אנתרופולוגיה לשבת

כיצד חוגגים ומתחברים לקדוש; במגע קרוב, או דווקא במרחק? מה מקומם של אובייקטים קדושים בתפיסות התרבותיות שלנו – ואיך זה מתקשר לגוף? במאמר שפורסם Journal of Contemporary Religion מנתח אלעזר בן לולו (אריאל) חלק משאלות אלו באופן אוטואתנוגרפי דרך ההשתתפות שלו בטקס הקפות שמחות תורה בקהילה רפורמית. לטענת בן לולו, הריטואל שמסמן את סיום הקריאה השנתית בתורה מזמין דיון על היחסים בין הגוף לבין הקדוש. באמצעות דיון רפלקסיבי, מתאר בן לולו כיצד נחשפים סדקים זהותיים המגלים מפגש קונפליקטואלי בין זהותו האתנית, המינית והדתית של החוקר עצמו. לטענתו הטקס הספציפי הזה, שמתקיים פעם בשנה, מדגים עד כמה הגוף הוא סמל דתי טעון ונושא מסורות משפחתיות והבנות לא מודעות של הסדר החברתי.

"…. במהלך התצפיות בריטואל, שנה אחר שנה, הבנתי עד כמה הרגישות היהודית לא פסחה גם על מיצובי כאתנוגרף בשדה. פריסת קלף התורה במהלך ההקפות והאחיזה בו עוררו בי התחמקות ונסיגה בלתי מוסברת. המראה של הפשטת התורה היה רגע טעון רגשית עבורי, לכן החלטתי שלא להשתתף בפרקטיקה הנחקרת; חשתי לא בנוח לאחוז בקלף החשוף ברכות ככל שתהיה. כך שלפתע נוצר מצב שהקלף הארוך נפרש בחלל, חברי וחברות הקהילה אוחזים בו בעדינות, מתרגשים ושרים, ואני נותר מחוץ לחגיגה. זה היה הרגע בו הרגשתי את הניתוק הגדול ביותר ביני לבינם. באופן רשמי, הרגע בו בחרתי לא להצטרף לפרקטיקה הגדיר את חברי קהילת הלב כ"אחרים", ואותי כזבוב על הקיר המחפש את החלון הקרוב ביותר כדי להעלם מהתקרית המביכה.

באותם הרגעים, ולאחריהם, תהיתי מדוע הנגיעה בקלף עוררה בי תחושת אי-נוחות; האם מדובר בהכרה שלי בספר כקדוש, כזה שלא נוגעים בו? או שמא, מדובר בקדושת הרגע, פחד מאותה הבתוליות של המעשה אליו נחשפתי לראשונה והחשש שמא ייקרע ויינזק? האם זהו החשש להיות שותף לפירוק מסורת עבר? האם כדי להשתתף בסיטואציה מחובתי להשתחרר מהתפיסה של התורה כ"קדושה", כספר ייחודי שיש להתייחס אליו בכבוד; בכבוד המוכר לי מבית כמובן.

בחלוף הזמן הבנתי ש"פשוט" פחדתי לגעת בקדוש עצמו. תודעת איסור הכתה בי, פחד מיד אלוהים ממש. ברם, רגישותי הפרטית, היא רגישותו של עם שלם שבמשך הדורות אימץ התנהגות מסוימת ביחס לקדוש. הבנתי כי בניגוד לרבה ולחברי\ות הקהילה מסתבר שאני תופס קדושה במובן אחר לחלוטין, באופן כזה הדורש את הריחוק. היחס שלי לקדוש נגזר מסוציאליזציה יהודית ספרדית מסורתית על דרכה חונכתי, כזו שהציבה גבולות ברורים בין גופי לבין תשמישי קדושה או תשמישי מצווה למיניהם. ראיתי בפרקטיקה המוכרת לי מבית כבלעדית לביצוע כשר של מנהג החג והתקשיתי שלא לראות את פתיחת הספר ופריסת הקלף כמעשה של טומאה וחילול. הסקה זו גרמה לי לרגשות מבלבלים, מתוקף זהותי האנתרופולוגית המבקשת להימנע משיפוטיות ואתנוצנטריות מול נחקריי. תהיתי, האם בהתחמקותי נעשיתי שומר הסף של ההלכה היהודית זה המגדיר את קו הגבול בין חילון לבין חילול? האם בהימנעותי ביקשתי לשמר דיפרנציאציה דתית-זהותית ביני לבין השדה?

במחשבה ביקורתית יותר, הבחירה שלי להימנע מהשתתפות מלאה מגלה את היותי קורבן בתוך מערכת של כוח ומשטור של ידע דתי, שביקשה לרכז את הסמכות בידי דוקטרינה דתית אחת; כזו שהרחיקה גופים "טמאים" והוקיעה גילויים מיניים אסורים מהעשייה היהודית. עם זאת, אין בי רק ביקורת נוקשה על הבניה דתית זו, ואינני ממהר להכריז בשם הליברליזם והנאורות על גישת משפחתי בענייני קדושה כמייצגת תרבות דכאנית, שוביניסטית ופרימיטיבית. אני מכיר וגאה בכך שאני משתייך לעדת "מנשקי המזוזות" ו"משתטחי הקברים", וגם אם אינני עושה זאת תדיר מתוך אמונה שלמה או מאמץ גישה מיסטית מוצהרת, אני מוצא חשיבות גם בהרגל יומי זה, שבסוף אישש עבורי את המובן מאליו עליו חונכתי: "שבתורה הקדושה לא נוגעים". נקודה.

מחשבה אחרת שצצה לי במהלך התצפיות, היתה העובדה שבהביטוס היהודי שלי הקפות שמחת תורה זוהי פרקטיקה גברית. המתפללים שמוצאים את התורה, מפשיטים אותה ממלבושה, אוחזים בה ורוקדים איתה. בכלל, יש לא מעט כתיבה על התורה כגוף נשי, כאישה. ההקפה מזמינה מגע קרוב, אינטימי, תשוקתי ממש, הן בין המתפללים עצמם והן ביחס שלהם לתורה, לאורה, לעורה. תהיתי, האם האיסור המוכר לי לגעת בקלף התורה מקביל לרתיעת המגע בגוף האישה? כיצד התסריט התרבותי הזה נצרב בתודעתו של גבר הומו? ומה הקשר בין הזיכרון הטקסי הזה ללהט"בופוביה? בין אם הסיבה להימנעותי הייתה ההתנגדות הסמלית לנגיעה בגוף האישה או בין אם לאו, הדימוי הנשי של ספר התורה הופיע כתוצאה של התבוננות פנימית רפלקסיבית, שהתחברה לחוויות חיים של אחרות גופנית ומאבק להכרה ובהכרה.

החוויה הרפלקסיבית בזמן ההקפה אין בכוחה רק לעמוד על הניתוח התיאורטי בבחינת מקומו של הגוף כמרכיב חיוני לבחינת הריטואל היהודי, אלא גם ביכולתה לספק פתרון מתודולוגי ממשי בזמן ההתרחשות בשדה. לאחר שהקלף גולגל בחזרה מדברים לבראשית, והתורה שבה לתצורתה המוכרת, לבושה בבגדיה המעוטרים, מצאתי בריקוד את הדרך היצירתית להשכיח את המחשבות הטמאות, ולהפוך למשתתף טהור. הבחירה להצטרף למעגל ההקפות ולרקוד עם הסובבים, הייתה לי ברורה מאליה כמי שריקוד בנשמתו, עד שבשלב מסוים הפכתי מרוקד למרקיד בעצמי. רבת הקהילה הציעה לי פתאום ללמד ריקוד, הכניסה אותי לתוך מרכז המעגל והציעה לי ללמד ריקוד חסידי.

מאז אותו הרגע נעשו הצעדים לשלי. חשבתי; "עד כמה נכון מבחינה מחקרית כי מעתה אהיה זה אני שאחראי על התוכנית האמנותית בטקס החגיגי"? בסופו של דבר, החלטתי לרקוד עם הסיטואציה, ולראות בה הזדמנות לרכך את יחסי הכוחות ביני לבין חברי וחברות הקהילה, בייחוד לאור תקרית שמירת הנגיעה. ניסיתי לאלתר כמה צעדים פשוטים: מים-מים לימין, סיכול-סיבוב לשמאל. הסברתי בעברית ובאנגלית את הצעדים כדי לאפשר גם לעולים החדשים ולאורחים מחו"ל הזדמנות להצטרף למעגל הרוקדים. לא להשאיר אף אחד בחוץ, גם לא אותי. כך, הריקוד מיקם אותי, בגופי ממש, כשותף מלא למסורת המתחדשת בלב תל אביב.

קישור למאמר
The sacred scroll and the researcher’s body: an autoethnography of Reform Jewish ritual