זאת לא האכיפה אלא התרבות?
הטיעון התרבותי כהסבר למספר האדיר של רציחות ולפשיעה במגדר הערבי (יותר מ50 נרצחים מתחילת השנה), חוזר שוב ושוב במאמרים, נאומים ודיונים בנושא, ממש נושא לאנתרופולוגיה. אבל האנתרופולוגית ד״ר אילת מעוז מראה במחקריה את הסכנה בטענה שהכל תרבותי:
״האלימות בחברה הערבית היא קודם כול, ולפני הכול, עניין תרבותי״, כותב קלמן ליבסקינד במקור ראשון, ״זו שאלה תרבותית״ טען שר המורשת עמיחי אליהו בראיון עיתונאי, ״זאת לא האכיפה אלא התרבות״ הסביר מאמר באתר מידה וטלי גוטליב צעקה מעל דוכן הכנסת ש״אני לא אחראית על התת-תרבות הזו של החינוך.. אני לא אחראית על ההרג הזה, זה אתם… ״.
הטיעון התרבותי כהסבר למספר האדיר של רציחות ולפשיעה במגדר הערבי (יותר מ50 נרצחים מתחילת השנה), חוזר שוב ושוב במאמרים, נאומים ודיונים בנושא, ממש נושא לאנתרופולוגיה. אבל האנתרופולוגית ד״ר אילת מעוז מראה במחקריה את הסכנה בטענה שהכל תרבותי.
מעוז, אנתרופולוגית מבית הספר לקרימינולוגיה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, מראה במחקריה כיצד המדינה הפקירה והפריטה את האחריות שלה על החברה הערבית, וכיצד לואקום הזו נכנסים ארגוני פשיעה מאורגנים, בהתעלמות מודעת של המדינה. מעוז חוקרת בשנים האחרונות את ארגוני הפשיעה בחברה הערבית, ולמעשה את המערכת ׳המאפיה׳ המלאה המקיפה אותם, שחלק מרכיביה הם אלמנטים לגיטימיים.
בתוך האלימות בחברה הערבית, בולט התפקיד של ארגוני הפשע הגדולים. לפי הערכות שונות הם אחראים באופן ישיר לכ־30 אחוז ממקרי הרצח. בנוסף הם כמובן תורמים תרומה מכרעת לערעור המוחלט של תחושת הביטחון בחברה הערבית, ולכך שרבים מתחמשים בנשק בלתי חוקי ומשתמשים בו בקלות רבה מדי.
בשיחה מרתקת עם אורי תובל בפודקאסט של כתב העת ׳תלם׳, מבהירה מעוז עד כמה רחבה המערכת שמקיפה את ארגוני האלימות ונהנית מהם. מעוז הגיעה לחקור את מערך הפשע בחברה הערבית אחרי שחקרה את השיטור בג'מייקה במסגרת הדוקטורט שלה, אותו כתבה במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו (ראו עליו בתגובות).
"חזרתי לארץ והרגשתי שבאתי מהעתיד, שראיתי איך הדברים נגרמים ולאן הם הולכים", היא אומרת. "הדבר הכי חשוב להבין בלימודי מאפיה, זה שבמקום שבו נוצר שוק קפיטליסטי עם רכוש פרטי, אבל אין אכיפה, אין מדינה, אין רגולציה ואכיפת חוזים – מופיעה מאפיה".
מעוז קושרת בין שגשוג המאפיה לשיפור הכלכלי בחברה הערבית, בעיקר ב־15 השנים האחרונות. "אנחנו רואים מסחר, שווקים ויזמות שבאים מלמטה, כתוצאה מגלובליזציה ומהזדמנויות חדשות שנפתחות עם הליברליזציה של המשק הישראלי. זה קשור גם לסגירת השווקים שמעבר לקו הירוק בפני אזרחים ישראלים. יש יותר עסקים ופעילות כלכלית, חנויות וקניונים – אבל הם לא מוגנים על ידי המדינה. אז מי יגן על הרכוש?".
את השילוב הזה מעוז מכנה "מאפיה בורגנית", שמשתלבת בכלכלה הנורמטיבית, שאינה עוסקת (רק) במוצרים בלתי חוקיים כמו סמים או סחר בבני אדם, ושמיישמת מעין משילות באזורים שבשליטתה – כשהיא במגע רצוף ומורכב עם המדינה.
"בהקשר הישראלי ניתן להגדיר את היחסים כסימביוזה עוינת. במובן מסוים, המדינה תלויה ברשתות העברייניות האלה – שבעצם מספקות 'שירותי משילות' במקומות שהמדינה לא מעוניינת או לא מסוגלת לבצע", אומרת מעוז, ומבססת זאת על דוגמאות שבהן המדינה העניקה שליטה וכוח לגורמים מפוקפקים, וקיבלה בתמורה שקט או מידע. חלק מאותם ארגונים פעלו גם בשיתוף פעולה עם גופי הביטחון.
"מהצד השני, הארגונים כמובן תלויים במדינה, הם תלויים בהעלמת העין שלה, בשיתוף פעולה בשתיקה, בחסויות חסויות פורמליות ולא פורמליות – אבל הם כמובן גם מערערים על המדינה, ובהקשר לישראל הם גם מהווים סוג של איום ביטחוני שיכול כל הזמן להתממש". דווקא בגלל שהם ארגונים כה אופורטוניסטיים, אומרת מעוז, "היום הם משהו אחד ומחר הם יכולים להיות משהו אחר לחלוטין".
את המשך השיחה המרתקת ניתן לשמוע בקישור הבא: