אנתרופולוגיה לשבת

האם יש דבר כזה זמן חילוני? מה זה פוסט-חילוניות? ואיך ניתן להבין זאת דווקא דרך טקסי קבלת שבת?מאמרם של יהונתן הרשברג (אוניברסיטת בן־גוריון) ויהודה גודמן (האוניברסיטה העברית) שפורסם לאחרונה בכתב העת "קריאות ישראליות" מציע התבוננות על חילונים, חילון וחילוניות בישראל בעזרת מבט מקרוב, אתנוגרפי, על התרחשות חברתית באתר עכשווי – טקסי "קבלת שבת" בקהילה חילונית יהודית בישראל. במאמרם, המבוסס על עבודת התזה של הרשברג שנכתבה בהנחייתו של גודמן, הם מתמקדים בשאלה כיצד נוצר זמן חילוני וכיצד ניתן להשתמש באתנוגרפיה אודותיו כמסגרת חשיבה מחודשת על משמעותו של זמן מחולן ושל חילון וחילוניות. לטענתם,  טקסי קבלת השבת הללו מגלמים יצירה של פוסט־חילוניות שניצבת נגד דתיות אורתודוקסית אך גם נגד צורות חלופיות של חילוניות.

הרשברג וגודמן טוענים שדווקא משום שחילוניות בישראל מקיימת כמעט תמיד זיקה לדתיות, קשה לפענח את טיבה ההיסטורי והעכשווי. ואכן, על השאלות המתעתעות, מה מאפייני זהותם של חילונים בישראל, וכיצד מתרחש חילון, ובכלל, מהי חילוניות בישראל, נכתב רבות.

שאלות אלו, מציעים המחברים, יש להציב בהקשר אנליטי כפול: ראשית, במסגרת השוואתית שנידונה רבות בביקורות נמשכות על "תזת החילון" הסוציולוגית. שנית, במעגל אנליטי קרוב יותר, בהתכתבות עם ההמשגות השונות שהוצעו במחקר האנתרופולוגי בישראל על חילון וחילוניות. בהמשך לכך, התקדמות בבירור המושגי, הם טוענים, ניתן להשיג לא רק בעזרת מבטים וניתוח של הספירה הציבורית או הפוליטית אלא גם בעזרת מבטים קרובים בהתרחשויות שונות בקהילות חילוניות מקומיות.

במאמרם, המבוסס על עבודת התזה של הרשברג שנכתבה בהנחייתו של גודמן, מתמקדים המחברים בשאלה כיצד נוצר זמן חילוני וכיצד ניתן להשתמש באתנוגרפיה אודותיו כמסגרת חשיבה מחודשת על משמעותו של זמן מחולן ושל חילון וחילוניות. בקצרה, טיעונם הוא שטקסי קבלת השבת הללו מגלמים יצירה של פוסט־חילוניות שניצבת נגד דתיות אורתודוקסית אך גם נגד צורות חלופיות של חילוניות.

המחקר מבוסס על תצפיות משתתפות בקהילת "רעות" (שם בדוי) ועל ראיונות שנעשו עם חברי הקהילה וחברותיה. הקהילה הוקמה בשנת 2006 והיא ממוקמת בשכונה עירונית בישראל שמרבית תושביה חילונים בני מעמד סוציו־אקונומי בינוני. מטרתה היא לכונן מרחב חברתי שמחבר בין אנשים לסביבה ולתרבות יהודית וערכיה כוללים אחריות חברתית, קהילתיות, דאגה לסביבה והתחדשות ערכית. האתנוגרפיה עוקבת כיצד יוצקים חברי הקהילה צורות ותכנים חדשים לטקס האורתודוקסי, מתנגדים אליו, משנים ומעבדים אותו. הניסיון להבין את המתרחש בטקס מאפשר לבחון מחדש תהליכי עיצוב של חילוניות בישראל בהקשר של פרויקטים חילוניים קודמים, ובהשוואה לפרויקטים דומים לכאורה, או דומים במידת מה. כך למשל, בהתאם לערכיה של הקהילה טקס "קבלת השבת" לא נקבע בה על פי הזמן האורתודוקסי המחייב; להפך, הוא חותר תחתיו. הטקס מתחיל בימי שישי בשעה קבועה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ואינו מותאם למועד כניסת השבת האורתודוקסית. המחברים מראים שטקסי המעבר לשבת בקהילה מעצבים זמן נבדל, שמגלם רליגיוזיות וערכים ליברליים בשלושה ממדים – אישי, קהילתי ותיאולוגי.

בהתכתבות עם שלל המחקרים שמותחים ביקורת על "תזת החילון", המאמר מפתח תובנות וטיעונים חדשים בעזרת גישה תיאורטית פרגמטית – המדגישה פעולה ופרקטיקה על פני משמעות ואידיאולוגיה. גישה כזו מזמינה לעקוב "מלמטה למעלה" אחרי הפעילות הספציפית שבני החברה נוקטים בה בעיצוב חייהם, ומתוך כך לבחון את המשמעויות שנוצרות, מגולמות, מדוברות ומשתנות בפרקטיקות החברתיות שמבוצעות בשדה (Ortner, 2006). בהתאם, המאמר בוחן את הפעילויות שמבצעים חברי הקהילה בניסיון להבין מתוכן כיצד נוצרת ומיוצרת חילוניות. אימוץ פרספקטיבה תיאורטית זו אִפשר לעקוב כיצד חברי הקהילה מבררים, מתנגדים ומעצבים מחדש תצורות ותכנים דתיים אורתודוקסיים. כך עולה שמצד אחד, חברי וחברות הקהילה מעבדים ומשנים את קבלת השבת האורתודוקסית, ומצד אחר המחברים גם מראים שקיים פער בין חילוניות כקטגוריה אידיאולוגית לבין יצירתה ומשמעותה המתחדשת בתוך הפעילות הטקסית בקהילה.

בהקשר המחקר על אודות חילוניות בישראל, המחברים מצטרפים למחקרים אחרים שמסגרו חילוניות עכשווית כפוסט־חילוניות. כינוי זה מאתגר ניגודים בינאריים בין דת לחילוניות, ומאפשר לעקוב אחרי הדרכים היצירתיות שבהן חילוניות מתכתבת ומנהלת משא ומתן מורכב גם עם הוויות דתיות במקורן. ואולם במקום פוסט־חילוניות שמתייחסת לחילוניות מאמינות, למשל, העיקר במקרה דנן הוא בבירור של חילוניות שאיננה כוללת אמונה דתית, וודאי שלא מדובר בחיבור פשרני עם האורתודוקסיה וההלכה היהודית. זוהי חילוניות מורכבת. היא מתנגדת לחילוניות טהרנית אך עושה כן תוך התכתבות עם ערכים חילוניים עכשוויים כדוגמת קהילתיות, קיימות, ליברליזם, וכמו כן תוך התכתבות עם מורשת יהודית ורליגיוזיות שאיננה יהודית דווקא.

התכתבות זאת עם תכנים ותצורות דתיות, טוענים המחברים, איננה ביטוי לדתיות "רכה" וגם אינה מגלמת מיזוגים חדשים עם הדת. קבלת השבת בקהילה מבטאת פוסט־חילוניות שמשמרת חילוניות תוך שהיא מעצבת אותה מחדש. היצירה הטקסית של זמן נבדל, פוסט־חילוני, לא נענית אפוא לשתי המשגות שרווחות במחקר על תופעות לא אורתודוקסיות בישראל. אין מדובר במסורתיות וגם אין מדובר בתצורה דתית־חילונית היברידית כרוחניות העידן החדש או חילוניות מאמינות.

הפרספקטיבה הפרגמטית מציעה להתבונן בממדים ספציפיים של הפעילות החברתית המקומית על מנת להבין דרכה משמעויות תרבותיות רחבות יותר. בייחוד מזמינה אתנוגרפיה זו להתבונן בממד הזמן, ולהבין כיצד חילוניות מתחדשת תוך עיצוב של זמן מקומי, שמשמש כאמור חלופה מורכבת לזמן אורתודוקסי מחד גיסא, ולזמן חילוני – מאידך גיסא. אתגר מרכזי הניצב בפני הקהילה הוא כיצד יוצרים מעֲבר לזמן שנבדל מהחולין, אך שאינו מקודש במובן האורתודוקסי וגם לא במובן של מוחלטות חילונית. המענה לאתגר הוא שפעולות ושיח של בני הקהילה מכוננים מקצב זמנים מחזורי חדש, שמבדיל בין שני סוגי זמן – היומיומי והנבדל. הזמן הנבדל נשען אומנם על המשמעות והמקצב של זמן יהודי אורתודוקסי, אולם גם מערער עליהם ומטעין אותם, במפורש ובמובלע, בפעילויות ובמשמעויות חילוניות ליברליות. הקהילה מעצבת זמן פוסט־חילוני כחלופה לזמנים דתיים, אך בעת ובעונה אחת גם כחלופה לזמנים חילוניים. הזמן הנבדל מגלם כמה עקרונות – הבניית החוויה באמצעות מדיטציה, יציקת ערכי ליברליות וקיימוּת, חיבור היחידים לקהילה, ומשא ומתן דינמי ונמשך על החילוניות:

ראשית, קבלת השבת בקהילה מבטאת עצירה מדיטטיבית שאינה חופפת לזמן הקדוש האורתודוקסי, ומכוּונת ליצור חוויה של זמן אחר. דרך הטענתה של קבלת השבת בממדים רליגיוזיים־גופניים, הקהילה יוצרת בקרב חבריה חוויה של שגב ושל מצב גופני ונפשי נעלה, ומזמינה אותם לטרנספורמציה נפשית דרך שימוש בגוף ומיקוד בתחושותיו ובחוויות משמעותיות של הפרט.

שנית, לזמן הנבדל יוצקים תוכן ליברלי עכשווי וערכי קיימות. תכנים אלו מנכסים את הטקס הדתי ומאפשרים לחברי הקהילה לחוש בעלוּת עליו. הקהילה רותמת לפעילות ערכים וסמלים חילוניים, וכך נוצר טקס שמכונן מעֲבר לימינלי מזמן חולין לזמן נבדל. הטקס חותר תחת הַסדר הדתי על־ידי הגדרה של השבָּת דרך חילונה, אך גם דרך הבדלתה מהחולין בדרכים חדשות ויצירת חוויית זיקה לנשגב ורוממות רוח. בנוסף, חילון השבת מתבטא בעיצובה לאור אידיאולוגיות של קיימוּת, אקולוגיה, הקשבה לסביבה והתנגדות לתרבות הצריכה. קבלת השבת מעוצבת כשהות במרחב חיים שמזמין את האדם לשחרר את האחיזה המתמדת בקיום חומרי במטרה להתחבר לממד רוחני יותר, שפירושו התנגדות לשליטה אנושית, לשעבוד ולניצול גוברים והולכים של משאבי הטבע והסביבה.

שלישית, הטקס מבטא מעֲבר לזמן שהוא אישי וקהילתי כאחד. ההיבטים החברתיים והקהילתיים מתעצמים, לדוגמה, בתפילה לרפואת החולים. לעומת תפילה אורתודוקסית ומיסטית, שמבקשת התערבות אלוהית בעולם והתחברות לאל בתפילה, עבור חברי הקהילה משמעות התפילה היא הבעת תקווה לשינוי בעולם והזמנה לגילוי אחווה, אחריות הדדית, חמלה ואכפתיות לאחרים בקהילה. התפילה מבטאת ערכים חברתיים, ומכוננת תחושת לכידות קהילתית. גם כשהאל מייצג מפגש של היחיד עם מה שמֵעבר לו, מדובר במחויבות ואחריות כלפי הקהילה, החברה, הסביבה והיקום. אלוהים אינו מודר, אלא משמעותו משתנה: דמותו נגזרת מערכיהם הליברליים וההומניסטיים של חברי הקהילה.

רביעית, הבניית הזמן הנבדל דינמית. היא נעשית באופנים שונים שמשקפים ערכים וסתירות ומשא ומתן עכשווי ונמשך על משמעותה של חילוניות. הזמן הנבדל אינו הופך לקדושה חילונית מוחלטת, מפני שהוא נתון לבירור ודיון חוזר בקרב חברות וחברי הקהילה. הזמן הנבדל מתבטא בריבוי קולות בפרשנות הטקסטים ובעיצוב מתמשך ופתוח של הריטואל. כך מפורק הפרדוקס שבחיבור בין חילונים לבין ריטואל דתי. חילוניות מובעת דרך הטקס, אך גם מובנית דרכו מחדש, תוך כדי התנגדות אליו ועיבודו. ושוב, הטקס בקהילה הוא מיצג תרבותי המשקף חילוניות שמנהלת דיאלוג ביקורתי הן עם דתיות אורתודוקסית הן עם חילוניות שמתנגדת לדת או מנותקת ממנה   (ועם חילוניות שמאמצת ממדים דתיים בלא רפלקסיה ביקורתית).

לסיכום, תהליכי העיצוב של זמן פוסט־חילוני בקהילה, מעשירים ומחדדים ביקורות על תזת החילון בעזרת הצבעה על יצירתה של פוסט־חילוניות שניצבת כחלופה לחילוניות טהרנית, ואשר נבנית כאמור באמצעות עבודה ריטואלית מורכבת. בהמשך לכך, החילוניות שמעובדת בקהילה מתבטאת לא רק במעגלי היחסים בינה למסורת יהודית ובינה לבין דתיות הגמונית בישראל, אלא גם במעגל היחסים שבינה לבין עצמה. הקהילה מהווה אתר שמכונן סובייקט חילוני שמודע לזהותו החילונית ומזדהה עימה, אך מבקש לברר וליצור אותה מחדש. חילוניות כזו אינה רק שעתוק של זהות חילונית נתונה, אלא המצאתה המתמשכת. בהמשך למפנה הפוסט־חילוני בישראל ובעולם, וכחלק מהתנועה להתחדשות יהודית, עבודת הזהות בקהילה מובנית מראש על בסיס הגדרות ליברליות והומניסטיות, אך היא מעלה כל העת דגשים של תרבות מקומית עכשווית, כגון ערכי קיימות, תוך בחינת משמעויותיה ויצירת חוויות משתנות. העיון האתנוגרפי מלמד שביצועם ועיצובם של טקסי קבלת השבת אומנם מבדילים את היום השביעי, אך הקהילה אינה מקדשת אותו. במקום זאת, המשתתפות והמשתתפים מעניקים משמעויות חדשות לרגעי המעבר והיציאה מן החולין, ומנהלים משא ומתן מתמשך ונוקב על דרכי עיצובו של האירוע הלימינלי. כך הולך ונבנה זמן חילוני נבדל שמוסיף נדבך למגמות ששואפות לשנות את פני היהדות והחילוניות בישראל.

עוד בנושא: