על קבלת ההחלטות של זוגות אורתודוקסיים בסוגיות של פריון ושימוש באמצעי מניעה
מאמר חדש של ליאה טרגין זלר, כיום חוקרת במכון וולף ובמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', אשר פורסם בכתב העת Medical Anthropology, מתאר כיצד היכולת לנהל באופן מלא את תחום הפריון מכילה מתחים ופרדוקסים ייחודיים עבור אנשים מאמינים. באמצעות ניתוח אתנוגרפי של תכנון משפחה בקרב זוגות אורתודוקסים בישראל, בוחנת טרגין-זלר את הדרכים השונות שבהן תחום הפריון מהווה זירה להפרדה בין האנושי לאלוהי בחיי היום-יום.
בשנים 2016-2012, ערכה טרגין-זלר מחקר אתנוגרפי מרובה אתרים, אשר כלל עבודת שדה בכנסים ושיעורים קהילתיים בנושא פריון ומשפחה, 30 ראיונות של זוגות דתיים לאומיים, חרדים ליטאים וחרדים לאומיים וניתוח טקסטים על פריון והמשפחה היהודית. דרך בחינת האופנים השונים שבהם גישה לטכנולוגיה משפיעה על אמונות ופרקטיקות דתיות, היא מציעה שלוש גישות לתכנון משפחה: שימוש בפרקטיקות של תכנון משפחה "מחושב", התנגדות לפרקטיקות אלו וגישת ביניים של "קבלת החלטות גמישה".
במאמרה, טרגין-זלר מציעה גנאולוגיה של תכנון משפחה "מחושב". במילים אחרות, היא סוקרת את ההיסטוריה הפוליטית והפמיניסטית אשר הוציאה באופן מודע את תחום הפריון מגוף האישה ה"אמוציונלי" וה"אימפולסיבי" כדי להפוך את ההולדה והפריון לתחום מחושב, מתוכנן ורציונלי. כתוצאה מטרנספורמציה זו, היום אנחנו חושבים על הולדת ילדים במונחים בינאריים – ילד הוא מתוכנן/רצוי או לא מתוכנן/לא רצוי. עם בינאריות זו, נוספה כמובן גם הנחת היסוד שיהריון לא מתוכנן נתפס לא רק כטעות אלא גם כחוסר אחריות.
"קבלת החלטות גמישה" המהווה אסטרטגיה מרכזית עבור רבים מהזוגות שרואיינו במסגרת המחקר, מאתגרת את הבינאריות המאפיינת את המחקר על אמצעי מניעה ותכנון משפחה. המאמר מדגים סוג ייחודי של קבלת החלטות שבמהלכו זוגות בחרו לדחות את זמני ההריונות ולקבלם בשמחה בעת ובעונה אחת.
לדוגמה, אסתר, אישה חרד"לית בת 38, מתארת את הסיפור הזה:
"אחרי הילד הרביעי, רציתי הפסקה. ההורמונים מהגלולות שיגעו אותי והמחשבה על התקן נראתה לי בלתי אפשרית. בסוף, מצאתי את אמצעי המניעה המושלם – הדיאפרגמה. זה היה מושלם. היה לזה 96% הצלחה. את יודעת, לא באמת רציתי עוד היריון ורציתי לנסות ולמנוע אחד נוסף. אבל אם באמת יש נשמה שרוצה לרדת לעולם, מי אני שאעצור אותה?"
עבור אסתר, סטטיסטיקה מודרנית מאפשרת לה לבחור באמצעי המניעה ה"מושלם" ביותר עבורה. מכיוון שהשיטה אינה מדייקת במאה אחוז, היא יכולה לאפשר לסוכנים אחרים לקחת חלק בהחלטותיה. סוג כזה של קבלת החלטות ודאי אינו עולה בקנה אחד עם הקטגוריות הבינאריות שתוארו לעיל. שכן, לרוב, כאשר אישה המשתמשת באמצעי מניעה נכנסת להיריון, זה היה נחשב היריון "לא רצוי". אך האופן שבו אסתר מבנה את השימוש שלה באמצעי מניעה מזמינה כל תוצאה. קבלת החלטות ייחודית זו יוצרת מצבים בלתי נתפסים (כמעט) שבהם זוגות מולידים ילדים בתוך כדי שימוש באמצעים למניעת היריון, וילדים אלה הם בכל זאת רצויים, מכוונים ואף מתוכננים.
על בסיס ממצאים אלה, טרגין-זלר מבקרת את הבינאריות של הריון רצוי/לא רצוי המאפיינת את השיח האקדמי והציבורי על תכנון משפחה היום. נוסף על כך סוג ייחודי זה של קבלת החלטות מדגים כיצד החלטות סביב פריון נעשות על ידי משא ומתן עם כל מיני סוכנים ומערכות של ידע סמכותי מעבר לזוג עצמו, ביניהם רבנים, יועצים רפואיים, גוף האישה ונשמות של ילדים שטרם נולדו. טרגין זלר מדגישה כי תופעה זו אינה ייחודית לאנשים מאמינים והיא מסיימת את המאמר בקריאה לעדן את השיח הדיכוטומי והרציונלי המושל בתחום הפריון ולחפש את הרב-קוליות והגמישות המאפיינות את התחום במציאות היום-יומית.
עוד על ליאה טרגין זלר
- "תביאו שישה, תביאו שבעה, תביאו שמונה ילדים": ליאה טרגין־זלר על מפגשים יום־יומיים בין סמכות רבנית לחירות אישית
- ליאה טרגין-זלר על אנתרופולוגיה של ספק
- ליאה טרגין-זלר, כותבת בפקפוק על החוויה שלה בקיימברידג'
- זרקור אתנוגרפי – ליאה טרגין-זלר מציגה את עבודת המוסמך שלה בפקפוק
- ליאה טרגין־זלר מרואיינת לכתבה במגזין TheMarker על החרדים החדשים
—
הגהה: נילי גרבר