אנתרופולוגיה לשבת

רפי גרוסגליק, אריאל הנדל ודניאל מונטרסקו כותבים לבחברת האדם על מסע הבלדי – מושג טעון של טעם, זהות וגבולות בישראל/פלסטין. דרך חומרי גלם, מאכלים, דימויים וסיפורים אישיים, הם עוקבים אחר גלגוליו של ה"בלדי" — מהמטעים בגדה המערבית ועד למסעדות שף בתל אביב — ובוחנים כיצד קטגוריה חקלאית-קולינרית הופכת לשדה מאבק פוליטי, כלכלי ותרבותי. החוקרים מראים כיצד הבלדי נע בין ילידיות להתמערבות, בין התנגדות לניכוס, וכיצד מאחורי "החציל הבלדי" או "שמן הזית הבלדי" מסתתרת ביוגרפיה פוליטית של המקום – כזו שבה גם הטעם עצמו הופך לזירה של כוח, שייכות וזיכרון:

"לגרמנים יש ב.מ.וו, לנו יש שמן זית בלדי" (נאסר אבו פרחה, פרויקט כנען-פלסטין). 

"במטבח המסעדה ומבעד לויטרינה הצבעונית, אנחנו מוסיפים את השיק אל הבאלאדי" (ארז קומרובסקי, מסעדת באלאדי שיק). 

מה בעצם אומרת המילה "בלדי"? האם אפשר לתרגם אותה, או שמא עצם הניסיון לתרגם מערער את משמעותה? לכאורה מדובר בתיאור פשוט של  דבר "מקומי" או "מסורתי", אך מאחורי המושג הזה מסתתר סיפור מורכב על יחסי כוח, קולוניאליזם, אותנטיות, זהות, גלובליזציה וגבולות. הבלדי מציין קשר אינטימי לאדמה, לחקלאות ולמורשת המקומית, אך הוא גם מגלם את המתח בין ילידיות למודרניות, בין התנגדות לניכוס. "בלדי" בערבית פירושו "של הארץ" או "של המקום", אך בתרבות הקולינרית הישראלית והפלסטינית בנות-זמננו המושג צבר שכבות של משמעויות, רגשות, וייצוגים של יחסי כוח והתנגדות. זהו מושג הנע בין מסורות חקלאיות מקומיות לשיחים קולינריים גלובליים, בין התנגדות קולוניאלית לבין ניכוס תרבותי, מדוכני הירקות בשוק ואדי ניסנאס ועד למדף מוצרי המזון התעשייתיים והממותגים במרכולים, בין חלקות חקלאיות בגדה המערבית למסעדות שף בתל אביב, ובין המרחבים החברתיים הפוליטיים לאלה התרבותיים, האסתטיים והצרכניים.

במובן זה, הבלדי הוא מושג שאינו ניתן לתרגום; הוא מסמן שייכות ואותנטיות, אך גם מצביע על עמימות ועל מתח בין מרכז לפריפריה. בנוסף, זהו מושג-גבול, כזה שמתקיים תמיד על התפר שבין עולמות – בין "כאן" ו"שם", "אנחנו" ו"הם". הגבוליות של הבלדי אינה רק לשונית אלא פוליטית ומטפורית גם יחד, שכן דרכה מתגלים יחסי התלות, החיקוי, והעימות שבין ישראלים לפלסטינים.

המחקר הנוכחי נע בעקבות הבלדי: מהחציל הבלדי מבתיר ועד למנות עם רכיבים "בלדיים" המוגשות במסעדות שף בפלסטין, בישראל ובעולם. הוא בוחן כיצד חומרי גלם, טעמים ודימויים נעשים נשאי זהות ופורש את הביוגרפיה הפוליטית של קטגוריה חקלאית-קולינרית המתעצבת ומשתנה בהתאם לקו המגע הקולוניאלי-התיישבותי שבה היא נטועה. 

מבחינה היסטורית, הבלדי נולד מתוך הבחנה בין מקומי לזר. כבר במזרח התיכון של ימי הביניים הוא שימש לתיאור מוצרים "של המקום", כאשר לרוב הכוונה הייתה למוצרים פשוטים או נחותים, אלה שצורכים אותם בלית ברירה. אולם עם עליית הלאומיות, המקומיות נעשתה סמן של אותנטיות, של ילידיות ושל גאווה מקומית הניצבת אל מול ההתמערבות הכפויה. בחברה הפלסטינית, הבלדי החל להתגבש כחלק משיח של ריבונות חקלאית ומאבק קולוניאלי, המעמיד את הפלאח כסמל פוליטי. תהליכי המודרניזציה והנישול הפכו את גידול הירקות, הפירות והדגנים הבלדיים לאקט של עמידה וקיום, במיוחד בעתות משבר. גידול וצריכת מלפפון בלדי בתקופות של סגר או מלחמה שימשו כפרקטיקה יומיומית של "צומוּד" והפכו ללא פחות מהצהרה פוליטית. כך עוגן הבלדי בתוך מסגרות שיח ופרקטיות של הישרדות והתנגדות, של אלה הנאחזים באדמתם גם כשהגבולות משתנים ומתערערים. 

במקביל, החברה היהודית-ישראלית אימצה את הבלדי מתוך תשוקה לילידיות. עוד לפני הקמת המדינה נעשה הבלדי שם נרדף לאותנטיות מקומית ולשורשיות מדומיינת – אותן אותנטיות ושורשיות שהיו כה חסרות למהגרים היהודים שהגיעו מאירופה. כמה עשורים מאוחר יותר, על רקע תהליכים מואצים של ליברליזציה כלכלית, גלובליזציה תרבותית וצמיחה של תרבות הצריכה, שהתגלמו בין השאר בהתפשטותן של רשתות המזון המהיר, הפציע שוב הבלדי, הפעם כפנטזיה אוריינטליסטית על מזרח תיכון חדש לצד מגמה גלובלית של חיפוש אחר אותנטיות בעולם המקדש מהירות, יעילות והאחדה. הבלדי נטען במשמעויות של טעם ייחודי ומובחן, והתחבר לדור חדש של שפיות ושפים ישראלים שראו במקומיוּת אתגר קולינרי. 

העיתונאית לובנא מסארווה מתארת שיח חרשים בו צפתה בין מוכרת קשישה פלסטינית במזרח ירושלים ללקוחה יהודיה אשר מתלוננת על מחיר הצבר (סברס) היקר יותר ממחירו בשוק (1997; 8 לאוגוסט, עיתון אל-אתחאד). הפלאחה עונה ללקוחה "זה (סברס) בלדי טרי טרי, אני קוטפת אותו מוקדם בבוקר מדי יום, זה לא כמו הסחורה בשווקים, זה לא היה בקירור". הלקוחה היהודיה לא מבינה ערבית ומסננת "ערבים גנבים". ואילו המוכרת הפלסטינית ממשיכה להגנתה "זה בלדי טרי, זה בלדי טרי". בסופו של דבר, מתרצה המוכרת למכור קילו צבר במחיר בו נקבה הקונה היהודיה וזו זרקה לקרקע כמה שקלים. אחד המטבעות התגלגל לרחוב והמחברת רצה לאסוף אותו. כשהחזירה את המטבע סיפרה לה הקשישה את סיפור חייה: בעלה נהרג מאש צה"ל, שני בניה במעצר ושני ילדיה הנותרים משוטטים ברחובות השוק ומוכרים מציתים. בינתיים לא הפסיקה למלמל "זה בלדי טרי" ואילו הלקוחה היהודיה התרחקה והפטירה "ערבים גנבים".

שנות דור חלפו וכיום שיח הבלדי חלחל למיינסטרים של החברה הישראלית כפי שמעידים מגוון רחב של מאכלים ייחודיים ותוצרת חקלאית הזוכים לתואר "בלדי". מסעדות שף בתל אביב מציגות תפריטים מתוחכמים ובהם מנות כמו "תרד בלדי עם חלמון מאודה וריג'לה", "טרטר אינטיאס על כרוב בלדי שרוף" או "משמש בלדי מיסטיקאווי עם ג'יבנה חלוטה". במגדל עזריאלי, ארז קומרובסקי – מהטבחים המזוהים ביותר עם שיח "המטבח הישראלי החדש" – השיק מסעדה בשם "באלאדי שיק״. תפריט המסעדה (שנסגרה בסוף 2024) כלל בין השאר סלטים עם פקוס בלדי ו"המבורגר בלדי מקומי" בלחמניית בריוש עם איולי זעתר.

עם זאת, הבלדי אינו  נטמע בקלות בתרבות היהודית-ישראלית ואינו מתורגם בקלות, היות ששחקנים מסוימים מביעים הסתייגות משימוש בו, הן בשל השימוש הרב בו והן בשל מודעות מצידם לניכוס התרבותי שהמושג מייצג. הבלדי אפוא נע בין ידיים ובין לשונות, בין דמיון של מקומיות למאבק ריבוני. חצייתו בין השדות החברתיים אינה רק תהליך של חילופי תרבות, אלא עדות לגבולות ולפרקטיקות של יצירת שייכות. 

המחקר הנוכחי, המבוסס  על עבודת שדה רחבת היקף (נערכה בין השנים 2021-2024) שכללה ראיונות, תצפיות וניתוחי תוכן, מתאר את התחדשותו של הבלדי בישראל/פלסטין כמושג המשמש למאבק פוליטי, כמרכיב תרבותי-אסתטי וכמותג כלכלי. בלב החקירה שלנו עומדת ההנחה שלמושגים יש היסטוריה גם כשנדמה כי הם א-היסטוריים, טבעיים ועובדתיים. אנו בוחנים את ההיסטוריה של הבלדי ומראים כי משמעויות המושג משתנות ומתפתחות באופנים שחושפים את המצב הקולוניאלי-התיישבותי כאזור מגע, שבו ההיות-יחד – גם כאשר הוא כפוי ואינו שוויוני – משפיע על הזהויות המרחביות בדרכים מורכבות שאינן צפויות מראש. 

כך, באופן מעניין ואולי מפתיע, ניתן לראות שהשיק של הבלדי – תוצר המסעדות התל אביביות – התגלגל חזרה לשיח ההתנגדות הפלסטיני, במה שניתן לכנות "בלדיזציה של השיק": צעירים, יזמים וחקלאים מאמצים את השיח הגלובלי של קיימות, חזרה לטבע וסחר הוגן, אך טוענים אותו במשמעויות פוליטיות מקומיות. כפי שהגדיר זאת אחד השחקנים האקטיביסטיים: "הם לא יכבשו לנו את הקיבה והצלחת". 

הבלדי מתגלה גם במישורי הפוליטיקה האקולוגית ובהקשר של משבר המגוון הביולוגי, כאשר ישנם כאלה המציעים קריאה רדיקלית של הבלדי כתגובה למגמות קולוניאליסטיות המחוללות, לטענתם, "נכבה סביבתית". אלה רואים בבלדי אמצעי למאבק בחקלאות תעשייתית וקולוניאלית. אחד מבני השיח המתוארים במאמר טען: "אתם [היהודים-ישראלים] תלמדו אותנו מה זה מקומי? מה זה אורגני? אנחנו נלמד אתכם. תמיד היינו בלדיים".

הבלדי אף נושא ממד כלכלי חדש. יזמים פלסטינים מתרגמים אותו לשפה של סחר הוגן ואתנו-יזמות, כפי שמתאר אחד המרואיינים, המנהל פרויקט מסחרי-גלובלי של קידום חקלאות הוגנת פלסטינית: "לגרמנים יש ב.מ.וו, לנו יש שמן זית בלדי". החברה שלו (Canaan) משווקת תוצרת פלסטינית אורגנית לשוק העולמי, אך גם מנסה לשמר את הזיקה לאדמה ולמורשת. כך, הבלדי מתגלה כקטגוריה דינמית המגשרת בין עולמות – בין ידע מסורתי ומדעי, בין התנגדות מקומית ושווקים גלובליים, ובין שורשיות ילידית לסחורות של זהות.

לסיכום, הבלדי אינו רק ביטוי ל"טעם המקום" אלא מושג טעון של כוח, זיכרון, יחסי גומלין וקנאה הדדית. הוא נולד מתוך יחסי קולוניאליזם והתנגדות, אך חורג מהם כשהוא נע בין ילידיות פרפורמטיבית לניכוס מתמשך. הבלדי משמש גורם מגשר אך גם זירת מאבק תרבותי בין פלסטינים המבקשים לעגן בו ריבונות של מקום לבין ישראלים-יהודיים המבקשים באמצעותו לרכוש תחושת זהות וילידיות. הוא נותר בלתי מתורגם ובלתי ממוסד (לעומת האורגני, המעוגן בחוק), נודד בין התנגדות ומיתוג, בין אותנטיות ואופנתיות. ובתוך תהליכים אלה, כל צד מזהה בו את מה שחסר לו: תחושת שורשיות, ביטחון או שייכות. דוגמה קיצונית לכך ניתן למצוא ב"מאחז הבלאדים", נקודת התנחלות אלימה, המתפארת בהיותה המאחז "הכי אותנטי שאפשר". בחירתם זו של המתנחלים לאמץ את המושג בלדי ממחישה כיצד גם כיום אין מילה בעברית לאותנטיות מקומית. בסוף כל משפט שאומרים בעברית יושב ערבי עם פקוס.

From the text :

יאסר ח'ליפה מהכפר וולג'ה באזור C הוא חקלאי זעיר שמגדל מוצרי בלדי ואף מוכר את תוצרתו החקלאית לשווקים מקומיים ולמסעדות נבחרות בישראל. בתחילת מפגשנו הוא מצהיר: "אני פרופסור לבלדי, אף אחד לא יכול לעבוד עליי עם זעתר מהול ולהגיד לי זה זעתר טהור". כאשר ביקרנו בכפר, יאסר פרש בפנינו את מרכולתו: זעתר, חרובים, חצילים, עגבניות, תאנים, סברס, סוּמאק. הוא ביקש לציין שיש להבחין בין החציל ה"ממזר" (בנדוק בערבית), זה שמרקמו חלק וצורתו מוארכת, ובין החציל הבלדי העקום והקוצני (הבתירי).

ח'ליפה חי במרחב תרבותי שבו כל יישוב מתמחה בתחום אחר של חקלאות הבלדי: "לכל כפר יש את הצבע שלו – חסה בארטאס, שמן זית בבית ג'אלא, שקדים ותאנים מוולג'ה, אבטיח מג'נין, פקוס מבית סאחור וענבים מחברון". ההגדרה שהוא מציע למושג הבלדי נשענת על רציפות היסטורית ואותנטיות אבולוציונית: "בלדי זה מה שנמצא ארבע מאות שנה באותו מקום. בנדוק [נמצא במקום] עד מאה שנה. אפרנג'י – זה החדש. עוד ארבע מאות שנה לא יהיה בלדי". הבלדי מובחן גם ביבולו המוגבל: "על חלקה שמניבה חמישה קילו של עגבניות בלדי, אפשר להפיק מזן בנדוק עשרה קילו והאפרנג'י יניב חמישים קילו", הסביר. הוא הוליך אותנו אל גינת הבלדי שלו בטרסות שבנה סבו, חלקה שהולכת ומצטמצמת בגלל מחסומים צבאיים ארעיים שהוקמו באזור ובגלל היעדר הגישה למקורות מים. בדרך הוא מונה את שמות הוואדיות בערבית: ואדי אלדם, ואדי אלע'רבה, ואדי אלחג'אר, ואדי אלצראר. בחלקת האלוהים הקטנה שלו הוא מגדל מיני תבלינים, פירות וירקות (זעתר, שסק, עגבניות, שעועית, יקטין – דלעת לבנה). את חלקם הוא משווק למסעדות וחלקם מיועד לשימוש עצמי. הגישה אל החלקה היא בדרך לא דרך: עצרנו בשולי כביש 3755 ודילגנו איתו מעל מעקה. "חונקים אותנו לאט לאט", הוא אומר ומצביע על המחסום הצבאי לאורך קו שביתת הנשק 1949. ח'ליפה כבר נעצר ונכלא בעבר בשל מאבק שניהל על כביש הגישה לחלקה ואף על רקע התנגדות אלימה: "משמר הגבול הרס לי את הקברים של הסבא והסבתא למעלה. 25 דונם. ישבתי ארבע שנים כי הרבצתי לשני שוטרי מג"ב". עבור ח'ליפה, הבלדי הוא סיפור של סגנון חיים ושל הישרדות חקלאית. ההתעקשות לקיים צומוד חקלאי ולשמר את הידע הילידי מחברת בין מאבק על אדמה ובין היכרות אינטימית עם עשרות סוגי הקישואים הגדלים בחלקתו.

לקריאה נוספת: