אנתרופולוגיה לשבת

האתרופולוג אורי כץ, כיום פוסט-דוקטורנט במרכז לחקר מוות וחברה באוניברסיטת באת' באנגליה, כותב על מאמרו החדש Everything Seems So Illogical: Constructing Missingness Between Life and Death in Israel, שפורסם בכתב העת OMEGA – Journal of Death and Dying. כץ מתמקד במאמר במקרה של נעדרים בישראל ומראה כיצד הקטגוריה של "נעדרוּת" נבנית על ידי האנשים שנותרו מאחור, וכיצד פרשנות זו עלולה לאיים על הנחת הדיכוטומיה של חיים-מוות.

המאמר הנוכחי מבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, שאותה התחלתי בחודש אוקטובר 2014. באותו חודש ממש נראה לאחרונה דניאל מיניביצקי בביתו בתל-אביב. חודשים ספורים לאחר מכן הקימו הוריו את עמותת "בלעדיהם", המאגדת את משפחות הנעדרים בישראל. מאז ועד היום אני לוקח חלק פעיל בעמותה, ועוקב מקרוב אחר הפרדוקס המניע אותה: מצד אחד, השאיפה האנושית (אבל גם כזו שמובנית חברתית) להביא לפתרון תעלומת הנעדרוּת; ומצד שני, המאמץ להביא להכרה חברתית בנעדרוּת כמצב שעלול להיות ארוך טווח ושאינו בהכרח זמני. מעל 99% מהנעדרים שבים לביתם או מאותרים (חיים או מתים) במהלך השנה הראשונה להיעדרותם (מרביתם אף בחודש הראשון). אבל הסיכויים לאתר נעדר.ת לאחר שנה ומעלה הם קלושים. לכן, כ-600 הישראלים הנעדרים מזה לפחות שנה מאתגרים את ההבחנה האוניברסלית, הברורה והמוצקה ביותר – זו שבין חיים למוות.

באחת מישיבותיה של עמותת בלעדיהם שמעתי את סיפורו של מיכאל בן ה-10, שכשבוע לאחר היעלמו המפתיע של אביו פנה לאימו ושאל: "אז עכשיו אנחנו צריכים לארגן לו הלוויה"? האם המבוהלת השיבה מיד בשלילה, אבל מיכאל התעקש: "בואי נסכם שאם עוד חודש הוא לא יחזור, אז נארגן לו הלוויה". באותו מעמד נזכרתי באם המקסיקנית שבנה נעלם זה מכבר, שהתחננה לקבל "גופה, כל גופה, כך שתוכל לקבור אותה כבנה" (מתוך כתבה של הניו-יורק טיימס). הסיפורים הנוגעים ללב של מיכאל ושל האם המקסיקנית ממחישים את הצורך האנושי בטקסים, ובפרט בטקסי מעבר, שיסמנו את המעבר מסטטוס אחד למשנהו ויסייעו במתן משמעות סמלית לעולם כאוטי.

באופן דומה, הנעדרוּת גוררת אחריה על פי רוב תגובות שחותרות להביא לסגירה, ממשית או מדומיינת, של הסיפור. הנחת המוצא הרווחת היא שהנעדרוּת היא מאורע זמני, שהפתרון שבסופו יביא להכרעה את שאלת החיים או המוות. אבל מה קורה כשהנעדרוּת לא נפתרת? או כפי ששאל אביו של דניאל מיניביצקי, שוקי, בראיון עיתונאי: "איך אפשר לחיות עם חוסר הוודאות הזה? […] או שיש ילד – או שיש גופה".

להיאחזות בחלוקה הבינארית בין שתי האפשרויות הללו – חיים ומוות, ילד וגופה – יש ביטויים אפשריים שונים. רבים מאותם "נותרים מאחור", וביניהם כמובן משפחות הנעדרים, מבקשים להיאחז בהנחת החיים בכל מחיר. רבים אחרים מביעים משאלת מוות עבור יקירם הנעדר, כמעין "פשרה" עם הגורל, ותחינה לקבל קבר לבכות עליו וסוף ברור לסיפור. ביטויי קנאה בהלוויות של אחרים שמעתי מקרובי משפחה של נעדרים שוב ושוב, בדרך כלל בקול שקט שמסגיר מבוכה מתחושת הקנאה הזו. המשמעות של השאיפה ל"בשורות טובות" משתנה, יחד עם תפיסת המוות עצמו. ובכל זאת, כל עוד נעים הנותרים מאחור בין היאחזות בהנחת החיים לבין משאלת מוות, הם מקבלים את הדיכוטומיה של חיים ומוות ודוחים את האפשרות שהנעדרוּת, כמו אי-הוודאות, עשויה להיות כאן כדי להישאר.

הערעור על החלוקה שבין חיים למוות קשור בהבניית הנעדרוּת כקטגוריה חברתית בפני עצמה, שתובעת הכרה חברתית כקטגוריה קבועה (גם אם היא תמיד תישאר הפיכה). תהליך הפיכתה של הנעדרוּת לקטגוריה יציבה מתרחש בשלל אמצעים, שכמה מהם מבוטאים בשאיפתם של הנותרים מאחור "לחזור לחיים". ההחלטה להפסיק לחפש, למשל, מוסברת פעמים רבות בעזרת תחושה שלא ניתן עוד לשלוט במצב אי הוודאות או לנהל אותו. אבל תחושת התבוסה אל מול אי הוודאות עשויה להפוך דווקא לחתרנית, כאשר הנעדרוּת מאיימת על אותה חלוקה בינארית אוניברסלית, ומתמקמת כקטגוריה נוספת בין חיים למוות.

אובדן התקווה לאתר את הנעדרים עשוי להתבטא בבקשה להצהרת מוות של הנעדר.ת, האפשרית על פי חוק במלאת שבע שנים להיעלמות. אלא שלמרות היתרונות הבירוקרטיים שגלומים בהצהרת המוות (בענייני ירושה למשל), מעטות משפחות הנעדרים שאכן מימשו את האפשרות הזו. ניתן לשער שהסיבה לכך קשורה בקושי הרגשי להכריז על מוות של אדם יקר, אולם ייתכן שיש גם הסבר נוסף: הנעדרוּת, קבועה ככל שתהיה, היא מעצם הגדרתה קטגוריה הפיכה. היא לא יכולה להיות קבועה כמו המוות או ודאית כמו החיים. במהותה, היא קטגוריה חתרנית ומאיימת.

אבל זוהי גם מציאות חייהן של כ-600 משפחות בישראל, הצמאות להכרה חברתית, ומיואשות מהיעדר המעמד החברתי שלהן, מהיעדר הטקסים, ומהנטייה התקשורתית והחברתית להתייחס לסיפורן כאל סיפור זמני, פרטי, ונטול הקשרים חברתיים. הפוטנציאל הגדול לשינוי טמון בעמותת בלעדיהם, שקושרת את הסיפורים הפרטיים והבלתי-גמורים הללו לכדי סיפור חברתי משמעותי. מזה כשנתיים מקדישים אנשי העמותה מאמצים רבים לניסוח והעברת הצעת חוק שתסדיר את מעמד האזרחים הנעדרים בישראל ואת מערך הטיפול במשפחותיהם. את ההצעה הוביל חבר הכנסת לשעבר איל בן-ראובן, ומאז, כידוע, התחלפו כנסות יותר מאשר אותרו נעדרים ארוכי טווח. לאחרונה שבה ההצעה והונחה על שולחן הכנסת, על ידי חברי הכנסת מוסי רז, נירה שפק, ונעמה לזימי.  

אך כדי לבסס את הנעדרוּת כקטגוריה חברתית מוכרת, יש גם צורך בטקסי מעבר מתאימים. בהיעדר טקסים כאלה, הנותרים מאחור שואלים ביטויים טקסיים ממחוזות אחרים, ובעיקר כאלו שמסמנים את המוות. משפחות רבות של נעדרים מתארות את תקופת החיפושים הראשונה כמעין "שבעה", שבה הם מוקפים בסיוע ובמתנדבים. גם בפרקטיקות כמו אזכרות וימי זיכרון נעשה שימוש. וכמו מיכאל בן ה-10 שמבקש לארגן הלוויה לאמו, גם שיר בת ה-10 חיפשה פתרון טקסי לסימון יום ההולדת של סבה הנעדר, כפי שסיפרה דודתה: "אחיינית שלי, ביום הולדת הראשון של אבא שלי מאז שהוא נעדר, הייתה לוקחת פרח ועושה בור באדמה ושמה אותו. […] ואח שלי שואל אותה 'למה את עושה את זה?' היא אומרת 'כי אין לי איפשהו אחר להגיד לסבא מזל טוב'".

אלא שטקסי המעבר האלה לא מוכרים חברתית, במקרה הטוב, ונתפסים כסטייה במקרה הרע. את התסכול הזה תיארה באוזניי אורית, שאחיה נעדר מזה כחמש שנים: "אתה אפילו לא יכול לשבת את השבעה הזאת, כאילו זה אפילו לא, אין לא אפילו כאילו, זה כל הזמן, כאילו זה כמו שבעה שלא נגמרת, סוג של". עבור אורית, הנעדרוּת היא בעת ובעונה אחת בלתי אפשרית ("אתה לא יכול"), נצחית ("לא נגמרת"), ובלתי ניתנת להגדרה ("סוג של"). אורית נזקקת למילה "כאילו" שוב ושוב, מחפשת את המילים המדויקות בין תחושות של היעדר-שבעה, כמעט-שבעה, כמו-שבעה, ושבעה-תמידית. עצם קיומם של כ-600 הנעדרים בישראל מאתגר את התפיסות החברתיות היסודיות ביותר, לפיהן האנושות מחולקת לחיים ולמתים, ולהם בלבד. "הכל נראה לא הגיוני", אמרה לי אורית, וייתכן שהקרקע תחת רגליה לעולם לא תהיה עוד יציבה.