אנתרופולוגיה לשבת

גילי הרטל בוחנת את החוויה הגופנית של תיירים גאים במפגש עם אתרי התיירות והמורשת מחוץ למסלולים הרגילים של התיירות הגאה, ומראה כיצד התיירים הגאים שותפים בתהליכי ייצור של הדימוי של ישראל כמדינה ליברלית המעניקה זכויות ללהט"בים, תוך התעלמות מהמשמעויות הפוליטיות של הסיורים שלהם.

—

מאמר חדש של גילי הרטל, חברת סגל בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן, פורסם לאחרונה בכתב העת Social & Cultural Geography. במאמר, Touring and obscuring: how sensual, embodied and haptic gay touristic practices construct the geopolitics of pinkwashing, בוחנת הרטל את הפוליטיקה של התיירות הגאה לישראל מחוץ לגבולות תל אביב.

מצעדי גאווה תל אביביים והכרך העירוני מהווים מוקדי משיכה לתיירות גאה מהארץ ומהעולם זה שנים רבות. בעשרים השנים האחרונות תיירים גאים מאירופה ומאמריקה הצפונית והדרומית פוקדים בהמוניהם את תל אביב בחודשי הקיץ, לקראת מצעד הגאווה. התיירים שמגיעים לאירועי הגאווה בתל אביב, מתארת הרטל, הם ברובם המכריע גברים הומואים המגיעים ליהנות מ"עיר ללא הפסקה" הכוללת מסיבות גאות, חופים אטרקטיביים ומגוון בילויים עירוניים נוספים.

אלא שרבים מהתיירים הגאים כיום לא מסתפקים בשהות בתל אביב, ויוצאים מהעיר לסיורים יומיים שמארגנות חברות מסחריות שונות כשפניהם אל אתרי מורשת ותיירות דוגמת מצדה, ים המלח ונצרת. דרך אתנוגרפיה של יום טיול למצדה ולים המלח עם קבוצת תיירים גאים בוחנת הרטל במאמר את החוויה הגופנית שלהם במפגש עם האתרים הללו, ושואלת אם יש דבר-מה שונה בחוויה זו לעומת החוויה של תיירים גאים המבקרים באתרי תיירות גאים סטנדרטיים כמו מצעד הגאווה והמרחב העירוני התל אביבי.

תיירות, מזכירה הרטל, היא חוויה שמערבת את הגוף והחושים. תיירות גאה מפעילה אותם עוד יותר מהרגיל, במסגרת מצעדי גאווה, מסיבות ופרקטיקות שונות של מין ובילוי הנהוגות בקרב הומואים. המאמר בוחן את מקומו של הגוף הגאה בחוויית התיירות המתרחשת מחוץ למרחב העירוני, באתרי המורשת והתיירות, ובהמשך לכך את תגובתם של התיירים הגאים למפגש עם כיבוש הישראלי שמתרחש בעקבות היציאה מחוץ לגבולות תל אביב.

הרטל מראה כיצד גופם של התיירים מהווה אתר מרכזי למשא ומתן עם המרחב התיירותי גם מחוץ לאתרי תיירות גאים קלאסיים וגם מחוץ לעיר. לאורך הטיול כולו התיירים התמקדו בחוויות חושיות, השקיעו בהן את מרב זמנם והשתמשו בהן כדי להנכיח את המיניות שלהם במרחב המדברי וההטרונורמטיבי.

פעולה זו של הגוף מתפרשת על ידי הרטל דרך המונח פינקוושינג (Pinkwashing) שטבעה שרה שולמן. פינקוושינג, לפי הרטל, הוא כינוי לתהליך שבו הכלה ליברלית של להט"בים אל תוך הקולקטיב הלאומי משמשת ליצירה ולתחזוקה של דימוי המדינה כדמוקרטיה נאורה, ומתוך כך מעניקה לגיטימציה להפעלת מדיניות אלימה המפרה זכויות אדם כלפי קבוצות ועמים אחרים המצטיירים כלא-סובלניים כלפי להט"ב ומיעוטים נוספים. בהקשר המקומי, פינקוושינג מסמן ניסיון של ישראל לחפות על הפרה מתמשכת של זכויות אדם פלסטיניות באמצעות שימור דימויה של ישראל כמדינה ליברלית המעניקה זכויות ללהט"בים. לרוב, מציינת הרטל, נדון המונח פינקוושינג מפרספקטיבה של ביקורת על המדיניות הרשמית (ולעיתים גם הבלתי רשמית) של המדינה. התצורה הספציפית הזאת של פינקוושינג, שמתבטאת בהבחנה בין ישראל לפלסטין ומדינות ערב, מתרחבת כדי לכונן רובד נוסף של הבחנה – בין תל אביב לשאר המרחב בישראל. בעוד תל אביב נתפסת כמרחב בטוח של סובלנות כלפי להט"בים, שאר ישראל ובפרט השטחים נתפסים כמרחבים של עוינות, סכנה ולהט"בופוביה. התיירים הגאים, טוענת הרטל, מגיעים לישראל בידיעה שתל אביב היא המרחב הבטוח עבורם, ולכן היציאה מהעיר אינה עניין של מה בכך.

אך הרטל מראה במאמר שהתיירים הגאים מאמצים פרקטיקות גופניות המאפשרות להם להתעלם מהפוליטיקה שבה הם פוגשים במהלך הטיול ומהנרטיב הימני-ציוני המלווה אותה, בפרט בנוגע לקונפליקט הפלסטיני-ישראלי, להתנחלויות ולכיבוש. השתיקה של התיירים סביב המסגור הימני-ציוני, שלא מקשה על הנרטיב שהוצג בפניהם, מתפרשת כהתעלמות. אל מול המראות והסיפור של הכיבוש, התיירים שתקו – לא הקשו עליו, לא שאלו שאלות, לא הביעו עמדה ביקורתית ולא ביקשו לשמוע את הנרטיב של הצד הפלסטיני. לאור המסגור של התיירים הגאים את הטיולים מחוץ לתל אביב כחוויה הכרחית ומרכזית בביקורם בישראל, מפרשת הרטל את הממצאים האלו כחלק מתהליכי ייצור של פינקוושינג. הפרקטיקות של התיירים הגאים משעתקות את הדינמיקה המבחינה את תל אביב מישראל, מחזקות את התפיסה של תל אביב כמרחב של ביטחון ללהט"בים ואת יתר המדינה והנרטיבים המתלווים אליה כמרחב של שתיקה – ואולי של השתקה, הלם או חוסר עניין.

הטענה המרכזית של הרטל היא כי תיירים גאים שותפים בתהליכי ייצור של פינקוושינג שעד כה נתפסו בעיקר ככאלו שמיוצרים ומופעלים על ידי המדינה ומוסדותיה הרשמיים. תהליך זה מתרחש דרך המבט התיירותי על השטחים הכבושים ו(אי) התגובה של התיירים להסבר שהם מקבלים לאורך היום סביב סוגיות הקשורות בפוליטיקה, בהיסטוריה ובמורשת של ישראל. מרחבים שמשוקעת בהם פוליטיקה של סכסוך ומורכבות תמיד מעוררים רגשות ומבנים את הסובייקטים הנמצאים בהם. לעומת זאת, הרטל מראה בעבודתה האתנוגרפית שהתיירים לא השתמשו ברגשות שלהם כדי להבנות קשר עם המקומות שבהם ביקרו או כדי להבין לעומק את הנרטיב שהוצג בפניהם, ואף לא השתמשו ברגשות כדי לחוות את המקום בו טיילו.

התיירים, מתארת הרטל במאמר, צעדו במצדה בבגדים צבעוניים וחגיגיים, לא מהסוג שנהוג ללבוש לסיור באתרי מורשת, ובכך, יחד עם פרקטיקות נוספות, הם ביטאו פוליטיקה פרפורמטיבית. אך זו מוקדה בחוויה החושית ולא שימשה אמצעי לחיבור עם המרחב או לפרשנות של ההקשר הפוליטי. כלומר, הפרקטיקות התרבותיות של התיירים הגאים באתרי המורשת והתיירות מחוץ לעיר ממשיכות להצביע על המרכזיות של הגוף ועל עבודת רגש נרחבת שמטרתה הנאה ועונג של הגוף, אך מבלי שהשימוש בגוף יקדם היכרות מעמיקה יותר עם המרחב.

סוגיה מרכזית נוספת שהרטל עסקה בה במאמר היא מקומה של העיר תל אביב בחוויית התיירות אל אתרי המורשת. באופן פרדוקסלי, התיירים בילו את הזמן מחוץ לעיר בשאלות על העיר, שיחות על מצעד הגאווה, ובהשוואה בין מסיבות ומקומות שבהם ביקרו בתל אביב. בכל אותן שיחות לא נשאלה ולו שאלה אחת על החיים הלהט"ביים בישראל מחוץ לתל אביב, ולא הובע כל עניין באתרים שבהם הם נכחו או בסיפור המורשת שהוצג בפניהם. פיצול זה הוביל את הרטל להבחנה בין מה שנתפס בעיני התיירים כמקום – כלומר, העיר ומרחבים אחרים שבהם הייתה נגישות לחוויות גופניות, ומה נתפס בעיניהם כלא-מקום – כלומר, המדבר או אתרים אחרים ודרכים שבהן העיסוק המרכזי היה בפוליטיקה של המקום או בנרטיב.

כך, המשמעות של "להיות בישראל" עבור התיירים הגאים הובנתה בכמה תצורות. התצורה הראשונה היא בתור רקע אסתטי לחוויה הגופנית שלהם – רקע לפרפורמנס ההומואי שאפשר להצטלם עליו, שאינו מושא החוויה כשלעצמו. התצורה השנייה קשורה למשמעות הרחבה של ההגעה לישראל כתייר גאה: רכיבה על גמל או מריחת בוץ על הגוף בים המלח הוצגו כחוויות אותנטיות ואקזוטיות, כהמשך ישיר לאוטופיה הגאה שתל אביב סיפקה עבורם. כך, טוענת הרטל, בעודם בתל אביב הפוליטיקה של הכיבוש הייתה רחוקה ונסתרת לחלוטין מעיניהם, והם התמקדו בחוויות הגופניות של התרבות הגאה; אך גם בצאתם מתל אביב לטיול אל אזורים שבהם הכיבוש בולט ונראה, הוא הוסתר תחת חוויות גופניות שביטאו את אותו אופן שבו התיירים ההומואים העדיפו לחוות את המרחב.

—

עוד על הרטל

• גילי הרטל ואורנה ששון לוי על אתניות ומיניות בתיירות גאה בתל אביב
• חן משגב וגילי הרטל על טראומה קווירית אורבנית
• גילי הרטל על פריפריה קווירית בישראל
• גגילי הרטל נבחרה כאחת מ-40 הצעירים המבטיחים מתחת לגיל 40 של מגזין דה-מרקר לשנת
• 2019
• כתבה ב-mako – "הכי קל לוותר ולברוח לתל אביב, אבל זה לא יביא את הקהילה לשום מקום"