בקסם הפטריות: מחקר לתוך יחסי אדם-פטריה בישראל
ריקי ענתבי כתבה לבחברת האדם על עבודת התזה שלה, העוסקת במלקטי ומגדלי פטריות וביחסים בין הפטריות לבין בני האדם. את העבודה היא כתבה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית, בהנחיית לירון שני:
״ביום שישי אחד בחודש פברואר, 2022, יצאתי מביתי בירושלים אל תחילת המסע שלי בשדה המחקר. הנסיעה ארכה כ-45 דקות עד ליער בן שמן, מקום פופולרי מאוד בקרב לקטי פטריות. מרוב לחץ והתרגשות הקדמתי להגיע לנקודת הציון שנשלחה לקבוצת סיור הפטריות אליה התלוויתי באותו בוקר. אחרי ישיבה ממושכת ברכב יצאתי אל האוויר הקר, אוחזת תיק אדום ביד אחת, וסלסלה קטנה ביד השנייה. מרכב שחנה אז לידי יצאה אישה מבוגרת ממני, גם היא עם סלסלה, והעירה "אני רואה שאת לא מצפה ללקט הרבה".
בעוד שפטריות במשך שנים מהוות מזון מעשיר, רווחי כלכלית ומעוררות עניין תרבותי בקרב חברות רבות בעולם, בישראל הליך הקבלה שלהן בחברה המקומית-ישראלית אורך בשלבים. אם תשאלו את ילידי הארץ בחברה היהודית רבים מהם יספרו בהתרפקות על פטריות ממין "אורניה" ו"נרתיקנית נאה דביקה" שליקטו בילדותם בשדות הקיבוצים והיערות, ויהודי המזרח והבדואים יחלקו אהדה משותפת לפטרית ה"כמהה". אך כפי שנכתב באחד ממדריכי הפטריות הראשונים שיצאו בשפה העברית בארץ: "רק מעטות מהפטריות הגדלות בר בארצנו זכו להכרת העם" (רייס ורייכרט, 1952: 27). זאת מאחר ובמשך שנים הפחד מהרעלה, הנובע מחוסר היכרות עם פטריות, הוא שהכתיב את היחס לפטריות בישראל.
בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מסקרנת של דורות חדשים המעוניינים לרכוש ידע בנושא פטריות. ניתן לומר כי תשוקתם של העולים מבריה"מ לשעבר לנושא תרמה רבות לכך, לצד תהליכי הגלובליזציה. הרשתות החברתיות נושאות עמהן כוח עצום שמאפשר התאגדות תחת תחומי ליקוט וגידול של צמחים ופטריות, החל מ"פייסבוק", קבוצות "וואטסאפ" ועד ל"טלגרם", מה שהוביל בין היתר להיווסדותה של עמותת "פטריות הבר בישראל" בשנת 2019. בנוסף, לאחרונה, יש מי שטוענים כי גם מגפת הקורונה תרמה לא מעט לתחביבים של ליקוט וגידול פטריות בארץ, יחד עם יציאתו של הסרט "Fantastic Fungi" בנטפליקס שדובר רבות גם בקרב הנחקרים בשדה.
גם במרחב האקדמי יותר ויותר חוקרים החלו להתעניין באורגניזם מרתק זה ובחיים המשותפים של בני האדם עימו במרחב (Fine, 1998; Hathaway, 2022; Tsing, 2015). אולם נדמה כי בתוך המחקר החברתי על פטריות קיים מחסור בגוף תאורטי שעוסק בחיבור הרגשי שנוצר בין בני אדם ופטריות ומשתנה מתרבות לתרבות. באמצעות מחקר אתנוגרפי שנערך בקרב לקטי ומגדלי פטריות בישראל, שהינם יהודים ילידי הארץ ועולים מבריה"מ לשעבר לישראל, אני מבקשת לענות על פער זה דרך חיבור של שלוש תמות מרכזיות שעולות מהשדה: פטריות, רגשות וידע. פטריות מהוות צד אחד ביחסים האנושים והלא-אנושיים הנרקמים בשדה בין בני אדם ופטריות והן עומדות במוקד העניין התרבותי של עבודה זו. במסגרת מקרה הבוחן הן מהוות אתר של אינטנסיביות רגשית הקורא לנו לשים לב אל התגובה שהן מעוררות בבני האדם. הרגשות, אשר מתווכים יחסים אלו, מקנים לנו הצצה אל מרחב רגשי בו לא קיימת שפה משותפת בין הישויות הפועלות בו. ולבסוף, הידע מנחה ומעצב את קורפוס הרגשות בקרב הנחקרים, על בסיס הידע שחוברתו אליו לאורך השנים. שזירת כלל התמות הללו יחד מצביעה על מורכבותם של יחסי אדם-פטריה בישראל.
באופן ממוקד יותר אני שואלת איזו פרשנות לקטי ומגדלי פטריות בישראל מעניקים לפטריות ולפרקטיקות המגשרות ביניהם? ואילו רגשות פטריות מעוררות בהם? בעזרת המושג "קדחת הפטריות" (Mushroom Fever) שהאנתרופולוגית אנה צינג (Tsing, 2015; 2010) מזכירה במחקריה אני טוענת כי יחסי אדם-פטריה, כפי שהם באים לידי ביטוי בשדה המחקר, מבוססים על רגשות מדבקים של היקסמות ואהבה לפטריות. רגשות אלו שעונים על סוגי ידע ורגש שונים אליהם חוברתו הנחקרים לאורך השנים והם מקבלים ביטוי תרבותי בפרקטיקות שלקטי ומגדלי הפטריות בישראל אימצו לעצמם. אי לזאת, "הקדחת" בישראל נובעת משני סוגי ידע שונים להם מחוברתים ילידי הארץ היהודים ועולי בריה"מ לשעבר לאורך השנים. הראשונים, מחזיקים ב"ידע מצטבר" ואילו השניים ב"ידע מסורתי-אקולוגי".
ידע מצטבר הוא ידע המשתרע מעבר לגבולות תרבותיים ושואב אינפורמציה ממקורות מגוונים לאורך זמן. צבירת ידע זה כרוכה בהעברת מידע ומיומנויות באמצעים שונים כגון מסורות בעל פה, חיקוי, חינוך והתבוננות. בקרב מרבית ילידי הארץ שהחלו ללקט בשנים האחרונות, תהליך התהוותו של הידע מתחיל בקליטה עיונית של חומר ועובר לקליטה גופנית-חושית שאט אט הופכת למגופנת (embodied). לעומתו, ידע מסורתי-אקולוגי מושרש בהקשרים תרבותיים ספציפיים ומעוצב על ידי חוויות ונקודות מבט ייחודיות של בני אותה התרבות. הוא גוף של תצפיות, ידע בעל פה ובכתב, חידושים, פרקטיקות ואמונות שנועדו לשמר את הקשרים של בני התרבות עם התרבות והטבע.
כך לדוגמא, ניתן להתבונן בשוני הטרמינולוגי שכל תרבות אימצה לעצמה ביחס ל"פטריות לבנות". שוני זה נעוץ באופן שבו כל תרבות רואה ערך שונה בפטריות לבנות ומבינה אותן אחרת. בר, יליד הארץ, מתאר לי את הצעדים הראשונים שיש לשים עליהם דגש בעת הליקוט: "[…] אני אומר לכל לקט מתחיל ולחברים שלי שרואים פטריה וזה "עם לבנות לא מתעסקים" (צוחק). זה החוק. החוק שלי לפחות […]". לעומת זאת, עבור גלינה ז"ל, חברת משפחה שעלתה מבריה"מ לשעבר בשנת 1990, הפטריות הלבנות שליקטה בארץ מולדתה נחשבות לטובות למאכל: "[…] לעיתים רחוקות היו מומחים שידעו איפה אפשר למצוא פטריות ממין מסוים במקומות מסוימים, הם היו הולכים באופן ספציפי לחפש אחר פטריות ממין מסוים. יש קרָאסנֵיִי פּוּדוֹסִינוֹבִיקִי [красный подосиновики] או פּוֹדבִּירוֹזְבִיקִי [подберёзовики]או לבנות [Белые], שנחשבו לפטריות הכי אצילות [благородные] […]".
הבדלים בטרמינולוגיה כמו אלו יכולים להוות עניין של חיים ומוות, שכן ייתכן והפטריות הלבנות שהעולים מבריה"מ לשעבר מדברים עליהן הן פטריות ממין מסוים שידעו לזהות אותו באופן וודאי בבריה"מ לשעבר, ואילו הפטריות הלבנות בישראל אינן עונות לאותה קטגוריה טקסונומית. בישראל, קיימת הסכמה בעל פה שעם "לבנות לא מתעסקים", כפי שמציין בר, שנכח בעצמו גם בסיור ליקוט פטריות אחד או יותר ואולי אף רכש את הידע הזה משם. הסכמה זו חשובה שכן היא מלמדת אותנו ממה בני התרבות המקומית נזהרים ומטרתה לייצר סדר בתוך גבולות מסגרת הידע הקיימת. כמו כן, היא מייצרת משא ומתן על ידע במפגש הבין תרבותי שנוצר.
לסיום, אם נשוב לציטוט שהבאתי בתחילת הכתבה, אוכל להעיד על עצמי שאחרי שהיה ממושכת בשדה גם אני רכשתי ידע נוסף, הדומה יותר לידע המצטבר. על אף שאימי היא ילידת בריה"מ לשעבר, משפחתה לא הייתה מחובבי הפטריות, וידע אודות פטריות לא עבר עליי באופן מסורתי. היכולת להבין את דקויות השדה, הלבוש ומה נהוג בו החלה להשתרש בגופי ככל שהעמקתי בפרקטיקות הנהוגות בו. כך למשל, סלסלה קטנה שאיננה עשויה קש לרוב נבחנת בעין ביקורתית, בטח ובטח שקיות מפלסטיק. מה שעלול להוביל לדיון לוהט בקרב לקטים שונים…