גבריות מטושטשת – על מגדר, קשירת צינור הזרע ושאלת ההרדמה במהלכה
זוכי תחרות המאמר המצטיין של האגודה הסוציולוגית הישראלית – מקום שלישי.
מדוע הבחירה בקשירת צינור הזרע כאמצעי מניעה כמעט ואינו מוכר בארץ? למה בארץ ובניגוד למקומות אחרים בעולם, הוא מתקיים לרוב תחת הרדמה? כיצד ההרדמה בתהליך הזה היא בחירה סוציולוגית ומגדרית ואיך כל זה קשור לרופאי שיניים? נוגה פרידמן ויעל השילוני דולב מראות כיצד השקפות על גבריות ורבייה בישראל, מסבירות את הבחירה בהרדמה בתהליך קשירת צינור הזרע, ומנתחות כיצד הבחירה בהרדמה מנציחה את ההשתקה והדחיקה של קשירת צינור הזרע כאמצעי מניעה וכתוצאה מכך את הנגישות המוגבלת מאוד שלה בישראל.
במחקר התיזה שלה, אשר הוגש ב2021 חקרה נוגה פרידמן את חוויות החיים ותפיסות הגבריות של גברים שבחרו לעבור ניתוח קשירת צינור הזרע- אחד ממעט מאד אמצעי מניעה הזמינים לגברים, שדורש התערבות כירורגית, נחשב בלתי הפיך, ובישראל – כמעט שאינו מוכר. העבודה ״ על הבחירה בוסקטומי: מקומו של הגוף הגברי בתרבות מעודדת ילודה" נכתבה במסגרת התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, בהנחייתן של פרופ' דפנה הקר ופרופ' יעל השילוני דולב.
לב מחקרה של פרידמן התמקד בפעולת חציית קווים מגדרית (שכן רוב הגברים לא ממש רואים את עצמם כאחראים על מניעת הריון), בסופיות ההחלטה ותגובות החברה להחלטה הזו. הנושא של אופן ביצוע הפרוצדורה הרפואית לא היה חלק משאלות המחקר בראשית הדרך.
לכן השאלה הנוגעת להליך עצמו הוכנסה למדריך הריאיון באופן די אגבי, ובצורה אינפורמטיבית. ואמנם, בתחילה נדמה היה שאין כל ממצא מעניין בהיבט ספציפי זה, מאחר ורוב התשובות שנתנו המרואיינים היו "לא יודע, ישנתי". זאת משום שרוב הגברים עברו את ההליך בארץ, תחת טשטוש (הרדמה כללית קלה).
אולם, חלק קטן מהמרואיינים עברו את ההליך בחו"ל, בהרדמה מקומית בלבד, ולהם היו סיפורים הרבה יותר מעניינים, שהכילו ספקטרום של רגשות שנעים בין נינוחות והתלוצצות עם רופאים, למבוכה, בושה וגם כאב. למעשה קבוצת שוליים זו בתוך הקבוצה הכללית שהיא בעצמה שולית חברתית, עוררה בצורה השוואתית את ההתמקדות בשאלת אופן ביצוע ההליך. דרכה הובן כי הפרקטיקה הנהוגה בישראל שונה מהמקובל מעבר לים. בעוד בישראל מקובל לבצע טשטוש בחדר ניתוח, במקומות אחרים כדוגמת בארה"ב או בהולנד, הפרוצדורה דומה לטיפול אצל רופא שיניים, עם זריקת הרדמה מקומית.
תת תמה זו, והשאלה מה משמעותו של ההבדל הזה זוהתה על ידי פרופ' יעל השילוני דולב כקשורה בשאלות חשובות בשדה הסוציולוגיה של הבריאות, וכבעלת פוטנציאל לפיתוח והרחבה. בכתיבה משותפת היא הפכה להיות המאמר שפורסם בכתב העת Culture, Health & Sexuality שזכה במקום השלישי בתחרות המאמר המצטיין של האגודה הסוציולוגית הישראלית. כנשים, לא יכולנו שלא להשוות בין החוויות של המרואיינים על שולחן הניתוחים לחוויות שלנו על הכסא הגניקולוגי. בעקבות זאת, התחלנו לחשוב על איזה סוג של סובייקטיביות מתאפשרת למטופלות ומטופלים בהחלטה להשתמש או להימנע מהרדמה כללית, ועל ההיגיון התרבותי של ה"טשטוש".
ההשוואה למפגש הגניקולוגי, דרך אגב, ואולי באופן לא מפתיע, עלתה רק פעם אחת במהלך חמישה עשר הראיונות שנערכו במסגרת המחקר. אולם דימוי אחר שב ועלה בכל מני הקשרים בהרבה מן הראיונות: טיפול שיניים. זה גרם לנו לחשוב על המרכיבים הדומים בין החוויה של מטופלות.ים אצל רופא.ת שיניים וגניקולוג.ית. שניהם לא נעימים, הפוזיציה הגופנית מעט דומה, בשניהם המבט הרפואי מופנה ממרחק קרוב אל פתח פעור אל תוך הגוף, באיבר הנושא משמעויות מיניות (גם אם לא באותה רמה). שתי החוויות מעוצבות על ידי חוסר היכולת של המטופל.ת לדעת בדיוק מה נעשה בגופה.ו. כך שבמובנים מסויימים, הביקור אצל רופא.ת השיניים הוא הדבר הקרוב ביותר למפגש גניקולוגי שגבר יחווה באופן יומיומי.
גילינו כי הנוהג של קשירת צינור הזרע כ"פרוצדורה מקומית" או כ"ניתוח", נגזר מסוג ההרדמה, והשפיע על הדרך שבה המרואיינים התייחסו לחוויה. בעוד פרוצדורה נחווית כ"משהו קטן", ולכן גם אם זה לא נעים זה עובר מהר, ניתוח דורש ביצוע בדיקות שונות לפני, ויותר זמן התאוששות, ולכן הופך את הקשירה לעניין גדול יותר. כמו כן, להרדמה יש סיכונים נוספים שמעלים חששות, והיא גם דורשת הערכות מורכבת ויקרה יותר של הצוות הרפואי. לשם השוואה אפשר רק לדמיין איזו משמעות הייתה יכולה להיות לברית מילה, אילו היא הייתה נחשבת ניתוח, והייתה נעשית תחת הרדמה, בחדר ניתוח.
כלומר, הרדמה היא לא רק עניין רפואי גרידא. להרדמה יש גם סוציולוגיה, והשימוש בה נטוע בתפיסות חברתיות לגבי כאב וביחסי הכוח בין רופאים למטופלים. הסוציולוגיה של ההרדמה באה לידי ביטוי גם בהיסטוריה שלה- לדוגמא, השימוש בהרדמה לשם הקלת כאבי הלידה עורר בתחילה ויכוח עז בתוך הקהילה הרפואית, משום שטשטוש עלול לגרום לאישה להתנהג בצורה מגונה שאינה ראויה לגברת, ומשום ש"בעצב תלדי בנים". להרדמה יש לא רק ממדים מגדריים, אלא גם מעמדיים, ולאורך ההיסטוריה היא הייתה נגישה יותר לנשים במעמד חברתי גבוה.
בדיאלוג בין הממסד הרפואי (הגברי ברובו) ומשתתפי המחקר, הסתבר שעמדת רוב הרופאים היא שלא כדאי למטופלים להיות ערים במהלך הקשירה משום שהם עלולים להפריע, ומשום שזה עלול להיות אירוע טראומתי עבורם, שעדיף להם לא לחוות בהכרה מלאה. העמדה הזו קשורה באופן הדוק, לטענתנו, לתפיסות גבריות מסורתיות, כשהפרקטיקה של הרדמה תומכת בשעתוק תפיסות אלו, ותורמת להמשך שוליות קשירת צינור הזרע כאמצעי מניעה בישראל.
לסיום, חשוב לומר שהבחירה באמצעי מניעה של קשירת צינור הזרע היא בחירה פוליטית, כפי שגם מדגימים נתונים מארה"ב שמראים כי הביקוש לקשירת צינור הזרע עלה משמעותית אחרי ביטול רו נגד ווייד. בעקבות החוקים הדרקוניים שנחקקו במדינות מסוימות, גברים רבים הבינו שזו גם אחריותם, ושיש ביכולתם למנוע את הסבל של הריון לא רצוי באקלים שאינו מתיר הפסקות הריון. גם בישראל, אף שלעת עתה הפסקות הריון מותרות (אך אין לדעת מה ילד יום), הפסקת הריון זו חוויה לא נעימה, בלשון המעטה, שיש בכוחם של גברים לתרום למניעתה.
עוד בנושא:
עוד בנושא