״קבלת פנטום״ – סטיגמות ורגשות כלפי ׳הגל הקוריאני׳
האם הצלחת הגל הקוריאני – הפופולריות של התרבות הדרום קוריאנית העכשווית – בעולם מצביעה על התקבלתה הגלובלית של תרבות זו ? אירה ליאן (ראש מדור קוריאה בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית) טוענת שזה לא הסיפור. במאמר אשר פורסם בכתב העת International Journal of Communication מנתחת ליאן את הייצוג במדיה של התרבות הקוריאנית הפופולרית כהצלחה של גלובליזציה לא מערבית הידועה גם כגלובליזציה אלטרנטיבית. בניגוד לדעה הרווחת, ליאן טוענת כי למרות ההצלחה גלובלית, כביכול, מבט מעמיק על הטון הרגשי של המדיה מגלה שמדובר ב"קבלת פנטום", בשפה של ארווינג גופמן, או קבלה חלקית החושפת סטיגמטיזציה סמויה ואמביוולנטיות כלפי הצלחות לא מערביות.
ב-9 פברואר 2020 התעוררתי לבשורה כי הסרט פרזיטים של הבמאי הקוריאני בונג ג'ון-הו זכה בארבעה פרסי אוסקר, אחת התחרויות המרכזיות והשמרניות של הקולנוע המערבי. ברגע הראשון, מלבד תחושת גאווה ושמחה, חוויתי הלם והפתעה אשר לוו באופטימיות שהתרבות הקוראנית סוף סוף פרצה לבמה העולמית. אך, לאחר רגע הרהור נוסף, הבנתי שהחגיגה הייתה מוקדמת ועצם החוויה של רגשות עזים כל כך מעידה על המידה בה התרבות הקוריאנית נותרה בשולי המרכז הגלובלי.
לאורך השנים האחרונות התקשורת מסביב לעולם חוגגת יצירות תרבותיות קוראניות וטוענת שאלו מהוות הוכחה לגלובליזציה אלטרנטיבית. עם זאת, המטען הרגשי הניכר סביב הצלחה מעיד אחרת. בכדי להבין את התופעה, אני שואלת מה ניתן ללמוד באמצעות המסגרת התאורטית של רגשות וסטיגמה על הייצוג של ה"גל הקוראני"—הצלחה של תרבות פופ קוריאנית כולל קייפופ (מוזיקת פופ קוריאנית), סדרות, קולנוע ועוד ברחבי העולם שהחלה בסוף שנות ה1990.
בכדי לענות על השאלה הזאת, המאמר מתבסס על התאוריה הקנונית של ארווינג גופמן (1974) על סטיגמה. לפיה, באופן פרדוקסאלי, טוען גופמן, גם רגשות שליליים וגם רגשות חיוביים כלפי מי שעובר סטיגמטיזציה—מצב בו אדם מודר מקבלה מלאה לחברה—מעידים על חוסר יכולת של "נורמאלי" לקבל את ה"לא נורמאלי." רגשות אלו משמרים את הסדר החברתי ורגשות עזים במיוחד מעידים על הפרה של נורמות ואף מלווים ב"ענישה" על ההפרה. לפיכך, גם כאשר בעל סטיגמה מגיע להישגים הנתפסים כחיובים ותורמים לסדר החברתי, התגובה, אשר מלווה לרוב בהפתעה, היא הכרה בכך שהאחר, במילים של גופמן, "בדרכים מסוימות אדם כמעט כמונו." גופמן קורא לקבלה חלקית זאת "קבלת פנטום" (“phantom acceptance”) כאשר מדידת הטון הרגשי היא אחת הדרכים לזהות אותה.
לשם בחינת תפקידם של רגשות ביצירת סטיגמה, בחרתי לנתח את ייצוג הגל הקוריאני ב-112 כתבות של ה-New York Times שפורסמו בין השנים 2002-2021. בדומה לאוסקר, עם קרוב ל -9 וחצי מיליון קוראים דיגיטליים ברחבי העולם, העיתון מהווה הן במה גלובלית והן שחקן אקטיבי המעצב את התפיסות, הדעות והעדפות בקרב הקוראים. חקר רגשות בטקסט יכול להיות מאתגר ולכן חיפשתי הערכה הניתנת דרך תדירות ועוצמה של אוצר מילים רגשי (למשל, the fan “looked awe-struck,” “his eyes widened,” “overjoyed,” “ecstatic”), שימוש בהגזמות ודרמטיזציה (למשל, " Seoul as “world’s most beauty-obsessed capital”), שימוש והדגשה של מספרים גבוהים (למשל, “BTS’s Loyal Army of Fans Is the Secret Weapon Behind a $4 Billion Valuation), בדיחות (למשל, “A Strong Forecast for Korean Pop’s Rain”), מסרים ויזואליים כמו תמונות של מעריצים מתלהבים ועוד.
לבסוף חילקתי את הממצאים לשלוש קטגוריות: היקסמות נוכח ה"נס" התרבותי, עניין ועיסוק במעריצים ואכזבה מההצלחה הגלובלית אל מול הכישון המקומי. בבחינה של הקטגוריה הראשונה, מצאתי שהקסם של הגל הקוריאני הוצג כהמשך של הנס הכלכלי הידוע גם בשם "הנס על נהר האן" המתאר את הטרנספורמציה של קוריאה הדרומית מאחת המדינות העניות לאחת העשירות. במסגור הנס התרבותי ישנו שימוש במספרים "מפתיעים" הכולל בעיקר הצגה של נתונים, ממסוגרים כנתונים אובייקטיבים ומדעיים אשר בפועל משמשים למסגור ההצלחה כ"מפתיעה" ולהערכה השוואתית של התופעה ביחס למערב. התוצאה של כך היא יצרת מסגור "תחרותי" ומעין מרוץ לבולטות והשפעה בינלאומית בין התרבות הקוראנית לזו המערבית כאשר ה"ניצחון" של דוד על גוליית נחווה וממוסגר כהלם והפתעה.
בדומה לייצוג של הנס הכלכלי, השיח באופן עקבי משתמש במונחי "פיתוח" ו"קדמה". כך, תוך השוואה להתפתחות כלכלית כ"סוגרת פערים" במעיין משחק תופסת עם המערב, גם ההצלחה התרבותית מוצגת כריצה בלתי נגמרת אחרי המערב, תוך חיקוי ולמידה ממנו. לדוגמא, בניסיון להסביר את ההצלחה ולהסדיר רציונלית את החריגה המפתיעה של ההצלחה הלא מערבית, הייצוג של הגל הקוריאני "מתורגם" למונחים אמריקאים. זאת תוך השוואה היררכית לז'אנרים וכוכבים אמריקאיים (למשל, תיאור של כוכבי קייפופ כהתגלמות מחדש של אשר (Usher), טימברלייק ואף מייקל ג'קסון). ההצלחה הקוראנית מוצגת באור שלילי כחיקוי ויצירת גרסה מחודשת, דומה ולא דומה, לפופ המערבי ה"מקורי" ובכך מייצרת קבלת פנטום וממקמת מחדש את קוריאה מאחור. כך גם ההתמקדות בדמיון למערב מסתירה את השוני ובכך ממתנת את ההפתעה וההלם על מנת להשיב את הסדר ההיררכי על כנו.
בקטגוריה השנייה המתמקדת במעריצים, ראיתי כיצד המעריצים עצמם ותופעת ההערצה ככלל מוצגים כהתנהגות לא נורמטיבית ובכך מקבעים את הסטיגמה. לדוגמא, חלק מהכתבות עסקו בעיוורון סימבולי של מעריצים המנסים להידמות למושאי ההערצה ה"אחרים" והשונים מבחינה אתנית ובכך הכתבות מרחיבות את הסטיגמה מהכוכבים למעריצי התרבות תוך הדגשת חוסר הטבעיות והגיחוך שבניסיון:
Ms. McDonald, who is white, had her hair dyed blond and styled in a manner popular among K-pop stars (think Justin Bieber circa 2009). A soft white powder coated her face. She, like many other fans at KCON, was dressed to mirror the artists she loved (Barone, J. 2015, August 9).
גם בוויזואליזציה הבאה רואים דמות של מעריץ או מעריצה חתוכה באופן לא טבעי תוך כדי החזקת חמש מניפות עם ראשי כוכבי קייפופ המדגישים את ההבדל האתני. הכותרת אף לועגת לצרכנות "זולה" ומוזרה של המעריצים: “Merchandise booths offered fans cheap ways to show their loyalty.”
At K-pop festival, Korean stars align with their superfans. The New York Times.
יתרה מכך, מעבר לייצוג וויזואלי לא מחמיא, ישנו גם שיח המציג אותם כמסוכנים. הייצוג של הצרכנים כלא רציונליים ומוגזמים מאפשר להפריד אותם תפיסתית מ"הנורמלי והטבעי" ובכך לשמור על הסדר החברתי תוך הרחקה של החריגות מהחברה. כך למשל, אחת הכתבות עסקה בהלם והפתעה מהמעריצים שרוכשים כרטיסי טיסה כדי לראות את נושא הערצה לרגע בשדה תעופה ולבטל את הכרטיס מיד אחר כך, מה שמביא לנזק רב לחברות תעופה. ייצוג שלילי של מעריצי הגל הקוריאני שוב מעיד על שבירת נורמות חברתיות ומחנך את קהל הקוראים להתנהגות נורמטיבית בעזרת מניפולציה רגשית.
הקטגוריה השלישית העוסקת בהצלחה הגלובלית אך הכישלון המקומי ממחישה גם היא את החפיפה שבין ה"חגיגה" של ההצלחה התרבותית לבין סטיגמטיזציה של תרבות לא מערבית. להבדיל מהטון הציני או המגחך הניכר בקטגוריות האחרות, בכתבות בקטגוריה זו ישנה פוליטיזציה של התופעה ויחס רציני ואף שופט כלפי ה"צד האפל" של התעשייה הקוראנית. כתבות אלו מקשרות בין הגל הקוריאני להתאבדויות, סקנדלים, פגיעה בזכויות עובדים ו(א)נשים, מתחים פוליטיים בינלאומיים כל זאת תוך גינוי המעריצים אשר עיוורים להתנהלות הלא חוקית של כוכבי פופ או לחוסר שוויון המגדרי במדינה. ייצוג של הצד האפל של הגל הקוריאני מקרין על מיקומה של קוריאה הדרומית בשוליים כמדינה שאומנם הצליחה רבות בזירה הכלכלית והתרבותית, אך עדיין לא השלימה את התפתחותה או הידמותה למערב.
לסיכום, חקר הייצוג של הגל הקוריאני ב- New York Times חושף את תפקיד הרגשות ליצירת סטיגמה בכדי לשמר את הסדר החברתי הקיים לפיו קוריאה ממוקמת בשולי הבמה העולמית. הקבלה של האחר הלא מערבי מתגלה כקבלת פנטום חלקית ואמביוולנטית דרך הערכה רגשית שלילית וחיובית על הציר שנע בין היקסמות לרתיעה. בחזרה לגלובליזציה אלטרנטיבית, מסקנות המחקר ממחישות מחדש כמה טוב נשמרים הסולמות המובילים לאליטות תרבותיות וכמה שינוי חברתי בהיררכיות הקיימות אינו קל להשגה.
עוד בנושא: