רק היום

פיתה, לחם, פסטה, פתיתים. ביומיום, המאכלים האלו מככבים בתפריט של הישראלי הממוצע – קרובים לצלחת וקרובים ללב. אבל בפסח הם מטופלים בצורות שונות – נשרפים, מועברים לגוי, מוסתרים על מדפי הסופר, ומאוחדים יחדיו תחת הכותרת המאיימת "חמץ". לכבוד בוקרו האחרון של איסור אכילת החמץ, האנתרופולוג יהונתן הרשברג כותב לבחברת האדם מסה על גבולותיו הקשיחים והבלתי נזילים של החמץ. הרשברג כותב על שרטוט גבולות, על התפיסה של היכן מצוי החמץ והאם הוא בכל, ועל הזכרון הטמון בחפצים – כמו כלי אוכל שהוכן בהם חמץ לאורך השנה.

^{תמונה ראשית: מתוך מאגר שתיל סטוק, צלמת: ויקטוריה קפלן.}

שבועות מספר לפני חג הפסח, ועם פתיחת עונת הניקיונות לחג, מתפרץ אלינו דרך קבע המונח המאיים "חמץ". הרבה לפני כניסתם של המצה והמרור ויתר מאכלי החג אל חיינו, יודעים במרחב היהודי-מסורתי לומר פה אחד שיש לחסל את החמץ טרם החג מכל מקום באשר הוא שם ולא שם, והמקדים – תבוא עליו הברכה. מבוגרים וילדים מתגייסים למען המאבק הזה ומנסים לחסל את החמץ בדרכים יצירתיות כיד הדמיון הטובה עליהם. 

מוצרי מזון שכיחים כל כך משנים את ייעודם, הופכים לפתע מאוהב לאויב, מדבר הראוי למאכל לדבר-מה המורחק מאיתנו. מאכלים שעד לא מזמן נקראו בשמם הפרטי – פיתה, לחם, פסטה ופתיתים – מסוּוָגים כעת תחת קטגוריה אחת, חד-משמעית וממשמעת, שמסמנת את אחרותם ואת "אחרותם". מִפְּרטים הם הופכים למשפחה אחת, חמשת מיני דגן או יותר נכון "משפחת החמץ", כותרת מאחדת אך לא מזמינה, שמצטיינת דווקא בניכור ובזרות. ראשונים הם בעלי החנויות (ונראה שגם מפעלי המזון), שמזדרזים להבחין בין מה שכשר לפסח לבין החמץ עוד הרבה לפני בוא החג, לבל יתבלבלו הקונים בקנייתם וידעו בבירור היכן החמץ ומה "כשר לפסח". בערב החג, בזמן שהחמץ כבר מושלך מהבית, נמכר לגוי או מונח בקרן זווית, כדי להעלות אותו על המוקד, מדפי החנויות מכסים את החמץ בבד או בנייר ומסתירים אותו לבל ייראה או יימצא במחוזותינו.

זהו, החמץ הורחק מאיתנו, הוא מחוץ לטווח ראייתנו. הוא איבד את אחיזתו וכבר לא נמצא בהישג ידינו.   

איסור אכילת חמץ נחשב לאחד האיסורים החמורים בהלכה היהודית, אם לא החמור שבהם; אך מזה זמן חצה האיסור את גבולות ההלכה ומשם השתלב בשורות החוק והסדר המדיני. הוא משפיע באופן מובהק על המרחב הישראלי (בעיקר היהודי), הציבורי והפרטי. הספרות ההלכתית בנוגע לאיסורים, 'חומרות', הוראות, הנחיות ופרקטיקות הנוגעים לחמץ, להכשרת הבית לחג וכל מה שעובר ביניהם, ארוכה היא מני ים והיא אולי המורכבת והעשירה ביותר במעגל השנה (והחיים) היהודי. אבל כאמור הרבה לפני שהחמץ הופך לאיסור בפועל הוא מקבל דה-לגיטימציה ודמוניזציה. כל פירור לחם יכול להפוך לסורר ומורה, כל לכלוך יכול להיחוות כאיום ממשי. החמץ אסור אומנם רק במהלך שבעת ימי החג, אך ככל שהחג מתקרב אנו הולכים ומתרחקים מהחמץ ומרחיקים אותנו מאיתנו בפעולות שונות: מטהרים את הבית מפניו, מוציאים אותו מהבית ויוצאים לאכול יותר ויותר מחוצה לו, מזהירים כל אדם מלהתקרב עם חמץ למרחבים שהגדרנו מראש, מנקים כל חלל ומשטח ביסודיות אובססיבית, וכאילו לא די בזה – בודקים אחריו, מבטלים אותו, מבעירים אותו או מוכרים אותו. 

הסטטוס החריג של החמץ, שרבים יראים כל כך מפניו, מעורר לחשוב על מהותו של החמץ; איך הוא נתפס כאיום קונקרטי גם כשאינו נראה לעין כלל וכבר איבד מזמן את ממשותו? ואיך הוא קונה אחיזה מוחלטת בכל כלי, חפץ או אובייקט גם אם אינו נועד למאכל, אשר כולם הופכים באחת ל"כלי אין חפץ בו"? סוגיה תמוהה בעיניי שמעוררת לא מעט אי-נחת וחששות.

בניסיון להתחקות אחרי חוקי הכשרות הציעה האנתרופולוגית מארי דאגלס בספרה "טוהר וסכנה", כי מערכות המיון התרבותיות מגדירות יצורים כלא-כשרים בשל הקושי לסווגם, ואי-הנחת שהם מעוררים בקרב המסַווג. הם מוגדרים כאנומליים ולכן הם אסורים באכילה. בהמשך לכך היא הגדירה לכלוך כ"חומר שאינו נמצא במקומו הראוי". לימים אותגרה התזה שלה בקרב חוקרי מקרא יהודים ודאגלס הבינה שאין בה הסבר מספק להבנת חוקי הכשרות היהודיים. את מכירות האביב ואת ניקיון האביב היא כינתה "טקסי התחדשות", שנועדו למקד את החוויה ולשלוט בה. "בשפשופנו ובקרצופנו לאור הדברים הללו…", היא כותבת: "אנחנו מפרידים, קובעים גבולות, מצהירים הצהרות נראות לעין על הבית שאנחנו מתכוונים לחלץ מתוך הבניין הפיזי".

בהתבסס על דבריה נראה כי באמצעות יצירת גבולות ואיסורים מחייבים מובנה בפסח מרחב פיזי חדש. הבית הופך להיות אתר ממושמע המצוי תחת משטר הלכתי מוקפד ומחייב. לא פחות מ"הנהפוכו" של פורים, החג שקדם לו, מבקש פסח לייצר מהפך בחיי היום-יום ולהציע סדר חברתי חדש, שיטתי, מופתי כל כך אך נעדר לכאורה מנוכחות נסית. הניקיון היסודי הופך לריטואל דתי נוקשה, מטריד ומַלְאה, והוא משלב "הצהרות נראות לעין" כלשונה של דאגלס (בתרגומה של יעל סלע, 2010) – ומתעוררת השאלה איך ייראה הבית לאחר התמורה הדרמטית שהוא עתיד לעבור? לצד הרובד הפנימי והרליגיוזי שרוחש בתוך החיים הדתיים בצורה מתמדת מדגישה דאגלס, וכך גם חג הפסח, שכדי להנציחם – חייבת הדת לחרוג מהגבול של חיים פנימיים ולפתח פעולות דתיות חיצוניות, מעשיות.

הגדרת החמץ וגבולותיו מאתגרת את השאלה: מה אנו תופסים כממשי? הגדרת החמץ מרחיבה את גבולות הממשי עד קצה גבול היכולת ואף למעלה הימנה. האם החמץ אכן מצוי בכלי שהכשרנו ביסודיות? ואיך סוג הכלי משפיע על היאחזותו הבלתי-מתפשרת של החמץ? האם הוא מצוי על השיש ששטפנו ברותחין? האם הוא משתרר בכוס הקפה שלנו או בדפנות קירות ביתנו? תלוי את מי שואלים. היחס אל החמץ הוא לא רק דמונולוגי והיסטרי ולעתים אף בלתי נסבל, החמץ לא מתפקד רק כישות שצריך לגבור עליה ולאיין אותה ממחוזותינו המוכרים והאהובים – מקופל בו גם ממד מופשט ומיסטי, חתרני ופורץ גבולות. הוא יכול להימצא בכול. גם כשהוא לא נראה לעין הוא יכול להיחשב כנוכח, ממשי, ואולי משום כך הוא כל כך מאיים עלינו. גם כשכבר אינו ראוי למאכל או אפילו במקרים שאינו נועד למאכל מלכתחילה, יכול להיחשב החמץ לאסור ומוקצה. החמץ הוא חובה המוטלת על הבית ולא רק על הסובייקט הנאסר באכילתו, הוא נוגע במישרין ל"כשרותו של המרחב", וסילוקו המוחלט מכונן את המרחב הביתי כמרחב מקודש שמובחן משאר ימות השנה.

אז האם הממשי והקיים הם רק מה שאנו רואים בעין? חשים באיברינו? נדמה שגבולותיו המוחלטים והכוללניים של החמץ מכוננים גבולות חדשים, הגדרת כשרות אחרת, שלא מסתכמת רק בשאלה מה אנו מכניסים לפינו. רעיון שמהדהד את עמדתו של הוגה הדעות היהודי-אמריקאי אברהם יהושע השל, שהרחיב את תפיסת הכשרות גם לסוגיות של אתיקה ומוסר ולא הסתפק רק בכשרות הנוגעת לטיב המזון שאנו אוכלים.

שאלת גבולותיו המאיימים של החמץ יש בה כדי להרחיב גם את גבולות הדמיון שלנו, את היצירתיות שלנו באשר לשאלה: איך אנו משרטטים גבולות ומה מכונן אותם? מה שנחשב בדרך כלל כמדומה, יכול לפתע להיתפס כקונקרטי ומוחשי; גם הבלתי-נראה יכול לקבל משמעות, נוכחות. עם זאת, אף על פי שהתהליך האינסופי שאנו עוברים עד לחיסולו של פירור החמץ האחרון הוא אולי הריטואל המדוקדק, הממשי והמוחשי ביותר שיש להלכה היהודית להציע, הוא גם אניגמטי, נעלם ומסתורי, וכולל רדיפה אחרי ישות שנוכחותה הפיזית מוטלת בספק, וגם כשהיא מוכחשת פעם אחרי פעם בפרקטיקות וטקסים שונים היא יכולה לשוב לחיינו בדרך לא דרך.

וכמה הערות לסיום. החמץ נקשר בעיניי גם להיבטים של זיכרון. כלי המטבח של ימות השנה הופכים לאובייקטים של זיכרון והנצחה. שאריות האוכל שהיו בכלי זה או אחר בטלות ומבוטלות לכאורה עם בוא החג, אך בה בעת הן משמשות עדות נצחית לאוכל שהפך לחמץ ומעלות זיכרונות. השימוש בכלים מנכיח את זיכרון האוכל שבושל ושנֶאכל בהם, זיכרון למאכלים שהיו, שמנציח רגעים, טעמים, ריחות וניחוחות, ואירועים ומפגשים שנערכו סביבם.

אז אחרי הכול האם החמץ עודנו קיים בכלים שניקינו ובבית שהכשרנו בעמל וביזע רב? אותיר את השאלה בעינה. אבל נדמה שמעל הכול נושאים היהודים בפסח את החמץ בתודעתם כזיכרון סמלי, והבית הפרטי שלנו מקנה לחמץ נוכחות גם בהיעדרו הממשי, ומעניק נופך נוסף לזיכרון סיפור יציאת מצרים. מה נאמר: האם הזיכרון, המנציח את ההעדר, הוא עניין מופשט ואבסטרקטי או אולי לא פחות מכך הוא ממשי וקונקרטי בחיינו? מוזמנות לענות אתן! אך נראה לי שפסח נועד להזכיר לנו את טיבו של הזיכרון היהודי, מאין יצאנו ואנה באנו ולְמה אנו מתכוונים בשאיפה לצאת משעבוד לגאולה.

עוד בנושא: