, המשקפים דינמיקות פטריארכליות רחבות יותר. בן זוגה של אנג'לינה, לדוגמה, בתחילה עיכב את הגיור האורתודוקסי שלה אך לאחר מכן תמך בגיור הרפורמי, והדגיש את המורכבות של יחסי המשפחה בתהליך הגיור. כפי שציינה אנג'לינה, "הייתה זו הקלה כאשר בעלי סוף סוף הבין ותמך בהחלטתי. זה עשה את המסע פחות בודד."

המחקר של ליבל-הס ובן לולו מוכיח כי המתגיירות לא כמשתתפות פסיביות אלא כסוכנות פעילות (social agents) שנעות ומנהלות את זהויותיהן בתוך נוף חברתי-פוליטי מורכב. על ידי בחירת הגיור הרפורמי, הנשים הללו מאתגרות את הנורמות הדתיות הדומיננטיות וטוענות לזכותן להגדיר את זהויותיהן הדתיות והתרבותיות גם במנותק מתפיסות ממלכתיות והגמוניות. יתר על כן, לבחירתן לעבור גיור רפורמי יש השלכות נרחבות ביותר עבור התנועה הרפורמית בישראל. למרות שהתנועה הרפורמית מתמודדת עם אפליה מוסדית והכרה רשמית מוגבלת מצד הממסד המדינתי, מספרן ההולך וגדל של המתגיירות יש בכוחו להצביע על מגמה של חיזוק במעמדה החברתי-פוליטי של התנועה ושל אתגור המונופול האורתודוקסי. הנשים המתגיירות באמצעות מסעות הגיור שלהן, הופכות מצד אחד לשחקניות של התנגדות ומצד שני לנציגות של תמיכה בזהות יהודית מכילה ופלורליסטית יותר בישראל.

ליבל-הס ובן-לולו מדגישים את הצורך של מחקר עתידי לקחת בחשבון את התפקיד שמשחקים  אירועים גיאופוליטיים עולמיים, כמו הקונפליקט בין רוסיה לאוקראינה, על חיפושי דרך רוחניים אישיים.  באמצעות קישור בין אירועים גלובליים לחוויות אישיות, הם טוענים, חוקרים יכולים להבין באופן עמוק יותר את המורכבויות של המרת הדת בהקשרים עכשוויים.

לסיכום, "האם אתן אחיותינו?" מאתגר אותנו לחשוב מחדש על תהליכי הגיור, תוך הכרה בתפקיד של סוכנות אישית, תמיכה קהילתית והקשרים חברתיים-פוליטיים. הוא מדגיש את החוסן והנחישות של המתגיירות אשר נעות בין מגוון אתגרים שמציבה בפניהם סוגיית הזהות היהודית בישראל של היום.

עוד בנושא:

אנתרופולוגיה של היהדות – האנתרופולוגית עינת ליבל-הס (מכללת אשקלון) מתארת את חוויותה מהכנס השנתי של האגודה למדעי היהדות בסן דייגו בדף הפייסבוק של בחברת האדם.