מעבר לנרטיב הלאומי – מה קרה בערים המעורבות?
גיא שני, כיום פוסט דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואתרופולוגיה בבר אילן, כותב על אירועי השבועות האחרונים בערים מעורבות וטוען, שלמרות קיומו של המתח הלאומי, דווקא ניתוח מעמדי, מטריאלי ואורבני יכול לדעתו להסביר את האירועים בצורה טובה יותר. גיא שני היה אחד הדוברים הרבים באירוע הזומי ״אש בשדה קוצים: מחשבות על אלימות וסולידריות״ ב17.5.21, שאורגן על ידי ניצן לונברג ודניאל מונטרסקו במסגרת בחברת האדם, בו צפו יותר מ300 משתתפים. בימים הקרובים נעלה עוד מספר תובנות ומחשבות של משתתפי האירוע ואחרים, על אירועי השבועות האחרונים. מאמרו של שני הינו הראשון בסדרה
ההתלקחות האחרונה בעזה, אחרונה בשרשרת כואבת ומיותרת של אלימות, תפשה את הציבור הישראלי ובעיקר את היהודי מופתע. ולא היה זה יכולות השיגור המפתיעות של החמאס אלא האלימות הנוראה אשר התקלחה ברחבי הארץ ובעיקר, בימים הראשונים, בערים המעורבות. המסגרת הפרשנית המרכזית דרכה הובנה אלימות זו בשיח הציבורי וגם במרבית השיח האקדמי (אם לשפוט לפי השולחן העגול שהתקיים ב17.5) הוא זה של הסכסוך הלאומי. גם התגובות בהתאם – הימין הישראלי רואה באזרחים הערבים כפויי טובה וגייס חמישי, השמאל הישראלי מצהיר שיהודים וערבים מסרבים להיות אויבים, אקטיביסטים ואקדמאיים מדברים על רגע של גיבוש של תודעה לאומית בקרב עוד דור של פלסטינים-ישראלים ומתווכחים על הרלוונטיות של מסגרות שונות בתיאוריה הקולוניאלית לניתוח המצב הנוכחי.
לטעמי, המסגרת הלאומית הכרחית להבנת המציאות הנוכחית אולם היא גם לוקה בעיוורון למציאות המקומית של המרחבים העירוניים בהם התרחשו האירועים האחרונים, או לחילופין רואה בהם ביטוי מקומי של כוחות מאקרו. כך למשל תהליכי ג'נטרפיקציה מפורשים כתהליך ייהוד המרחב תוך התעלמות מההיסטוריה, התנאים ועולמות המשמעות ברמת העיר והמקום. מנקודת מבט זו אני מבקש להצביע על הדמיון בין האירועים האחרונים, בעיקר בימים הראשונים, לבין מהומות גזע/אתניות עירוניות. אלה קשורות כמובן למתחים ואי שוויון ברמה הלאומית אך לא פחות מכך הן מבטאות מצוקות ומציאות מקומית. זו אשר נדחקת הצידה לטובת המסגרת של סכסוך לאומי/דתי.
כדי לבחון פרשנות זו אפשר קודם להסתכל על המיקום והצורה של האירועים בימים הראשונים בהשוואה לאירועי אוקטובר אלפיים.
אירועי אוקטובר אלפיים היו מחאה אזרחית-לאומית שבה השתתפו עשרות ומאות אלפים. רובה התחילה והתרכזה ביישובים הערבים עצמם והאלימות שהייתה בהם הייתה בעיקר בין המפגינים לכוחות המדינה – שוטרים וחיילים. היו גם אירועים בערים מעורבות ובעיקר ביפו אבל גם שם מרבית האלימות הייתה בין האוכלוסייה הפלסטינית-ישראלית לבין המשטרה. אירועי מאי 2021 מתחילים קודם כל ביישובים המעורבים – הם מתחילים, לפחות ביפו, בהפגנה ואלימות משטרתית אבל מהר מאוד הופכים לאירועים שמי שמוביל אותם הוא מיעוט אלים אשר מפנה את האלימות נגד המרחב העירוני עצמו וכנגד הרכוש והגוף של בני הקבוצה האתנית-דתית השנייה במרחב. אלה הם מאפייני ייסוד של מהומות גזעיות, בדומה לאלה שהתרחשו בארה"ב ולאחרונה גם בצרפת ובאנגליה – הן מתרחשות בגטאות עוני עירוניים ובמרכזם פגיעה גם במרחב עצמו וגם ברכוש ובגוף של בני קבוצה אתנית/גזעית אחרת.
לא סתם מהומות גזע מתרחשים בגטאות עוני עירוניים – הם המקומות שבהם מתרכזות כמעט כל ההצטלבויות של האפליות השונות, שם ניתן לעשות מובליזציה קלה של הרבה אנשים והם מרכזים בתוכם חיכוך יומ-יומי עם קבוצות אתניות/גזעיות אחרות. גם אם לא ניתן להבין מהומות גזעיות ללא התייחסות לאי שוויון, דיכוי ואפליה רחבים ומבניים, הביטויים שלהם משקפים גם מציאות מקומית. כך למשל, במהומות בלוס אנג'לס ב1965 הותקפו בעלי חנויות יהודים וב1992 בעלי חנויות קוריאנים, מהסיבה הפשוטה שבתקופה אחת יהודים היו בעלי החנויות בשכונה ובתקופה האחרת קוריאנים. אם נבחן את המתרחש ביפו, שאותה אני מכיר כחוקר ותושב, נגלה סימנים להיות המהומות בעיר אירוע מקומי לצד היותו חלק מהתרחשות לאומית.
חוקרים כמו דניאל מונטרסקו ויעל שמריהו-ישורון התייחסו לאחרונה לא מעט לחשיבות של הגרעינים התורניים ולתהליכי האתנו-ג'נטריפיקציה שהם מובילים לליבוי היצרים והמתחים הלאומיים בתוך ערים מעורבות. אני מסכים, אך חושב שהמתח המרכזי ביפו סובב פחות סביב הגרעין ויותר סביב הג'נטריפיקציה אשר יפו עוברת מזה עשורים. תהליך זה מכניס למרחב היפואי תושבים רבים מרקע אתנו-מעמדי שונה אשר בניגוד לתושבים היהודים הוותיקים מביאים איתם מערכת שונה של נורמות התנהגות וציפיות מהמרחב הציבורי-עירוני. ביפו הם פוגשים בלא מעט התנהגויות ותופעות אשר מחללות את "תחושת הנוחות המעמדית" שלהם ולא ממעטים להפגין את סלידתם מהם. סלידה אשר מתורגמת למבטים חולפים, תלונות בפייסבוק על רעש, לכלוך, תרנגולים ומה לא, וגם תלונות חוזרות ונשנות לעירייה ולמשטרה. זכורה לי במיוחד תגובתו הזועמת ומלאת העלבון של תושב שכונתי שהזמינו לו משטרה עקב הימצאותו בגינת המשחקים עם ילדיו הקטנים בשעת לילה מאוחרת. הצד של האוכלוסייה המקומית במתח בא לידי ביטוי באגרסיביות – לפעמים עקיפה ומרומזת בדמות חבורות צעירים על אופניים חשמליות המתקרבות במהירות להולכי רגל, ולפעמים ישירה ואלימה – יריקה מזדמנת ברחוב (כפי שקרה לי), וונדליזים ופגיעה ברכוש המתמקדים בבנייני היוקרה המוקמים תדיר בהם מתגוררים בעיקר, אך לא רק, יהודים.
אחד המאפיינים החשובים הוא שהמשמעות של המתח הזה נמצאת תמיד נתונה למו"מ – לא ברור למשתתפים האם זה מתח בין שכנים על איך צריך להתנהג או מתח יהודי-ערבי – האם הצעירים על האופניים פשוט נוהגים כפי שהם תמיד נוהגים, או שמא יש כאן כוונת מכוון? האם התלונה על רעש/לכלוך בפייסבוק היא של שכן סובל או של יהודי גזען ומתנשא? בפייסבוק ניתן לראות ממש מו"מ על משמעותן של תלונות אלה, ועל האופן שבו המסגור של האירוע ישפיע על היחס אליו – האם נמשוך כתפיים אל מול חבורת הנערים או שנרצה ש"המשטרה תיכנס בהם", האם נקבל את התלונה על הלכלוך ונדבר על הצורך בחינוך או שנרים חומות ונגיד "ככה זה אצלנו ביפו". דוגמא נוספת למשמעות הנזילה של המצב היה ניתן לראות בכתבה אודות יפו אשר פורסמה במוסף הארץ האחרון (מורן שריר, 20.5) שם מרואיינים פלסטינים תושבי העיר מבחינים בין ג'נטרפיירס יהודים כלכליים- "אם מישהו מוכר לו הוא קונה, אם אני יכול, אני אקנה", לבין המתנחלים "שלא יהיה שקט עד שהם יעופו מפה". בשיח הסוציולוגי המקובל – התוצאה הזהה של ג'נטריפיקציה כלכלית ואתנו-ג'נטריפיקציה היא החשובה, אך לא כך הדבר עבור המרואיינים בכתבה.
בהמשך לכך, הייתי נזהר מאוד מלמהר ולמסגר את פרץ האלימות ביפו ובערים מעורבות אחרות ככזה אשר קודם כל מבטא את המתח הישראלי/יהודי-פלסטיני. כמובן שאין להתעלם מסמיכות הזמנים להתלקחות האחרונה בעזה וללא ספק היא סיפקה מניע לפעולה (גם של המשטרה יש לומר), אך אם נסתכל על מפת האלימות כפי שהיא מצטיירת בדיווחים של תושבים ברשתות החברתיות נגלה את המתח המקומי. מרבית מקרי הפגיעה ברכבים התרכזה בשכונות בתהליכי ג'נטריפיקציה מתקדמים כגון אזור גלי צה"ל. שכונות אחרות, כגון זו שבה אני מתגורר, שבה ריכוז יהודים לא נמוך אך אינן סמל של ג'נטריפיקציה נשארו לרוב מחוץ למפת האלימות. אפילו התוצאות הזמניות של האלימות היו עזיבה של ג'נטרפיירס רבים את המרחב. זה היה ממש רגע בורדייאני בו פעולות של שחקנים מקומיים משיגות מטרות אסטרטגיות גם מבלי להתכוון לכך.
בזמן כתיבת שורות אלה סבב האלימות האחרון כבר הולאם לגמרי. התקשורת הישראלית, הפוליטיקאים וגם רבים באקדמיה רואים את האירועים האחרונים כגלגול ישיר או פחות במאבק הדתי הלאומי המלווה את האזור. גם התפשטות המחאה מהערים המעורבות ליישובים הערבים והתערבות הגופים הפוליטיים של החברה הערבית תרגמו את אשר התרחש בערים המעורבות לחלק מהמאבק הפלסטיני-לאומי. אך אין זה אומר שעלינו לקבל מסגרת זו כמסגרת הניתוח היחידה או כגורם היחיד לאירועים האלימים בגבולות 48. במקום זאת, עלינו לשאול מהם הגופים אשר קושרים בין האירועים – כיצד הלאומיות מגויסת, על ידי השחקנים עצמם, כדי להסביר את המצב ואת מקומם בו, כיצד אירועים מקומיים מגויסים כדי אל תוך הנרטיב הלאומי ומהם הגורמים הלוקחים בכך חלק?
הבנת המציאות מתוך נקודת מבט אשר אינה מניחה מראש את המתח הלאומי/דתי כמסגרת היחידה להבנת האירועים האחרונים יכולה להוליד תובנות תיאורטיות ופוליטיות אשר אינן מוגבלות ליפו. כך למשל, ניתן להבין מדוע קשה כל כך להיאבק בתהליכי ג'נטרפיקציה בערים מעורבות, שכן המניעים של המעורבים בתהליך נתפשים כאינטרס פרטי ולא ביטוי של מאווים לאומיים. ניתן לחשוב על האופן שבו הלחימה בעזה השאירה רבים בקרבת מרחב מוגן רוקנה את הרחובות והקלה על קיומה והמשכיותה של אלימות בהם. אפשר גם לשאול אודות מאפיינים מעמדיים דומים של המשתתפים הפעילים באלימות מהצד הערבי והיהודי – מרביתם, כך מסתמן צעירים בעלי רקע עברייני המשתייכים למעמד הפרקריאט (המעמד הפגיע) – ואת הפגיעה המשותפת של האלימות שלהם בחלום של דו קיום דרך השוק. שאלות אלה ואחרות הולכות לאיבוד כאשר אנו ממהרים לראות במציאות המורכבת תוצר של מבנה מאקרו יחיד ושל מתח לאומי/דתי ותו לא. ייתכן וגם אופק החשיבה אודות דרכי הפתרון למצב נפגע מצמצום העדשה דרכה אנו בוחנים את המציאות.
תמונה ראשית – יוסי זמיר – שתיל סטוק
עוד על גיא שני: