אנתרופולוגיה לשבת

בתמונה הראשית: טקס המילה של רועי זיוון, שדה בוקר, 1971. צלם: רפי גרוס

יהודים רבים המגדירים עצמם אתאיסטים בוחרים למול את בניהם בהחלטה שמדגימה מה רב כוחה של התרבות והקונפורמיות החברתית, גם בהיעדר אמונה, ובאימוץ עמדות נגד התרבות הפופולארית. במאמרה החדש שהתפרסם בכתב העת Journal for Scientific Study of Religion, חוקרת תמר פרידמן (אוניברסיטת בר אילן) תופעה מרתקת: מדוע יהודים ישראלים שאינם מאמינים באלוהים בוחרים למול את בניהם?

מחקרה של פרידמן חושף תמונה מורכבת: למרות שאינם מאמינים, רבים מההורים האתאיסטים רואים בטקס המילה ביטוי לזהותם התרבותית והלאומית. הם תופסים את היהדות כתרבות ומורשת, ומרגישים מחויבות להעביר מסורת זו לילדיהם. הממצא המשמעותי: זהות תרבותית יכולה להתבטא דרך סימון הגוף, ולא רק דרך אמונה דתית. המאמר מציע הבנה חדשה של היחסים המורכבים בין מסורת לבחירה אישית בקרב אנשים חסרי אמונה דתית.

פרידמן משתמשת במושג שטבע חיזקי שוהם – "קונבנציונליות עמוקה" כדי להסביר נוהג שהושרש בחברה עוד בטרם נשקלה משמעותו לעומק.  מעניין לציין שטקס המילה מאוזכר מספר פעמים במקרא, דבר המחדד את שאלת המחקר: מדוע יהודים שאינם מאמינים בוחרים לקיים טקס בעל משמעות דתית מובהקת?

המחקר חושף מגוון עמדות כלפי הבחירה למול. מאפיין משותף לכל המרואיינים הוא הימנעותם מתיאור שלבי הטקס עצמו. המרואיינים שהחזיקו בעמדה שלילית כלפי הטקס התנגדו לקיומו מלכתחילה, ואת הסכמתם לבצעו ראו כוויתור ולא כבחירה. הם חוו אשמה וחרטה עמוקה, וכתוצאה מכך בחרו שלא למול את בניהם הנוספים. במבט לאחור, הם אף ביקרו את כניעתם ללחצים משפחתיים.

מרבית המרואיינים חשו אמביוולנטיות כלפי החלטתם. גם במבט לאחור הם עדיין נרתעו מחיתוך בשרו של תינוק שזה עתה נולד, אך לא התחרטו על החלטתם ואף מלו את בניהם הנוספים כשהזדמן להם. החוויה מהטקס תוארה כקשה רגשית, ורובם נקטו במנגנוני התמודדות שונים במהלכו. תהליך התלבטות ממושך לפני הטקס נתפס כנורמטיבי, אם כי היו מרואיינים שהחליטו בחיפזון בשל רגשות עזים. למרות שכיחות הבחירה במוהל רופא המבצע את הטקס עם זריקת אלחוש, עדיין דאגו המרואיינים מכאבי התינוק. דמעות האם במהלך הטקס נתפסו גם הן כנורמליות.

המחקר מצא כי השיקולים הרפואיים לא היו המניע העיקרי להחלטה, למרות שחלק מהמרואיינים הזכירו תועלת בריאותית או היעדר נזק. המשמעויות המרכזיות שעלו היו קשורות לקונפורמיות גופנית, במיוחד בהקשר של חשיפת הגוף במסגרת השירות הצבאי. המקלחות בצבא נתפסו כ"אזור חזית גופמני", שבו תפיסת הגוף הגברי הישראלי הנימול נחשבת לנורמה.

מרואיינים שגדלו בסביבה דתית וחזרו בשאלה מאוחר יותר, ניכר שהיו רגילים תרבותית לנוהג זה. הם לא ראו בטקס עניין שנוי במחלוקת, לא חוו דאגה או אי נוחות בתהליך, ואף ביקרו את אלה שמבצעים את טקס המילה רק מטעמי קונפורמיות.

מילת בניהם עבור רוב המרואיינים נתפסה כביטוי גופני של שייכות לעם היהודי וכביטוי למחויבותם להמשכיות. מחקרה של פרידמן מאיר באור חדש את האופן שבו הגוף משמש כאמצעי לביטוי זהות תרבותית, גם כשהאמונה הדתית נעדרת. הוא מדגים כיצד מסורות עתיקות נושאות משמעויות חדשות בחברה המודרנית הישראלית, ומרחיב את הבנתנו על הקשר המורכב בין זהות, תרבות, מסורת וגוף.

המאמר המלא: https://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/jssr.12964

עוד בנושא: