מאחורי המסך: אינטימיות, כוח ומגדר בראיונות עומק עם גברים
תאיר קרזי-פרסלר כותבת לבחברת האדם על הדינמיקה המגדרית שהיא חווה כאישה חוקרת המראיינת גברים, ודנה במשמעות הבחירה לערוך את הראיון בזום, ביחסי הכוחות בינה לבין המרואיינים ובמידת הפתיחות שלהם:
בימים אלה אני עוסקת בסוציולוגיה ובפוליטיקה של גברויות, בתיאוריות של גברויות ובהשלכות התרבותיות שלהן, פרקטיקה שדוחפת אותי לבחינה רפלקסיבית של החוויה שלי כחוקרת ומראיינת. ראיונות שקיימתי עם גברים עוררו בי תהיות על הדינמיקה המגדרית ועל האופן שבו תחושת הנוחות שלי השתנתה בהתאם למסגרת ומרחב הריאיון. לאחר שערכתי ראיון פיזי אחד עם מרואיין אחד, מצאתי את עצמי נוטה להעדיף לקיים ראיונות בזום—בחירה שקיבלה אמנם דחיפה ממגפת הקורונה אך שהפכה עד מהרה להעדפה. תחילה חששתי מהמעבר למדיום הווירטואלי, במיוחד לאור העובדה שכל הראיונות שקיימתי קודם לכן היו עם נשים ובמרחב פיזי משותף. אך להפתעתי, ככל שהעמקתי בחוויית הראיונות עם גברים, התחוור לי כי דווקא הבחירה להמשיך לקיים את הראיונות בזום – למרות החשש מהמרחק ומהמיסוך שמייצר המסך – אפשרה לי לייצר דיאלוג אינטימי, לבסס תחושת קרבה הדדית (rapport), ולבחון מחדש את יחסי הכוח המגדריים כפי שהם מתעצבים בתוך מרחבים מחקריים הנשענים על קרבה רגשית ומקצועית גם יחד.
המחקר האיכותני הפמיניסטי עוסק, בין השאר, בהבנת יחסי הכוח בין חוקר.ת למרואיינ.ת, תוך דגש על פרקטיקות רפלקסיביות המודעות למיקומו החברתי של החוקר.ת – מיקום הכולל משתנים כגון מגדר, מעמד, אתניות ועוד, המשפיעים הן על מהלך האינטראקציה המחקרית והן על פרשנות הנתונים. מתודולוגיות פמיניסטיות מדגישות את יחסי הגומלין, האינטימיות והאתגרים שבקיום מחקר עם אוכלוסיות מגוונות, זאת במיוחד כאשר החוקרת היא אישה המראיינת גברים. בחיבור הזה אני מבקשת להתחקות אחר חוויה שלי כמראיינת גברים במרחבי ההיי-טק, הישראלי והאמריקאי, תוך הדגשת הפער בתחושת הנוחות שלי, כמו גם אחרי התפקיד שהמסך הדיגיטלי מילא ביצירת אינטימיות ותחושת ביטחון.
מתודולוגיות פמיניסטיות מתמודדות עם שאלות של פגיעות, אמון ונגישות. בתצורה האידיאלית שלהם ראיונות עומק מאפשרים מרחב לשיחה פתוחה, אך הם גם חושפים את החוקרת להיבטים של יחסי כוח. הכתיבה הפמיניסטית על ראיונות עם גברים מצביעים על המורכבות הכרוכה באינטראקציות בין-מגדריות, המובלעות בהן לעיתים תחושות פחד ואיום הדומיננטיות ביחסים מגדריים בתרבות הרחבה.
במהלך הראיונות שערכתי עם גברים בתעשיית ההיי-טק, חששתי מהאינטראקציה הפיזית עמם—לא מתוך תפיסה שכל הגברים המרואיינים עלולים להתנהג באופן טורפני, להפך: הנחתי שמדובר בסובייקטים רפלקסיביים ומודעים במיוחד לסוגיות של (אי-)שוויון מגדרי, דווקא בשל עצם הסכמתם להשתתף במחקר. ובכל זאת, עצם האפשרות של קרבה פיזית עוררה בי אי-נוחות שלא עלתה מול נשים שראיינתי בעבר – רגש שיש בו כשלעצמו פוטנציאל אנליטי להבנת היחסים המגדריים במרחב המחקרי. הרגשתי שהמסך מאפשר לי לשמור על מרחק גופני, אך במקביל, הוא אפשר לי לדבר בחופשיות, לצחוק, להישיר מבט אל המרואיין ולפתח שיח רגשי עמוק יותר במהלך המפגש. תחושת ההגנה שהמסך סיפק אפשרה לי לשאול שאלות ישירות ואישיות יותר, מבלי לחשוש מהאפשרות של חציית גבולות בלתי רצויים. בחוויה שלי, המסך הפך לכלי מתודולוגי משמעותי שסייע לי לכונן אינטימיות בראיונות – הוא לא רק יצר חוצץ פיזי אלא גם נתן לי שליטה על האינטראקציה בדרכים שהרגשתי שהיו פחות נגישות עבורי באופן סובייקטיבי במפגש פנים אל פנים. אם כך, באופן פרדוכסלי, הראיונות בזום לא צמצמו את תחושת האינטימיות, אלא להפך – הם אפשרו לי לקיים שיחות פתוחות שבהן הרגשתי בטוחה יותר.
מחקרים מצביעים על כך שסביבות וירטואליות עשויות לעודד שיתוף רגשי כיוון שהמרואיינים חשים תחושת ביטחון בכך שאינם נמצאים במרחב פיזי משותף (Kotliar, 2016). בהקשר שלי, המסך אפשר שיחות שבהן גברים חלקו חוויות ביחס לזהותם המקצועית והמגדרית בהיי-טק, תוך תחושה שאינני "פולשת" למרחב שלהם פיזית ושהם לא פולשים לשלי. באינטראקציות פנים אל פנים, יצירת קשר עין ממושך יכולה לעיתים להתפרש כמחייבת, אינטימית מדי או אפילו מאתגרת מבחינה מגדרית. היכולת להתבונן במרואיין דרך המסך יצרה עבורי סוג חדש של תקשורת לא מילולית, שבה השיחה הפכה לנינוחה ופתוחה יותר, מפני שבכל זאת ישנה הפרדה ביננו.
נוסף לכך, הסביבה הביתית או המשרדית של המרואיינים, שאותה הם בחרו, תרמה לפתיחותם לשתף חוויות אישיות. גורם זה השפיע במיוחד כאשר דנו בנושאים טעונים כגון אי-שוויון מגדרי, תפיסות גברויות, הטרדות מיניות או תחושות של פגיעות במקום העבודה. השילוב בין גורמים אלו יצר מרחב שבו הרגשתי שניתן היה לחקור נרטיבים אישיים יותר ובאופן מעמיק יותר מכפי שהייתי מצפה בראיונות עומק מסורתיים פנים אל פנים.
לצד היתרונות, ישנם גם אתגרים מתודולוגיים בראיונות וירטואליים. ראשית, המסך עשוי לטשטש רמזים לא מילוליים חשובים. שנית, יש לשאול האם החוויה שלי משקפת הבניה מגדרית רחבה יותר של תקשורת דיגיטלית, שבה נשים מוצאות עצמן מרגישות בטוחות יותר מאחורי מסך, במיוחד באינטראקציה עם גברים. יש לבדוק גם האם דינמיקות דומות מופיעות בהקשרים מחקריים אחרים, והאם מסך המחשב אכן משנה את אופי הדיאלוג המחקרי בדרכים שמיטיבות עם נשים חוקרות ממיקומים חברתיים שונים.
ניסיון זה של ראיונות עומק עם גברים בזום מאיר פערים מגדריים בדינמיקה המחקרית, ומעלה שאלות משמעותיות על יחסי כוח, תחושת נוחות, ואופני כינון אינטימיות. המסך, שלרוב נתפס תרבותית כמחסום וכמקור לפאניקה מוסרית סביב ניכור טכנולוגי, התגלה בחווייתי דווקא ככלי מגשר ומאפשר. הוא לא רק העניק לי תחושת ביטחון, אלא גם יצר מרחב פתוח וגמיש יותר לשיחה שבה ניתן היה לייצר קרבה. בחיבור הקצר הזה ביקשתי להציע קריאה מחודשת במתודולוגיה איכותנית פמיניסטית בעידן הדיגיטלי, ולבחון כיצד כלים טכנולוגיים מעצבים מחדש את תנאי החקירה המגדרית במרחבים של עבודה וראיונות מרחוק.