אימוץ ושורשים באנדים ובאנתרופולוגיה: מבוא לסרט "בין אש ובין מים"
אלירן ארזי, דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית אשר חוקר את תפיסות הכוח והמקום בקרב קבוצה ילידית ״באמזונס הקולומביאני, נשא הרצאת מבוא לפני הקרנת הסרט ״בין אש לבין מים, אשר הוקרן ב16.11.21, במסגרת פסטיבל הקולנוע האנתרופולוגי ה-10 בסנימטק ירושלים. ארזי מרחיב את הקשר של הסרט למבט נרחב על העמים הילידיים בקולומביה, של האוכלוסיה האפרו-קולומביאנית, של המרחב עצמו שפועלים בתוכו ונקשרים אליו אנשים שונים דרך שאלות של ׳אימוץ׳, ׳שארות׳, ׳שינוי׳ ומדינה.
הסרט "בין אש ובין מים" מספר את סיפורו של קמילו, נער קולומביאני שחור שאומץ כתינוק בידי משפחה מעם הקיז'סינגה (Quillasinga) בקולומביה ובבגרותו רוצה להכיר את שורשיו. זהו סיפור אישי שמתוכו מבקשים לספר את עצמם סיפורים רחבים יותר – של העמים הילידיים בקולומביה, של האוכלוסיה האפרו-קולומביאנית, של המרחב עצמו שפועלים בתוכו ונקשרים אליו אנשים שונים. ההערות הבאות נועדו לסייע למקם את הסיפור האישי שבסרט בהקשרים הללו.
הקיז'סינגה הם עם ילידי מהרי האנדים הקולומביאנים, והם חיים כיום סביב העיר פסטו, הבירה של מחוז נריניו. הם באו במגע עם הכובשים האירופאים בשלב מוקדם מאוד, כבר במאה השש-עשרה. כמו עמים ילידיים רבים, הם עברו טלטלות דמוגרפיות בגלל שיעבוד ומגיפות, ששינו לחלוטין את המבנים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים שלהם; ידע תרבותי רב שהיה להם אבד או השתנה. הקיז'סינגה איבדו את השפה הילידית שלהם ומדברים כיום ספרדית. דבר חשוב במעלה שלקיז'סינגה כן יש כיום הוא שמורה ילידית, כלומר, בעלות קולקטיבית על חלק מאדמתם ההיסטורית, שאותה אי אפשר לקחת מהם – לפחות תחת ההסדרים הפוליטיים הקיימים (אין לדעת אילו הסדרים ייצרו מציאויות אקלימיות וכלכליות בעתיד). זהו דבר משמעותי בקולומביה, מדינה שהכלכלה שלה נשענת בעיקר על חקלאות וכריית מחצבים, עם ריכוזיות אדירה של אדמות בידי המעמדות השליטים (62% מהאדמות הפוריות במדינה מרוכזות בידי 0.4% מהאוכלוסיה), מה שהופך את שאר האוכלוסיה הכפרית לפועלים חקלאיים פגיעים מאוד. בתוך השמורה שלהם, לקיז'סינגה יש אוטונומיה שיפוטית מסוימת והם יכולים לחיות לפי המנהגים והמסורות שלהם. כפי שרואים בסרט, הם מקפידים על מנהגים ילידיים רבים: הם מקיימים דיאלוג עם כוחות הטבע כמו השמש, הירח, והאגם, שהם תופסים כבני אדם שעמם ניתן לדבר ולבוא במשא ומתן; הם עורכים טקסים וריקודים; הם משתמשים בחומרים משני תודעה. ולצד כל אלו גם יש להם פרקטיקות נוצריות שהם אימצו.
אני משתמש בכוונה בפועל "לאמץ", כי כל הסרט הזה סובב סביב נושא האימוץ. אחד המושגים הראשונים שלומדים במבוא לאנתרופולוגיה הוא "שארות", kinship, וההבדל בין שארות לבין המושג הצר יותר של "משפחה". המושג "משפחה" מתייחס לקבוצה מוגדרת של אנשים – בין אם משפחה קטנה כמו משפחה גרעינית, או משפחה גדולה יותר כמו חמולה. לעומת זאת, שארות היא סוג הקשר החברתי שמחבר את בני המשפחה, ההגיון שלפיו פועלים היחסים בקשר הזה, וההגיון שמאפשר לאנשים להרחיב את הקבוצה הזו על ידי קשרים עם אנשים אחרים. הרחבה כזו יכולה להיות לטווח ארוך, כשמתחתנים, מאמצים ילדים, או כשהופכים לסנדקים; או לטווח קצר, כשקוראים למישהו "אחי" כדי לייצר קרבה, או, כמו שרואים בסרט, כשקוראים לזקני השבט "טאיטה", שמשמעותו "אבא", לאות כבוד.
דבר בסיסי נוסף שלומדים במבוא לאנתרופולוגיה הוא שההגיון של קשרי השארות משתנה מתרבות לתרבות ומחברה לחברה. בחברות הילידיות בדרום אמריקה ישנה פתיחות גדולה לקליטת אלמנטים חיצוניים שונים לתוך החברה, כדי להעשיר את החיים החברתיים ואת החיים בכלל: ישנה פתיחות לאמונות נוצריות ופולקלור לטינו-אמריקאי ממקומות אחרים, למושגים של לבנים שמחפשים (ומוצאים) דרכים להסביר כיצד הם מתיישבים עם המסורת הילידית, ולאלמנטים שונים שמאמצים אל תוך מערכת השארות – למשל, גורים של חיות שניצודו ושמגדלים כחיות מחמד, שמות של אויבים או של מבקרים לבנים שמעניקים לילדים, ואפילו, בחברות שהיו קניבליות בעבר – לגוף של האויב שהיו מטמיעים לתוך החברה על ידי אכילתו.
בסרט "בין אש ובין מים", האימוץ מתאפשר באמצעות המנגנונים של המדינה, אבל גם באמצעות המנגונים העמוקים יותר של קהילת הקיז'סינגה, שמאפשרים להטמיע לתוך הקהילה אלמנטים חיצוניים. בקהילות הילידיות באנדים בקולומביה רווחה מאוד בעבר – ובמדינות אנדיניות אחרות כמו פרו היא עדיין רווחת – התופעה של entenado, שמשמעותו בן חורג או מאומץ (באופן מילולי: "נולד לפני" [לפני הקשר עם ההורה]). ה-entenado הוא ילד או ילדה שבני משפחתו הביולוגית לא יכולים לכלכל אותו בכלל או שהם יכולים לעשות זאת רק בדוחק, והם מוסרים אותו לאנשים שהם מכירים באופן אישי אבל שאין להם עמם בהכרח קשר דם, ושהם לעתים אף במעמד חברתי גבוה יותר. ההורים מוסרים אותו כדי שיגור עם בני המשפחה האחרת, יאכל איתם, יעבוד איתם, ויתחנך מהם. המשפחה המאמצת קולטת את ה-entenado כבן לכל דבר, ולמרות שהוא אפילו יכול להיות זכאי לירושה, ההורים המאמצים לא קוראים לו "בן" או "בת" (hijo, hija). הם יכולים לתת לו כינוי חיבה כלשהו, ובני המשפחה החורגת האחרים יפנו אליו בתור "בן דוד" או בתור כינוי אחר של קרבה משפחתית, אך כזה שלא משתמע ממנו שהוא הבן הביולוגי של ההורים המאמצים שלו. ה-entenado לעתים קרובות שומר על קשר עם המשפחה הביולוגית שלו, והוא יכול גם לחזור אליה. כאמור, לא מדובר פה באימוץ אנונימי, וזה שונה מהאימוץ דרך מנגנוני הרווחה של המדינה, שדרכם מאמצים ילדים שהם זרים גמורים, ממשפחות לא מוכרות.
כך או כך, האימוץ במקרים האלה, הוא לא רק למשפחה גרעינית. בסרט רואים שקמילו מאומץ גם לקהילה הרחבה יותר ולמערכת הטקסית שלה, להיררכיה הפוליטית שלה שבה פונים לזקנים בתור "אבא", וגם לקוסמוס: לאגם קוצ'ה שפונים אליו בתור "אמא", לכוכבים, להרים.
וכאן עולה היבט נוסף של השארות בעולם הילידי באמריקות ובמקומות אחרים בעולם: העובדה שרשת השארות כוללת לא רק בני אדם, אלא גם אלמנטים לא-אנושיים, כמו חיות, צמחים, רוחות, הרים, אגמים, נהרות וגרמי שמים. חלקם מזינים את האדם כמו אם, חלקם שומרים עליו כמו אב, חלקם משפיעים עליו ידע וחוכמה כמו סבא וסבתא. אפשר לשחק פה עם המילה "ילידיות", ולחשוב על עמים ילידיים לא רק כילידיים יותר לעומת הכובשים והמתנחלים שמגיעים לאדמתם, אלא גם כילדים – כבנים ובנות במובן המשפחתי, של הטריטוריות שבהם הם חיים. וגם לתוך המשפחה הקוסמית הזו קמילו מאומץ.
קמילו יוצא לחפש את השורשים שלו. הוא נער קולומביאני שחור, כך שהוא משתייך לחלק הכי קרוע בנוף של האמריקות שלאחר הכיבוש האירופאי: לאוכלוסיה האפריקאית שנעקרה מאדמתה והובאה לשם כעבדים, בתור רכוש של מישהו אחר. גם האוכלוסיה האפרו-קולומביאנית הרחבה יותר עסוקה בעשורים האחרונים בחיפוש אחר שורשיה ובייצור מחודש של זהות שתבחין אותה משאר החברה ותשמש לה מקור לגאווה וכוח: החל מהקמת מסגרות פוליטיות שונות, דרך החייאה ואימוץ של מסורות מוזיקליות ודתיות מאפריקה, וכלה בהתארגנות בקהילות אפרו-קולומביאניות שמחזיקות באדמות שלהן באופן קולקטיבי ורשאיות לחיות שם לפי מנהגיהם ומסורותיהם – בדומה לשמורות ילידיות.
וכמו שרואים בתחילת הסרט, גם קהילת הקיז'סינגה, כמו עמים ילידיים רבים באמריקות כיום, נמצאת כיום בתהליך של חיפוש שורשים, איתור ושחזור והמצאה מחדש של הטקסים, המנהגים והסיפורים שהיו להם ואבדו במאות השנים האחרונות. עם זאת, הבסיס היציב שלהם הוא זיהוי כוחות הטבע שבקרבם הם חיים בתור קרובי המשפחה שלהם. כמו אצל עמים ילידיים רבים, הקשר לטריטוריה הוא נדבך מרכזי בזהותם. וגם כאן, כמו באימוץ של קמילו, הקשר כבר עובר כיום דרך מנגוני המדינה. קשרי השארות של הקיז'סינגה עם הטריטוריה כבר אינם חשובים רק בשביל לשוחח ולבוא במשא ומתן עם ישויות הטבע, אלא גם כדי לשוחח ולבוא במשא ומתן עם יתר החברה הקולומביאנית. הקשרים האלה מיתרגמים כיום לשיח של בעלות על הטריטוריה, כדי להסדיר את הזכויות שלהם מול המדינה ומול יתר הקבוצות בחברה.
לסיום, ישנו היבט נוסף של אימוץ שמתבקש כאן, גם אם אינו קשור בהכרח לסרט, אלא לתחום האנתרופולוגי בכללותו. אפשר לראות את העבודה האנתרופולוגית במהותה כעבודת אימוץ. החוקר או החוקרת מאמצים קבוצה חברתית כלשהי והופכים אותה למשפחה שלהם לתקופת המחקר ולעתים אף למשך זמן ממושך יותר, והקבוצה הזו, בתורה, גם מאמצת את החוקר או את החוקרת. היא מעניקה להם מקום ייחודי, של מי שהוא בעת ובעונה אחת גם קרוב וגם זר, ובקהילות ילידיות באמריקה החוקר גם יכול לקבל תפקיד של ממש במערכת השארות: יפנו אליו בתור גיס או אח קטן, או שיבקשו ממנו להפוך לסנדק של ילד שנולד. במובן הזה, סיום עבודת שדה אנתרופולוגית הוא תמיד גם חיפוש מחודש של שורשים, שמתנוססת מעליה השאלה האם אפשר לחזור לתרבות המקורית אחרי ההיטמעות בתרבות אחרת. אולם סיום עבודה השדה מהווה את נקודת הפתיחה לתהליך חדש של אימוץ, שבו עולה השאלה האם אנחנו יכולים לאמץ לתוך חיינו היבטים שונים של החיים שנחשפנו אליהם בתקופת המחקר, ובפרט, האם אנחנו יכולים לאמץ גם את יכולת האימוץ של הנחקרים – האם אנחנו מסוגלים, כמוהם, לאמץ אנשים אחרים, רעיונות חדשים, או את ישויות הטבע בסביבה שלנו.