מדוע העבר כל כך דומיננטי בהווה? טרייסי אדמס על השימושים בזיכרון קולקטיבי בישראל ובעולם
ברכות לסוציולוגית טרייסי אדמס על פרסום ספרה החדש, Collective Memory as Currency: The Dominance of the Past in the Present, אשר מראה את השימושים השונים של זכרון קולקטיבי בישראל ובעולם. אדמס, כיום חוקרת במרכז לסוציולוגיה תרבותית באוניברסיטת ייל ומנהלת תוכניות מחקר בARF, נעה בספר בין ניתוח נאומים של מנהיגים, בחינת השימוש בזכרון השואה בכלל ובמהלך מגפת הקורנה, זירות של זכרון דיגיטלי, של מחיקת זיכרון ועוד, ומראה כיצד זיכרון קולקטיבי משמש כמערכת חילופין חברתית ופוליטית.
בספר זה אני מפתחת קונספטואליזציה של זיכרון קולקטיבי כמטבע (currency), אמצעי חילופין שנסחר בתוך ובין מדינות. אני מראה כיצד אירועי עבר מסוימים נתפסים ומשמשים כסחורה, פריט אשר מיוצר כדי לספק רצונות או צרכים, והביקוש או ההיצע שלו הם חלק משוק אוניברסלי אחד. אירועי העבר הם קריטיים. חלקם הופכים לזיכרונות קולקטיביים, נרטיבים אייקוניים, כמעט מיתיים, שיכולים לשמש להבנת ההווה. באמצעות היזכרות, בנייה ושחזור, הדגשת היבטים מסוימים או פרספקטיבות מסוימות של אירועי עבר בולטים, זיכרונות קולקטיביים אלה הופכים למשאב משמעותי שדמויות מפתח והציבור יכולים לפנות אליהם בעת הצורך. כמטבע, זיכרונות אלו מספקים שירות. כמטבע, הם גם יכולים לנוע בקלות יחסית בין קולקטיבים, שכן ישנה הסכמה כי לעבר יש ערך בהווה, וכי ערך זה מנוצל בצורה דומה במדינות שונות ברחבי העולם.
תיאורטית, זיכרון קולקטיבי הוא מערכת תרבותית שמספקת מסגרת של משמעות; זהו גם תהליך וגם משאב. כתהליך, הזיכרון הקולקטיבי כרוך בפרקטיקה אקטיבית, אסטרטגית מאוד ובחירה קפדנית של זיכרון, שבו אירועים ספציפיים מהעבר נבנים ונבנים מחדש לאור ההווה. כמשאב, הזיכרון הקולקטיבי שימושי ליצירה ושמירה על קולקטיב כלאום, ליצירת גבולות בין 'אנחנו' ו'הם', וליצירת תחושת קהילתיות עם אחרים. באופן כללי, סוכני זיכרון שונים (מנהיגים חברתיים ופוליטיים כדוגמא) משתמשים בעבר כדי להבין את ההווה ובתהליך זה, הזיכרון הקולקטיבי גם משמש להצדקה של ומתן לגיטימציה למדיניות ופעולות, ולגיוס אנשים לטובת אג'נדה משותפת.
זיכרון קולקטיבי כולל בתוכו הן זיכרונות ציבוריים (public) שמוגדרים כגרסאות רשמיות דומיננטיות של אירועי עבר (top-down narratives) (כפי שבאים לידי ביטוי בספרי לימוד, ימי זיכרון ממלכתיים, ונאומים פוליטיים) והן זיכרונות אלטרנטיביים (alternative, vernacular or counter-memories) שהם זיכרונות שמבוססים בחיי יומיום וחוויות יומיומיות של אינדיבידואלים ויכולים גם להיות סוג של התנגדות כנגד נרטיבים רשמיים או דומיננטיים (bottom-up narratives and memory activism). כדוגמא, כאשר משחיתים או מנפצים פסלים של דמויות ציבוריות היסטוריות שבעבר נחשבו ראויות להנצחה אך לא עומדות במבחן הזמן (כפי שנעשה בארה"ב ומקומות אחרים בעולם עם פסלים ואתרי הנצחה של גיבורי הקונפדרציה האמריקאית שהיו בעד עבדות).
זיכרון השואה מהווה מקרה בוחן מרכזי בספר זה להבנת הקונספטואליזציה של זיכרון קולקטיבי כמטבע. בספר אני דנה באופן שבו מנהיגים ציבוריים ופוליטיים עושים שימוש בזיכרון השואה בנאומים רשמיים, דיונים פרלמנטריים, מדיה מסורתית ומדיה חברתית כדי להתמודד עם הקורונה. באמצעות ניתוח שיח איכותני אני בוחנת את ההתייחסות לשואה, מהם החיבורים שנעשים בין זיכרון השואה והקורונה, מהו ההקשר של השיח, מיהם הדוברים ומהי האורינטציה הפוליטית במקומות שונים ביניהם ישראל, אוסטרליה, קנדה, גרמניה, הולנד, וארה"ב. השואה, כאירוע היסטורי משמעותי, הפכה לזיכרון קולקטיבי בעל השפעה רחבה ומתמשכת, המובא לידי ביטוי בהווה בהקשרים שונים ומגוונים. בנאומים פוליטיים לדוגמא, נעשה שימוש בזיכרון השואה גם במסגרת ארועים שאינם קשורים כלל לשואה. השואה מיוצגת באופן פרגמטי כזיכרון שהוא אינהרנטי לקולקטיב (באנגליה ובארה"ב לדוגמא נעשה שימוש בשואה כדי להציג את ההרואיות וערכי חופש ודמוקרטיה המאפיינים את הציבור הבריטי והאמריקאי וכיצד אלה רלוונטיים גם להחלטות מדיניות אחרות כמו המדיניות במלחמת בוסניה או עירק).
השימוש בזיכרון השואה מתאפיין בכמה ממדים עיקריים: כזיכרון "חי" ומתחדש, זיכרון השואה ממשיך להיות רלוונטי ונוכח בשיח הציבורי החברתי והפוליטי ברחבי העולם. בתהליך דינמי של בנייה ושחזור, זיכרון השואה נזכר ומוצג בהקשרים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים שונים. במקרים רבים, הזיכרון משמש בהקשרים של משברים עכשוויים כדי להבין את המשבר, להשוות את הסיטואציה למשברים אחרים ולהזהיר מפני תופעות חברתיות ופוליטיות דומות. מגפת הקורונה והאופן בו היא נוהלה במקומות שונים בעולם הציתה דיונים ומחלוקות בנוגע לסמכויות הממשל, חירויות הפרט והאיזון העדין בין בריאות הציבור וחירויות האזרח. דיונים אלה יצרו את ההזדמנות להשוות את הקורונה לאירועים היסטוריים שונים, ובראשם השואה. אחת ההשוואות העיקריות היא בין החובה להתחסן, לשמור מרחק או להיכנס לבידוד לבין אירועים מהשואה. דוגמאות נוספות כוללות השוואה בין מנהיגים פוליטיים להיטלר, או בין רופאים מסוימים ליוזף מנגלה. השואה, בהקשר זה, שימשה פעמים רבות כסמל חזק להדגשת הסכנות האפשריות בהקרבת חירויות הפרט בתגובה לאיומים קיומיים נתפסים.
אין ספק כי זיכרון קולקטיבי הוא כלי פוליטי ואסטרטגי מובהק ורב עוצמה דרכו ניתן לקדם מטרות פוליטיות וחברתיות, לפעול לקידום אינטרסים שונים ולגייס תמיכה ציבורית תחת מסווה של הגנה על ערכים מוסריים, ביניהם זכויות אדם ומאבק נגד אנטישמיות. השימוש בזיכרון השואה ממחיש כיצד זיכרון קולקטיבי יכול להתחדש ולהיות רלוונטי למצבים חדשים. כסמל ומודל אוניברסלי, זיכרון השואה משמש להבנת זוועות אחרות וזיכרונות קולקטיביים נוספים של סבל ואי צדק. בדומה למטבע שנסחר בין קולקטיבים זיכרון השואה יכול לחצות גבולות לאומיים ותרבותיים ולהפוך למשאב משותף שדרכו ניתן להבין ולהתייחס לאירועים היסטוריים ועכשווים כאחד. כמטבע, כמשאב שניתן לסחור בו, זיכרון השואה גם משחק תפקיד משמעותי בעיצוב הזהות הקולקטיבית של קבוצות שונות ומשמש כבסיס לתחושת קהילתיות.
הספר כולל שישה פרקים. הפרק הראשון מציג את המסגרת התיאורטית של זיכרון קולקטיבי כמטבע, תוך התמקדות בשאלה כיצד זיכרון קולקטיבי יכול לשמש כמערכת חילופין בתוך ומחוץ לגבולות לאומיים. בפרק השני אני מנתחת את זיכרון השואה ומדגימה כיצד הוא משמש כמטבע בעת הנוכחית. אני מראה כיצד זיכרון השואה עובר הבנייה ועיבוד מחדש בהקשרים שונים ומדגימה זאת באמצעות דוגמאות עכשוויות, כמו ההתייחסות לשואה בזמן הקורונה. הפרק השלישי מתמקד בדרכים בהן נעשה שימוש אנלוגי באירועי עבר ודמויות היסטוריות (analogical memory). כאן, המוקד הוא בהבחנה בין השימוש האנלוגי בזיכרונות קולקטיבים של אירועי עבר לבין זיכרונות קולקטיביים של דמויות מפתח מהעבר. בעוד שזיכרונות קולקטיביים של אירועי עבר משמשים כדי להציג אנלוגיות בין העבר להווה ולהדגיש לקחים היסטוריים כדי להתוות מדיניות בהווה, זיכרונות של מנהיגי עבר משמשים כהשראה אישית ובמטרה לחזק את המנהיגות הנוכחית.
הפרק הרביעי עוסק בזיכרון קולקטיבי בעידן הדיגיטלי, כולל האופן שבו זיכרונות משותפים עוברים הבנייה ועיבוד דרך המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות. פלטפורמות דיגיטליות מאפשרות לאינדיבידואלים לשמר ולשתף זיכרונות בצורה חדשה ובכך ליצור ארכיונים דיגיטליים של זיכרונות משותפים. אני מתמקדת בשני מקרי בוחן ובהשוואה ביניהם כדי לדון בנרטיבים חזותיים וטכנולוגיות דיגיטליות, סוכני זיכרון חדשים ושאלת הערך של זיכרון קולקטיבי בעידן דיגיטלי. הפרק החמישי מתמקד בפרקטיקות של דה-הנצחה (de-commemoration), קרי תהליך של מחיקה או הסרה של סממנים של זיכרון במרחב הציבורי. מדובר בתופעה שבה סמלים, פסלים, אנדרטאות או שמות מקומות שנחשבים לשנויים במחלוקת או בלתי רצויים מבחינה פוליטית, חברתית או מוסרית, מוסרים מהמרחב הציבורי. מטרת דה-ההנצחה היא לשנות את נרטיב הזיכרון הקולקטיבי וליישר קו עם ערכים ותפיסות עכשוויות יותר. דה-הנצחה הוא תהליך מורכב וחשוב שמשפיע על הזיכרון הקולקטיבי במרחב הציבורי. פרקטיקות דה-ההנצחה משקפות את השינויים בערכים החברתיים ואת הרצון של קולקטיבים להתמודד עם העבר שלהם בצורה ביקורתית ומוסרית יותר. פרקטיקות אלה משמשות עדות נוספת לקונספטואזליציה של זיכרון קולקטיבי כמטבע שניתן לסחור בו. בפרק השישי והאחרון אני עוסקת ברעיון של גל רביעי בלימודי הזיכרון (Fourth Wave of Memory Studies), הכולל התייחסות לאסונות טבע כזיכרונות קולקטיביים בולטים, במיוחד בהקשר של שינויי האקלים. זיכרונות קולקטיביים של אסונות טבע מהווים חלק חשוב ברפרטואר התרבותי והחברתי שלנו ומרחיבים אותו. הם מאפשרים לנו להבין את העבר וההווה בצורה רחבה ומעמיקה יותר, לחזק את תחושת הקהילתיות והסולידריות, ולהפיק לקחים לשיפור המדיניות וההיערכות לעתיד.
https://www.youtube.com/watch?app=desktop&v=c4MPajt_tlY
לסיכום, בספר זה אני מציעה ניתוח מעמיק וחדשני של הזיכרון הקולקטיבי כמערכת חילופין חברתית ופוליטית. הספר שואף להרחיב תיאוריות קיימות בלימודי זיכרון ולתרום להבנה מעמיקה של חשיבות העבר בהווה. הזיכרונות שלנו משחקים תפקיד מכריע בהגדרה של מי אנחנו. הם מעצבים את הזהות, הערכים, האמונות וההעדפות שלנו. על ידי התייחסות לזיכרונות כמטבע, אנו יכולים לחקור כיצד נקבע ערכם, כיצד הם נודדים בתוך ובין קהילות וכיצד השימוש שלהם במקומות שונים וסחר החליפין בהם משפיע על נרטיבים אישיים וקולקטיביים. פרספקטיבה זו מזמינה אותנו לבחון באופן ביקורתי את תפקיד הזיכרון בבניית ושימור היררכיות חברתיות, מבני כוח ונורמות תרבותיות. בהקשר של חקר הזיכרון, הרעיון של זיכרונות כמטבע מציע עדשה ייחודית לחקור את תהליכי הייצור, ההפצה וההתמודדות עם זיכרונות קולקטיביים. למשל, כיצד תרבויות וחברות שונות מקצות ערך לזיכרונות מסוימים, וכיצד ערך זה משתנה עם הזמן? כיצד התפתחויות טכנולוגיות, כגון אחסון דיגיטלי ומציאות וירטואלית, משפיעות על הדרך בה אנו תופסים, משמרים ומחליפים זיכרונות בין קולקטיבים? בסופו של דבר, קונספטואליזציה זו שואפת לתרום להבנה מעמיקה יותר של האינטראקציות המורכבות בין זיכרון, תרבות וחברה, וכן של התפקידים שממלאים הזיכרונות בהגדרת מי אנחנו, מאין באנו ולאן אנו הולכים.
—
ביוגרפיה:
ד"ר טרייסי אדמס היא חוקרת במרכז לסוציולוגיה תרבותית באוניברסיטת ייל ומנהלת תוכניות מחקר בARF. תחומי המחקר שלה כוללים זיכרון קולקטיבי, תרבות, קונפליקט, ופוליטיקה וכיצד נבנית משמעות באמצעות תהליכי אינטראקציה ומשא ומתן. כסוציולוגית תרבותית ופוליטית אדמס בונה תיאוריה באמצעות מחקרים איכותניים מעמיקים, תוך שימוש בלימודי זיכרון כבסיס להבנה טובה יותר של נושאים חברתיים כגון זהות, נרטיב וגבולות. אדמס פרסמה בז'ורנלים מובילים כמו British Journal of Sociology, International Journal of Cultural Sociology, Sociological Forum, Media, Culture & Society, ו-Memory Studies. היא לימדה קורסים בתחום האנטישמיות וזיכרון השואה וזכתה במספר רב של פרסים, מלגות מחקר, ומענקים. היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וביחסים בינלאומיים, תואר שני בניהול ויישוב קונפליקטים, ותואר דוקטור בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, כולם מהאוניברסיטה העברית בירושלים. לרשימת פרסומים. גישה לספר.