אנתרופולוגיה לשבת

"רועים ואינם נראים – חוסן, פגיעוּת ואקלים הכיבוש בקהילות רועים פלסטינים בשטחי C", מאמרן של מירי לביא-נאמן ממכון הערבה ללימודי הסביבה ושחר שלוח מהחוג לאנתרופולוגיה וסציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מתפרסם השבוע כחלק מגליון בנושא משבר האקלים בכתב העת "קריאות ישראליות", בעיתוי טעון ואירוני. המחברות, העוסקות בחקר היבטים שונים של פוליטיקה של רעייה בישראל ובפלסטין, כותבות על הכאב הממשי שפגשו בעבודת השדה ועל האופנים שבהם הוא חיזק ועיצב את עמדתן התיאורטית.

בעת כתיבת שורות אלו, אחת הקהילות שלנו (אם יורשה לנו להשתמש בכינוי כזה) אורזת את כל רכושה ובסיוע של חברים וקרובי משפחה עוקרת ממקום מחייתה ב-20 השנים האחרונות ומתפזרת. לא בפעם הראשונה.

"רועים ואינם נראים" הוא תוצר משותף של מחקר אתנוגרפי המתקיים בבקעת הירדן ובחלקיה ההרריים של הגדה המערבית עם קהילות רועים פלסטיניות. העבודה עם קהילות אלה, החשופות באופן קיצוני לאתגרי האקלים ולאלימות ישראלית ממוסדת ולא-ממוסדת, היא מסוג האתנוגרפיות המשאירות את החוקרת כאובה וחסרת מנוחה (שלוח אף יזמה בעקבות עבודת השטח שלה פורום חוקרות וחוקרים המיועד לספק תמיכה במצבים כאלה). אמנם יש בשהייה במרעה הפתוח, באירוח מחמם הלב, בתה המתוק ובחיוכי הילדים וההכרות עם צורת חיים אחרת ניתוק משחרר מאורח החיים הלוחץ שאנו מכירות. אך ביום אחד של עבודת שדה מתחולל גם מעבר קיצוני בין חיי הנוחות השבעים והבטוחים יחסית בישראל ובין חיים קשים של עוני, חשופים לאלימות, לסביבה פיזית מאתגרת, לאי-בטחון רפואי ותזונתי ולבדידות. כל זה במרחק של שעה וחצי נסיעה ממרכז הארץ. כאמהות חזרנו מימים של עבודה בשדה להשכיב ילדים וילדות תחת שמיכת פוך ולא פעם חשבנו איך יעבור הלילה בקהילת הרועים.  

העבודה בקהילות הרועים העמידה בפנינו אתגר כאנתרופולוגיות סביבתיות, שכן היא מתמקדת בתהליכי חיים שכלי הפרשנות ומערכת המושגים של שיח האקלים והסביבה אינם עובדים עבורם. אף על פי שקהילות הרועים הפלסטינים מתקיימות בסביבה שבה אירועי מזג אוויר ואתגרים אקלימיים הם מרכזיים בעיצוב החיים. הפער הזה, שבין תיאוריות גדולות וה-buzzwords החדשות של שיח האקלים ובין החיים עצמם, נמצא במרכז המאמר שלנו.

אל מול שיח האקלים המתרחב ומתנרמל, השהות עם קהילות הרועים זימנה לנו מבט מהשוליים אל חיים עקשים לנוכח שינויים מרחביים ואתגרי סביבה רבים. ההיכרות עם קהילות התלויות למחייתן בסביבה העלתה שאלות ועוררה בנו ביקורת בנוגע למושגים ולגישות שהפכו רווחים בשיח האקלים הגלובלי. מעמד, לאום, מגדר הורות ומשמעותם באזור המאופיין בסביבה קשוחה ותנאי אקלים קיצוניים מצד אחד ובאלימות גוברת מצד המדינה מצד שני הם החתיכות והמרכיביםשמהם עשויים חיי קהילות הרועים.

באמצעות מבט אל חייהם המשתנים במהירות של הרועים, המאמר מצביע על חולשותיו של שיח האקלים בכמה היבטים: במקומות שבהם השיח מנסה להיות א-פוליטי ולהתמקד רק בגורמים ביו-פיזיים כאחראים למצבים של פגיעות אקלימית; במקומות שהוא מתפקד כשיח "מאחד" באמצעות buzzwords כמו אדפטציה (הסתגלות), או חוסן; ולבסוף במקומות שבהם שיח האקלים נוטה דווקא לפוליטיזציית יתר, להתבוננות טרנס-לאומית על הניסיון לבלום את ההתחממות הגלובלית ולהיערך לקראתה ולהתמקדות בקטסטרופות.

קישור למאמר רועים ואינם נראים: חוסן, פגיעוּת ואקלים הכיבוש בקהילות רועים פלסטינים בשטחי C

בחרנו להמשיך את קו החשיבה שמקורו באקולוגיה הפוליטית, המבקר את ההתמקדות של חוקרים ומקבלי החלטות בהיבטים צרים של שינויי האקלים, כמו שינוי במשטר הגשם, התארכות העונה החמה וכדומה, תוך התעלמות מהגורמים החברתיים שמצטלבים איתם ולעיתים מייצרים אותם במידה מסוימת. ההצטלבות הזאת, כפי שמלמדות החוויות של הרועים הפלסטינים, הופכת לעיתים קרובות אתגר לאסון. לדוגמה, מחסור בעשב בשטח מרעה שנגרם בעקבות שריפות שהפכו לשכיחות יותר, עשוי להיפתר באמצעות הבאת העדר לאזור מרעה אחר שלא נפגע. אולם כאשר הצבא (שלעתים אחראי מלכתחילה לניצוץ שהבעיר את העשב היבש) מונע מהרועה להגיע עם עדרו לאזור החלופי, הגמישות המאפיינת קהילות רועים אינה באה לידי ביטוי, החוסן הפוטנציאלי שלה אינו ממומש, והקהילה הופכת פגיעה יותר.

המאמר טוען שמושגים כמו אדפטציה (הסתגלות), פגיעות אקלימית או חוסן אקלימי אינם יכולים לשמש אותנו כפשוטם מבלי שנתבונן במערכי הכוחות והתנאים הפוליטיים המכוננים אותם שיחד עם הנתונים המכונים "אובייקטיביים" הופכים קהילה אחת לפגיעה ואחרת לבעלת חוסן, גם אם הן חיות באותו אזור גיאוגרפי. אנו מבקשות לעמת את המושגים ואת תנאי השטח עם תהליכים הנוכחים לצידם ומעצבים לא פחות את חיי הרועים – כמו מנגנוני אלימות מדינתית. שאלנו את עצמנו שוב ושוב מהם היחסים בין תהליכים אלו, אילו מערכות הם מערערים, איזו צורת אלימות מופעלת על אוכלוסיה חשופה מבחינה אקלימית ואיזו סוציו-אקולוגיה חדשה מיוצרת דרך המפגש בין כל אלה.

את הנתונים האמפיריים שבמאמר אספנו באמצעות מתודולוגיה מגוונת במטרה ללכוד כמה שיותר היבטים של חיי הרועים. קיימנו ראיונות עם יחידים וקבוצות, אך במקביל הרבנו לשהות בשטח, לצאת למרעה בכל עונות השנה, להשתתף בעבודות חקלאיות אצל רועים שעוסקים גם בחקלאות בעל, לעזור בהאכלה, חליבה, גיבון והגמעת טלאים וגדיים. לצערנו, בימים האחרונים, השתתפנו גם בפירוק מאהל של קהילה שאלימות מתנחלית הכניעה אותה וגרמה לה לעקור מביתה.

תוך כדי ההשתתפות במשימות השגרתיות, ניהלנו שיחות "טבעיות" וספונטניות עם הרועים ומדי פעם נחשפנו לאלימות מתנחלית ולדרישות הצבא להתפנות מהשטח, גם ללא כל גיבוי בצו או בחוק. החוויה הישירה והשיחות שהתקיימו אחריה או במהלכה היוו שיעור מאלף על השרירותיות, חוסר הוודאות, היעדר הביטחון והפחד שהפכו לחלק מחיי קהילות הרועים ונכנסו למערך התוכניות וקבלת ההחלטות שלהם. מיקומי מחנה הקיץ כבר לא נקבעים לפי זמינותם של עשב ומים אלא מחושבים כמרחק בטוח ממאחזים אלימים; הרועים נדרשו לתכנון וחישוב נוסף כאשר הסתמכות על בורות מים התחלפה ברכישת מים במכליות מאחר שהצבא מונע גישה לבורות; או בשל ההישענות על מזון קנוי עבור הצאן שהתרחבה בשל השתלטות מתנחלי מאחזים על שטחי מרעה וצמצמה את הרווחים מהעדר.

כדי לחשוב באופן פוליטי על שינויי האקלים אנו מציעות במאמר לעסוק במערכות היחסים ובמבני הכוח הייחודיים המייצרים סוציו-אקולוגיות של שינויי אקלים ופגיעות גם בסדרי גודל קטנים יותר מאלה שאנו שומעים עליהם בדרך כלל. שינוי האקלים הם גם חלק מהתנהלותן של מדינות, הם גם תהליכים של אלימות. הם כבר כאן כמו שטוענים פעילי ומדעני אקלים לא רק משום שהם גורמים לשיטפונות הרסניים ושריפות ענק, אלא גם כי הם כבר מחסלים צורות חיים ומחוללים אירועים כמו מכירת עדרים בגלל הקושי לקיימם, או התפרקות קהילות רועים ונטישת אזורי מרעה.

לקראת פרסום המאמר, שעוסק גם ביכולת להתנייד אל מול הכורח להעתיק את מקום המחיה, שתיים מהקהילות שבהן בוצעה האתנוגרפיה סבלו מהתנכלויות של מתנחלים ושל המנהל האזרחי. אחת הקהילות חוותה מתקפה לילית, שבמהלכה אנשים המכונים נערי גבעות השתוללו במתחם המגורים, השחיתו ציוד, הכו גברים ונשים, שרפו מזון שנקנה עבור העדרים והטילו אימה על משפחות הרועים. האירוע היה הקש ששבר את גב הקהילה, והמשפחות עוזבות בימים אלה את המקום לצמיתות. כך, מבלי שתכננו זאת, המאמר הפך מטקסט ביקורתי לטקסט של זיכרון מקהילה שנחרבה.

תמונה ראשית –  יום אחרון בראס א-טין. צילום: שחר שלוח

עוד בנושא: