מאמרי אורח

ד"ר עזרי עמרם מלמד בימים אלו במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה סנטה קרוז (UCSC) במסגרת היותו עמית הוראה של המכון ללימודי ישראל (Israel Institute). בכנס על חופש אקדמי שהתקיים באוניברסיטת בן גוריון בינואר האחרון, שיתף עמרם במחשבות על חופש אקדמי מתוך חוויותיו בקליפורניה, כישראלי ובפרט כחוקר של ההיבטים התרבותיים והחברתיים של הסכסוך הישראלי פלסטיני:

״זה היה השבוע שהיה (13 – 16 בינואר 2025) :

ביום שני, 18:00 בערב שעון קליפורניה, התכנסו עשרות אנשים באולם הקונצרטים של האוניברסיטה. האירוע, כנס שכותרתו: "ציונות: עבר, הווה ועתיד?" אורגן והונחה על ידי ראש התוכנית ללימודי יהדות. הפאנל כלל שני פרופסורים המומחים לנושא, היסטוריונית והוגה דעות. פרופ' שלישי, מדען מדינה, נעדר בשל השריפות בדרום קליפורניה. היה קהל מגוון. היו בקהל חובשי כיפות וגם חובשי כאפיות – ולא שניתן בהכרח להניח את זהויותיהם ועמדותיהם של הנוכחים לפי הסממנים החיצוניים – לפחות סטודנט אחד נצפה כשהוא חובש כיפה במתאר של אבטיח, סמל שלאחרונה מסמל את המאבק הפלסטיני.

שני הפאנליסטים הציגו קו מאוד אחיד, ברור וקוהרנטי. מדינת ישראל נולדה בחטא ובן גוריון טעה בכל החלטותיו והערכותיו (שהפלסטינים יברחו, שהחרדים יטמעו, שהעולם יזרום). לתפיסתם, הציונות סיימה את תפקידה, הגדישה את הסאה, הולידה מפלצת. משכך, הפתרון היחיד וההגיוני לאזור המדמם הזה הוא להיפטר מהמסגרת האידיאולוגית הזו, ולכונן מערכת שלטונית של שוויון וצדק מלא בין הים לירדן. חלק מההצהרות קיבלו מחיאות כפיים סוערות, לפחות מכיוונם של מחצית מהשומעים. בחצי השני רבים נענעו את ראשם בתסכול, חלקם שמו כפיים על פניהם כאילו אומרים "אוי ויי".

כדאי להדגיש, אין לי טענות בנוגע לאמיתות התגלגלות האירועים כפי שהמומחים תיארו ואף לא להיקש הלוגי שהוביל להסקת המסקנות שלהם. יתרה מכך, אני חושב שהם העלו סוגיות חשובות שצריכות להיות במרכז ההגות היהודית והישראלית העכשווית. 

אז מה בכל זאת הפריע לי? אני לא בטוח. אולי כי הרגשתי שהאירוע לא העניק מנעד רחב יותר של פרספקטיבות. מה למשל על כאלו שכוללות תפיסות לאומיות (בין אם של פלסטינים או של יהודים). לא בהכרח – אני לא חסיד גדול של איזון – יש דברים שאני מעריך יותר כמו מקצועיות ויושרה אינטלקטואלית. אולי התעלמות מ"ריאל פוליטיק"? מהמציאות המדממת בשטח? מההיבטים הפסיכולוגיים של הנפגעים והנפגעות מהמלחמה הארורה? אולי, אבל אני לא בטוח שזו אחריותם של היסטוריונים והוגי דעות.

אני חושב שיותר מכל תהיתי האם ישנה איזו שהיא אחריות על הדוברים והמארגנים על האופן שבו דבריהם נקלטים בקרב השומעים, בעיקר בנושא כה שנוי במחלוקת. הסטודנטים שנכחו בהרצאה מגיעים מעולם דימויים אחר, מרקע תרבותי אחר. הם ניזונים מרשתות חברתיות שמקצינות את השיח. הם מוקסמים ממהפכה, ממחאה ומרדיפה אחר צדק גלובלי – הם צודקים, זה עולם אכזרי. בשנה שעברה הזעם הזה יצא על ישראל, ישראלים ויהודים. המחאה ששטפה את הקמפוס פגעה קשות בתחושות הביטחון האישי של סטודנטים ומרצים יהודים וישראלים. שוחחתי עם סטודנטים שנאלצו לעזוב תכניות לימודים בגלל התנכלות מרצים, לעזוב דירות שותפים ולהוריד סממנים יהודיים. לא מכיוון שלקחו חלק פעיל בקונפליקט שמתקיים בצד השני של העולם, אלא בשל זהותם.

המחשבה המרכזית שעלתה לי לאחר הפאנל היא שהאחריות על אלו שעוסקים בנושאים הרגישים הללו, היא להבחין בהבדלים הקיימים בין הפלטפורמות השונות לתיווך ידע אקדמי. כך למשל, יש לי ציפיה לפגוש ניסוחים שונים הנכתבים בחיבורים המתפרסמים בבמות המדעיות, לבין אלו המדוברים בהרצאות ציבוריות המבקשות לתווך רעיונות מורכבים לתבניות יותר מובנות (ובהכרח יותר פשטניות). בעיקר חשבתי על תפקידי כמורה, שנכון להיום לימד כ-220 סטודנטים אמריקאים. אני רואה ביראת קודש את התפקיד שלי לפרוס מנעד רחב של תפיסות מהן ניתן להרכיב כמה סיפורים. חלקם סותרים, אבל כולם מייצגים מציאות כלשהי. הם מחייבים את הסטודנטים לערוך דיון והשוואה בין תפיסות שונות ולהתמודד עם מורכבות הסוגייה. אני יודע שיש אנשים שחושבים שתפקיד האקדמיה היא לזהות חוסר צדק, להעניק כלים להבינו ולשלוח את דור העתיד לתקנו. נשמע אידיאלי, כל עוד לא שוכחים עוד כמה תהליכים בדרך: כגון למידה, העמקה, ניתוח, ניהול דיון בין עמדות סותרות וכן הלאה. כלומר בעיני, האתגר הוא להגביר את ווליום החינוך ולהנמיך את ווליום האקטיביזם. 

"רגע" – אמר הפאנליסט, ונאלץ לקטוע את דברי הסיכום של מנחה הערב. "ברשותך, אני רוצה להבהיר נקודה, למען הסר כל ספק, אני רוצה להבהיר, הרצח של למעלה מאלף ישראלים, מרביתם אזרחים, בשבעה באוקטובר היא אינה פעולת התנגדות לגיטימית". אז אמר. הוא יישן טוב יותר הלילה. 

מה לקחתי מזה? שכיום כדי להבין מה לגיטימי במסגרת החופש האקדמי אנו צריכים להסתכל בצורה הוליסטית על הסיטואציה במסגרתה מתווכים ידע, מידע ומדע. כולל ניואנסים הקשורים לדוברים, לשומעים, לתוכן עצמו ולפלטפורמה. וכן, גם לקחת בחשבון כי בעידן הנוכחי הקשב של השומעים הוא מוגבל והוא מתמסר בקלות למניפולציות ופרובוקטיביות. 

ביום שלישי נכנסתי ללמד את הקורס "אוכל, תרבות וצדק בהקשר הישראלי-פלסטיני". פעילי BDS מקרב הארגון "סטודנטים למען צדק לפלסטין" (SJP) חיכו מחוץ לכיתה שלי וחילקו עלונים בני ארבעה עמודים לסטודנטים הנכנסים. הכותרת: תמות מרכזיות מתוך 16 עדויות של סטודנטים על צנזורה, דיכוי וגזענות גלויה (בקורסים של עזרי עמרם). להלן עיקרי הדברים בתרגום מעט חופשי ובקיצורים נדרשים:

צנזורה וגזלייטינג של ביקורת כלפי ישראל; הקורס מתעלם מג'נוסייד של 140 אלף פלסטינים מאז אוקטובר 2023 – הנושא נאסר לדיון בכיתה; הקורס מעודד אסימילציה של פלסטינים וג'נוסייד; המכון ללימודי ישראל הוא ארגון שמנוהל על ידי הצבא הישראלי; סטודנטים הוטעו, הופלו והוטרדו על בסיס גזעי; האוניברסיטה לא תפטר אותו ולא תנתק את קשריה עם ה-Israel Institute למרות פניותינו; הפרטיות אינה מובטחת! ל-Israel Institute יש גישה לתפיסות הפוליטיות שלכם, לרעיונות ולחיבורים שלכם, דרך הקורס הזה; ולסיכום, מטרת הארגון היא לעקוב אחרי העמדות שלכם ולדווח אותן לממשלה ולצבא בישראל.

מיותר לציין שאלו האשמות חסרות בסיס, חלק מהטענות ניתן להפריך בקלות על ידי חיפוש קצר בגוגל. אחרות, דורשות מבט חטוף במשובי ההוראה שנאספו בשנה וחצי האחרונות ומציגות מציאות אחרת לחלוטין. האם יכול להיות שיש לי נקודות עיוורון כלפי הסוגיות הנידונות? ודאי. אני מצהיר על זה בשיעור הראשון. זה לא משחרר אותי מהאחריות להציג סיפור שיאפשר להם להכיר ולהבין את המציאות. 

וזה לא התחיל שם, בשנה שעברה, 14 תלמידי מחקר כתבו מכתב זועם לראשי המחלקות של אנתרופולוגיה ופוליטיקה בהן לימדתי ובו טענות על ההליך הפסול ושיתוף הפעולה הבעייתי לדבריהם עם המכון ללימודי ישראל. כמה חברי סגל, עמיתים למחלקה, שמחו לקחת את זה לרמה הבאה ולדרוש בישיבות המחלקה לבחון מחדש את המינוי שלי. כאן אולי כדאי להדגיש שאף אחד מהחותמים על המכתב מעולם לא פגש אותי, שוחח איתי, לא ישב בשיעורים שלי ובספק אם קרא את הפרסומים שלי. מעדות שמיעה אני מוסיף, שלאור מחול השדים, קברניטי האוניברסיטה, ברמות הפדגוגיות הגבוהות ביותר בחנו את הסילבוס שלי ואחת מבכירות האוניברסיטה ציינה בפני חברת סגל כי היא הייתה מאוד שמחה אם מרצים אחרים היו מלמדים באופן הזה. צריך לומר, הקורסים שלי לרוב מלאים עד אפס מקום והביקורות טובות מאוד – חסכתי לכם ציטוטים ממשובי ההוראה רק בשל צניעותי. ובחודש שעבר חידשו לי את המינוי לשנה שלישית. משהו שהם ממש לא היו חייבים לעשות. ראש המחלקה והנהלת האוניברסיטה עמדו אל מול לחצים עצומים – שכאמור לא נבעו מחוסר מקצועיות.

והטענות, אני מבין מאיפה הן באות. מתסכול נוראי של חוסר אונים אל מול המראות הקשים היוצאים מעזה. הרצון לפעול כנגד מה שנתפס כחוסר צדק משווע. אני רואה סטודנטים שליבם במקום הנכון, ובאמת ובתמים רעבים לידע ולכלים אנליטיים שיעשו להם מעט סדר בעולם של אינסוף זרמי מידע. בהיעדר כאלו, הם נתלים במחאה עממית, מוצדקת יותר או מוצדקת פחות. הם מוצאים מידע, נכון יותר או נכון פחות, בעלונים ופנזינים שמבטאים את רוח התקופה וכמובן ברשתות חברתיות, שם לכל אחד יש ביטוי. 

ביום רביעי הגשתי תלונה. בעצתו המהוססת של ראש המחלקה, הגשתי תלונה במשרד לבירור מקרי אפליה. התלבטתי עמוקות האם זה הדבר הנכון לעשות. כי באופן עקרוני אני תומך באקטיביזם של סטודנטים, גם כלפי דברים שאיני מסכים עמם. יתרה מכך, בשנה שעברה היו פעולות חמורות יותר כנגדי ובחרתי שלא לעשות דבר. בעיקר חששתי מהסלמה אבל גם היה לי חשוב שיהיה רקורד, שידעו במערכת האוניברסיטאית שמנסים להשפיע על הלך הקורס שלי ועל הסטודנטים המשתתפים בו. בעיניי, התלונה שלי אינה נובעת מהרצון למנוע מסטודנטים להביע את דעתם ולפעול כנגד מרצים, אלא מהצורך להדגיש כי במסגרת הדיון – לנכונות הטענות יש משמעות. כמו גם, למנוע הסלמה של הפעילות.

ביום חמישי שאלה אותי עמיתה באוניברסיטה, האם ראיתי את המודעה? עניתי שלא. המחלקה לאנתרופולוגיה פרסמה מודעת גיוס למרצה שילמד שני קורסים נוספים על פלסטין ופלסטינים לסמסטר הבא. מוזר, חשבתי לעצמי, הרי אני יכול ללמד קורס נוסף במחלקה ללא עלות נוספת (במסגרת המלגה שלי). אני מניח, רק מניח, שזו פשרה שראש המחלקה הגיע אליה יחד עם חברי הסגל המתנגדים. כמשקל נגד לקורסים שלי. שוב, השערה בלבד.

עולה בראשי מחשבה. אולי אני יכול להגיש לזה מועמדות? אני אשמח לקורס נוסף ויש לי את הרקע המקצועי הנדרש. המודעה הרי מציינת, כנדרש בחוק, שכל מועמדות תיבחן ללא קשר לגזע, מגדר, דת ולאום. מה אתם אומרים כדאי לי להגיש? יש לי סיכוי?

לקריאה נוספת: