שנאה ופירוק חברתי – הספר "אזהרת שוליים"
מה גורם לחברה הישראלית להקצין, לרדת לשוליים, ולעבור תהליך של פירוק פנימי, שמותיר אותה חלשה מול אתגריה הפנימיים והחיצוניים? ספרו החדש של עירן הלפרין, פרופ׳ לפסיכולוגיה חברתית מהאוניברסיטה העברית, טוען שהסיבה היא שנאה, אבל יותר מכך, השחיקה במנגנונים החברתיים שעד לאחרונה ויסתו את השנאה בחברה הישראלית. הלפרין כותב לבחברת האדם קצת על המנגנונים החברתיים שהוא מתאר בספרו:
הספר "אזהרת שוליים" עוסק באופן שבו תהליכים של שנאה והקצנה תרמו ותורמים לפירוק החברה הישראלית. הספר מבוסס בעיקר על ניתוח של מחקרים בפסיכולוגיה חברתית של יחסים בין קבוצות, בדגש על תיאוריית הזהות החברתית, מחקר בתחום של רגשות קבוצתיים וקולקטיביים, ועבודה בפסיכולוגיה חברתית בתחומים של יחסי כוח ושינוי חברתי. חלק גדול מהמחקר בוצע במעבדה שלי לאורך השנים, אבל לא מעט ממנו נשען על מחקרים שהתפרסמו על תרבותיות וחברות אחרות.
אני חוקר שנאה ומדבר על שנאה לא מעט שנים. אני נמנה עם קבוצה קטנה של חוקרים שהקדישו חלק ניכר מהקריירה שלהם לחקר השנאה, ואחד הראשונים בעולם שהקדיש עבודת דוקטורט שלמה לנושא. קורה, כאשר אני מגיע לכנס אקדמי, שאנשים אומרים "הנה עירן מהשנאה". לשמע הכינוי הזה, שנתפס בעיני כלא מחמיא, אני חושב בליבי שהיה הרבה יותר נעים להיות "עירן מהתקווה", "ההוא מהאמפתיה", או אולי אפילו (כמו ששרה יהודית רביץ) "זה שבא מאהבה". אבל להיות ההוא מהשנאה? לא נראה הישג או כבוד גדול. ובכנות, די מוזר שהתגלגלתי להיות "ההוא מהשנאה", כי מטבעי אני אדם חיובי ואופטימי, וגם המסע שלי לחקר השנאה הוא באופן די מוזר מסע אופטימי ביסודו.
אבל ניתוח פסיכולוגי של השנאה כתופעה רגשית מעלה שהאתגר הגדול ביותר בהקשר של השנאה הוא שהיא בבחינת דרך ללא מוצא. כשאני אומר דרך ללא מוצא איני מתכוון לומר שאי אפשר להפחית שנאה (בוודאי שאפשר), אלא שהשנאה היא דרך ללא מוצא עבור מי שחשים בה בעוצמות גבוהות, והיא דרך ללא מוצא משום שהיא סוגרת את הלב ואת המחשבה ומצמצמת את אפשרויות ההחלטה והפעולה של הפרט והחברה.
בניגוד מוחלט לכל רגש אחר, קשה ככל שיהיה (למשל, כעס או פחד), השנאה מסרסת כל אפשרות להתקדמות, אינה מאפשרת שיח, אינה מאפשרת היכרות, וטורקת את הדלת בפני כל אפשרות ליצירת הדדיות, מחוות או שינוי פוטנציאלי. כשהיא מופיעה בשדה הבין-קבוצתי, היא מציירת את "האחר" כדֶמוֹן שחוסר המוסריות, הכוונות הרעות, ולעיתים ההתנהגות האלימה, הגזענית או הלא מוסרית שלו, מושרשים באופיו, בתרבותו ואפילו בגֶנים שלו. בהיותו כזה, כל ניסיון להשפיע, להחליף דעות, לנהל משא ומתן פורמלי או לא פורמלי וכיוצא באלה פעולות, נידון מראש לכישלון ולכן הוא חסר טעם.
לפיכך, הקצנה חברתית והתגברות השנאה והגזענות מסכנות את המרקם העדין של כל חברה, ומאיימות הן על המיעוטים בה והן על יכולתה של החברה להתמודד עם אתגרים מקומיים ועולמיים.
בהקשר של החברה הישראלית, שנאה בין-קבוצתית לא רק שאינה מאפשרת לה להתמודד עם איומים חדשים, אלא שהיא גם מונעת ממנה לקבל החלטות הנדרשות להתמודדות עם כמה מהשאלות הבסיסיות שאנחנו מתמודדים עימן כחברה: גבולות, זהות המדינה, חוקה, איזון בין הרשויות, שוויון למיעוטים, שוויון בנטל ועוד. חברה שהשנאה מונעת ממנה לממש את הפרקטיקה הדמוקרטית ולהתמודד עם אתגרי היסוד שלה היא חברה נמנעת, משותקת והרסנית כלפי עצמה. זוהי חברה עם תסמינים של מחלה אוטואימונית – חברה שבה הכוח המניע את הגורם התוקף אותה הוא שנאה בין-קבוצתית שמגיעה מתוכה.
שינאה תמיד הייתה קיימת. אך בעבר היו מנגנוני ויסות שעזרו לרסן ולרכך אותה. המחקרים שלי, כמו גם המציאות שלנו, מראה שויסות זה כבר לא מתקיים כיום. כשאני מדבר על מנגנוני הויסות, אני בעיקר עוסק בכוחות המוסדיים, והחברתיים שמעצבים את הנורמות החברתיות, בדגש על נורמות של סובלנות ושוויון. בספר מתוארים מנגנונים שקשורים למערכת החינוך, לתקשורת, למערכת המנהיגותית והפוליטית וגם לחברה האזרחית.
טענתי היא שבעשורים האחרונים, בעוד הנטיות הטבעיות מושכות את החברה הישראלית אל העצמת ההקצנה ואל הפלגנות והשנאה, רבים מהמנגנונים המווסתים נשחקו, חדלו לתפקד, או שכוחם בחברה נחלש דרמטית בעקבות מהלכים מתוכננים ואפקטיביים של מלבי השנאה וההיררכיה. למשל, מערכת החינוך כמעט ואינה עוסקת בנושאים הללו, המערכת הפוליטית יצרה מיינסטרימיזציה של הגזענות ושנאת האחר, השיח הציבורי מאפשר ואפילו מעודד אמירות קשות, ואישים קיצונים שבעבר נחשבו לא לגיטימיים יושבים כיום סביב שולחן הממשלה.
בספר אני דן לא מעט בניסיון להסביר את התהליך הזה בחברה הישראלית. לטענתי, ניתן להצביע אצלנו על שיתוף פעולה "מוצלח" בין אלה שמבחינתם שנאת האחר והדרתו הם המטרה בפני עצמה, והם פועלים יומם וליל לקדם אותם מתוך מטרות ואינטרסים חברתיים ופוליטיים, לבין אלו שמאמינים בבסיסם בהרמוניה ושוויון, אבל חוששים שמלחמה ברורה ופומבית בשנאה עלולה לצייר אותם כחלשים, יפי נפש, נאיביים, מתונים מדי ואולי אפילו רחמנא ליצלן שמאלנים.
ההחמצה הגדולה של חברי הקבוצה השנייה היא שהם לא הבינו שהימנעות ממאבק בשנאה ובגזענות כמוה כתרומה לקידומם ולהרחבתם. כלומר, מכיוון שהמהלך הטבעי והאוטומטי של אנשים וחברות אנושיות הוא אל עבר התכנסות, הסתגרות ושנאה – ניטרליות ערכית, חברתית ופוליטית כמוה כהצטרפות למחנה המקצין, או לכל הפחות תמיכה בו.
המשמעות היא שהחברה הישראלית של שני העשורים האחרונים איבדה בהדרגה את הבלמים שלה. הכוחות שמקדמים גזענות ושנאה אחזו בהגה ורגלם על דוושת הגז, ואילו הכוחות שהיו אמורים ללחוץ על הבלמים ולווסת את המהירות נטשו את המשמרת והשאירו את המגרש לצדדים הנאבקים ללא שופטים, חוקים או נורמות מווסתות שנאה.
התוצאה היא רכבת שדים של שנאה בין-קבוצתית, שדוהרת ללא בלמים במסלול מהיר של הקצנה הולכת וגוברת. נראה שעם הסיבות להתפוררות המנגנונים המווסתים אפשר למצוא את הפחתת האיום הביטחוני על מדינת ישראל (לפחות עד האירועים האחרונים שהחלו במתקפת החמאס על הדרום), את היחלשות השיח בנושא קידום השלום עם הפלסטינים, וגם את הפוליטיזציה שעברו בשנים האחרונות מונחים כמו שלום וכמו שוויון ודמוקרטיה.
כפי שאנסה להראות בהמשך, הפוליטיזציה הזאת, שאני מגדיר אותה כ"פוליטיזציה במעמד צד אחד", הפחיתה את האפקטיביות של השימוש במונחים הללו כחלק מהמנגנון המווסת. ביחד, נראה שחולשתם של הכוחות המווסתים נובעת מכרסום בדבק שנבע מהתרבות הקולקטיביסטית וממנטליות המצור שאפיינה את ישראל שנים רבות לאחר הקמתה. אם נוסיף למגמות הללו את ההבנה שהרשתות החברתיות מעודדות, מעצימות ומלבות שנאה, ונכיר בכך שחלק גדול מהשיח הציבורי ומתהליכי הסוציאליזציה של הדור הצעיר מתקיימים בתוך אותן פלטפורמות, נקבל הגברה ניכרת של מגמת הקצנת השנאה שקיימת ממילא.
אז מה עושים? מציבים אלטרנטיבה ברורה, מאפשרים לציבור הישראלי לדמיין עתיד ברור, שהינו שונה מהסיטואציה שבתוכה אנחנו חיים, ובעיקר, נאבקים, גם באגרסיביות, על עיצוב הנורמות הערכיות של החברה הישראלית. עושים את זה ללא שנאה, אבל גם ללא פשרות. השורה התחתונה היא לא לשכוח שמאבק בהקצנה הוא קודם כל מאבק ולא מעגל של חיבוקים.
עוד בנושא: