"> לאכול את הסבתא: מפגשים קולינרים בבני ברק – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

לאכול את הסבתא: מפגשים קולינרים בבני ברק

שלמה גוזמן-כרמלי במסע אתנוגרפי אל הסצנה הקולינרית הפעילה בשנים האחרונות בעיר החרדית, ושל המפגשים שהיא מזמנת בין חרדים לחילונים

מאמר חדש האנתרופולוג שלמה גוזמן כרמלי (אוניברסיטת בר אילן) התפרסם לאחרונה בכתב העת Food and Foodways. המאמר Eating the Bubbe: Culinary encounters between secular and haredi jews in Bnei Brak, מציג תיאור אתנוגרפי של הסצנה הקולינרית הפעילה בשנים האחרונות בעיר החרדית, ושל המפגשים שהיא מזמנת בין חרדים לחילונים.

שלמה גוזמן כרמלי

בימי חמישי בערב הופכים רחובותיה המרכזיים של בני ברק, אחת מהערים החרדיות הגדולות בישראל לנקודת מפגש חברתית וקולינרית. המסורת  הישיבתית של לימוד תורה לילי בישיבות ב'ליל שישי'[1] (הכוונה היא לליל יום חמישי)[2] יצרה בבני ברק גם סצנה קולינרית ערנית. הנוסטלגיה והכמיהה לתבשילים יהודיים מזרח אירופאיים שמקורם במטבח האשכנזי, שנשמרו במטבח החרדי, מושכת אל העיר מבקרים רבים שאינם חלק מהחברה החרדית המסוגרת בדרך כלל. המאמר "לאכול את הסבתא", המבוסס על עבודת שדה המתעדת התרחשות זו, דן במפגשים בין אינדיבידואלים שלא נפגשים ואף עוינים אלו את אלו בשגרה, ומתאר כיצד גבולות סימבוליים   נחצים, ומעגלים של הכללה מתאפשרים סביב המפגש הקולינרי. בנוסף בוחן גוזמן-כרמלי כיצד בכל זאת, משמש המזון ואופן צריכתו סמן גבול ברור במהלך המפגשים הללו.

בעבור חלק מהמבקרים בסיורים מהווה התיירות הקולינרית הזדמנות "לאכול את האחר", לפגוש את החרדיות שאותה הם תופסים כמאיימת באופן המנטרל  את תחושת האיום לזמן קצוב בעזרת קומודיפיקציה (הסחרה) שלה, המאפשרת מפגש שהופך את החרדיות למוצר צריכה לא מאיים.  יתר-על-כן,  המפגש מסמן את תיירי הקולינריות כפלורליסטיים ורב תרבותיים.  

תחושת המפגש עם "אחר" ו"אכילתו" משותפת אמנם לחלק מהמבקרים אך בעבור רבים מהמבקרים וכן עבור תושבי בני ברק החרדים המשתתפים במפגשים באופן מתוכנן או באקראי, בא לידי ביטוי במפגשים הללו מצב שונה ומורכב למדי. עבורם המפגש הקולינרי לפי גוזמן כרמלי, כלל אינו מפגש תיירותי, והם אינם אוכלים במהלכו את "האחר". את המפגש עם המטבח החרדי הם מתארים כמפגש עם חלק מזהותם, זהות אשכנזית משפחתית שהודרה והודחקה על ידי דור ההורים או הסבים לטובת זהות אשכנזית-ציונית הגמונית. גוזמן-כרמלי מתאר כיצד במהלך המפגש עולים זיכרונות גסטרונומיים בעזרתם מנסים המבקרים לחבר משהו משבריה של זהות תרבותית מודחקת או מנותצת בעוד המארחים החרדים רותמים את הזיכרון לטובת דמיון המשפחה היהודית המורחבת, כך מתעצבת תמונת המפגש הקולינרי כקדירה חברתית מורכבת בה מתבשלים בערבוביה, צפים ושוקעים חליפות, עויינות, כעס, איבה ותיעוב יחד עם זיכרונות משותפים, תחושת שותפות ואף נחמה ותקווה.

קטע מתוך המאמר:

"הכניסה אל "מסעדת מוכן ומזומן" הרחוקה מספר דקות הליכה מבית הכנסת איצקוביץ' כל כך קטנה שכבר חשבתי שמדובר בכניסה לקיוסק. בחדר הקטן מצטופפים גברים ונשים, חרדים וחילונים, כולם עומדים בתור לא מסודר, כדרכם של התורים בישראל, לפני סירי התבשילים. צוות המסעדה ממהר למלא צלחות פלסטיק חד פעמיות או מכלים למי שמבקש לקחת את המזון הביתה. לפני סיר הטשולנט הגדול יש תור נפרד. מצקת גדולה בולטת מהסיר המהביל, זהו הסיר היחיד שממנו יכול כל אחד למזוג בעצמו מן התבשיל. כל אחד יכול לברור את חתיכות הבשר, תפוחי האדמה והקטניות הקוסמות לו, ורבים מנצלים את ההזדמנות לברור בסיר ולבחור כל תפוח אדמה וקטנייה בנפרד מה שיוצר לפני סיר הטשולנט הנחשק תור ארוך המתקדם באיטיות.  יעקב, גבר חרדי מבוגר הניצב לידי מתלוצץ באופן שרק יהודי אשכנזי מבוגר יכול להרשות לעצמו: "מה זה התור הזה לטשולנט?" הוא צועק על בחורי הישיבה המתמהמהים בברירת גרגירי השעועית, "מה זה פה אושוויץ?!?" בחורי הישיבה מהמהמים בחוסר נוחות, היחידים שצוחקים מהבדיחה הם המבקרים מבחוץ אך נראה שהמחאה המקברית של יעקב הועילה והתור מתחיל לזוז במהירות רבה יותר. כשאנחנו ממתינים יחד לתורנו הוא מספר לי שהוא מגיע לקנות טשולנט מוכן מאז פטירת אשתו שנהגה להכין טשולנט מדי שבת, "זה לא טשולנט של בית, אבל גם זה משהו" הוא אומר וממהר לגשת בתורו אל הסיר.

המסעדה הצפופה, הדלה ממש, מתוארת על ידי המבקרים הפוקדים אותה כמסעדה אותנטית ומשפחתיות, המאפשרת מפגש פשוט: "זה לא מסעדת גורמה מפונפנת, זה מקום אמיתי שיושבים בו יחד ואוכלים לשובע", מספר לי יחיאל, יהודי חילוני מתל אביב שהגיע עם כמה מחבריו לאכול מתבשיל הטשוטלנט המוגש במסעדה רק בימי חמישי ושישי. גרם מדרגות צר הממוקם מול דלת הכניסה למסעדה מוביל אל חדר קטן ששימש בעבר כמחסן והוסב לחדר ישיבה. לא מקובל כאמור לפרוס כסאות ושולחנות במרחב הציבורי לכן מרחב האכילה עבר פנימה. מבט אל החלל והאופן בו עושים בו שימוש המבקרים החרדים והחילונים ממחיש איך תוך כדי המפגש במסעדה הקטנה מתקיים במקום סימון גבולות, המתבצע בכמה ממדים שונים: במרחב, בזמן ובשיח. כך לדוגמה חדר הישיבה הקטן הוא נחלה גברית בעיקרה, הצפיפות וריבוי הגברים החרדים במקום יצרו הפרדה "טבעית" כביכול בעבור אלו המקפידים בשגרה על הלכות הצניעות החרדיות. ההפרדה לא מוצהרת או משולטת אבל ברורה עד מאוד; בין הגברים החרדים המגיעים לאכול בצוותא העולים לאכול בקומה השנייה, לזוגות החרדים ולמבקרים החילונים, גברים ונשים הנדחקים ליד השולחנות הקטנים בחלל המסעדה בקומה הראשונה או במקרה החילוני אוכלים בעמידה ברחוב הסמוך למסעדה. האכילה בעמידה ברחוב לא מקובלת בקרב רבים מבני הציבור החרדי, יש לברך לפני ואחרי אכילה וזו לא פעולה שיש לעשותה בחופזה. יהיו אלו המבקרים מבחוץ שיעמדו בדרך כלל סביב המסעדה הקטנה, אוכלים ומשוחחים בקול רם. מחוץ למסעדה אני מבחין בכמה זוגות צעירים חרדים שלקחו את הצלחות שלהם אל מכוניתם, למעיין פיקניק מאולתר אותו הם מקיימים בתוך החלל הפרטי של הרכב ולא באכילת ארעי ברחוב. דוגמאות נוספות לסימון גבולות ניתן לראות בהתייחס לממד הזמן, כך לדוגמה המבקרים החילונים מגיעים בשעות הערב המוקדמות ואילו המבקרים החרדים פוקדים את המסעדה סמוך לחצות. דוגמה נוספת היא באופן בו נתפסת האכילה והשיח הנערך במהלכה. המבקרים החרדים ישבו אמנם, אך יזמינו בדרך כלל מנה אחת, יאכלו במהירות ויעזבו את המקום, ואילו המבקרים מבחוץ ישהו במקום שעה ארוכה, יאכלו מספר מנות שונות וישוחחו על ענייני היום."

למאמר המלא ראו:

Eating the Bubbe: Culinary encounters between secular and haredi jews in Bnei Brak

עוד על גוזמן כרמלי:

ספר חדש לשלמה גוזמן כרמלי – מפגשים מסביב לטקסט: אתנוגרפיה של יהדויות

הולדת הרעיון או "מה עם הטקסטים שלהם?" – קטע מתוך ספרו החדש של שלמה גוזמן כרמלי

בין הישיבה החילונית לכולל הליטאי – קטע מתוך ספרו של שלמה גוזמן כרמלי

אנתרופולוגיה לשבת – שלמה גוזמן-כרמלי וניסן רובין על תיקון ורפואה בישיבה קבלית

אנתרופולוגיה לשבת - שלמה גוזמן-כרמלי ואסף שרעבי על רפואה מותאמת אישית בעזרת טקסטים דתיים. 

עוד באותו נושא:

"בשוק הזה לא מדברים פוליטיקה" - כתבה על מחקריו של עזרי עמרם בשוק בכפר קאסם

נועה ברגר על האובססיה לאותנטיות – מסע אל המחקר על האותנטיות באוכל

נמרוד לוז על אוכל דרוזי, אותנטיות וגלובליזציה

עזרי


[1] בעולם הישיבות יש מסורת של "משמר", זו מסורת לימוד תורה בליל שישי עד שעה מאוחרת, ואפילו עד עלות השחר. במהלך הלילה יוצאים לסעוד במסעדות המגישות אוכל מסורתי של שבת. המסעדות הללו החלו למשוך קהל רב, גם קהל שאינו עסוק ב"משמר".

[2] השם "ליל שישי" מבלבל משום שהיום על פי לוח השנה העברי מתחיל עם רדת החמה ביום הקודם לו. לכן ליל יום חמישי  הוא 'ליל שישי', וערבו של יום שישי הוא "ערב שבת".