מאמרי אורח

נורית שטדלר, ראשת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית בהרצאת מבוא לסרט ״להזיז הרים״ – על נזירות יווניות-אורתודוכסיות המנסות להקים מנזר על פיורד בנורווגיה – אשר הוקרן ב16.11.21, במסגרת פסטיבל הקולנוע האנתרופולוגי ה-10 בסנימטק ירושלים. לבקשת בחברת האדם שיתפה שטדלר, פרופ׳ לאנתרופולוגיה וחוקרת דת, את ההרצאה שנתנה לפני הקרנת הסרט בה היא מנתחת את הסרט דרך הפריזמה האנתרופולוגית של העברת מקום קדוש ועיצוב מקום חדש וסביב המתחים השונים המניעים את הסרט.

הסרט "להזיז הרים", נקרא במקור  Faith Can Move Mountainsובתרגום המלא לעברית "אמונה יכולה להזיז הרים" וכך גם שם הסרט בנורווגית. על מנת להבין את משמעות השם יש לחזור ולעיין בברית החדשה, ובאופן ספציפי בתאור הטרנספיגורציה, ההִשתָנוּת, התהליך שבו ישו השתנה בהופעתו על פסגת הר תבור. הפסוק מתחיל בתאורו של ישוע, המזמין את פטרוס, את יעקב ואת אחיו יוחנן לעלות איתו אל פסגת ההר. בבשורה, מתי כותב: "כשהביטו התלמידים בישוע, הוא השתנה לנגד עיניהם: פניו זרחו כשמש ובגדיו הלבינו והבריקו", "לפתע הופיעו משה רבנו ואליהו הנביא ודיברו עם ישוע". הפסוק ממשיך ומתאר את המפגש בין הדמויות על ההר הקסום, ומדגיש את כוחה של האמונה ויכולתו של ישוע לחולל ניסים. בפסוק 20, ממנו נגזר שמו של הסרט, המאמינים מתבוננים בישוע גוער בשד, מבריח אותו מגופו של ילד אחוז דיבוק ומרפא אותו. כשהתלמידים נשארים לבד עם ישוע הם שואלים אותו  בפליאה, "מדוע אנחנו לא יכולים לגרש את השד?" ועל כך הוא משיב להם:

”בגלל חוסר אמונתכם“, ”אילו הייתה לכם אמונה אפילו כגרגר של חרדל, יכולתם לומר להר הזה: ’זוז!‘ והוא באמת היה זז, מכיוון שתוכלו לעשות כל דבר".  

למעשה הפסוק, ומכאן הסרט כולו, נוגעים באחת מהתימות הגדולות באתרופולוגיה של הדת – טיבה ומשמעותה של הקדושה, אשר בליבה השאלה: מהו הדבר הזה אותו אנחנו מכנים קדוש וכיצד ניתן להבין את מרכיביו? הסרט שלפנינו עוסק בשאלה זו אבל מציב לה אתגר גדול יותר: יוצרת הסרט מתעניינת לא רק באמונה ובמאפייני הקדושה, אלא שהיא מנסה לברר מה קורה כאשר מנסים להעביר את הקדושה ממקום אחד למקום אחר?, ואף מעבר לכך: מה קורה במפגש של קדושה מסוג אחד לקדושה מסוג אחר? האם הקדושה היא גמישה? האם היא יכולה להיות מתורגמת בקלות במעבר מתרבות אחת לאחרת, ממקום אחד למקום אחר?

מהמחקר האנתרופולוגי אנו למדים כי על מנת להעביר את הקדושה מהמקום בו נולדה ועוצבה למקום חדש, יש להשתמש בארבעה מרכיבים עיקריים: בני אדם, חפצים, מבנים ומרחב.

בסרט שלנו העברת הקדושה מתחילה במסעה של צעירה נורבגית שהחליטה במהלך טיול סטודנטים ביוון להפוך לנזירה אורתודוכסית, ולאחר שנים רבות היא חוזרת לנורבגיה, על מנת להעביר את רעיונות הנזורה היוונית שקסמו לה אל מולדתה. לשם כך היא וחברותיה "מאמצות" קדוש מקומי, הקדוש אולף והנחש המאובן שלו. אולף היה מלך נורבגיה אי שם במאה ה 11, הוא הוכרז כקדוש בשנת 1164 ומאוחר יותר אף התקבל ככזה גם על ידי הכנסייה האורתודוכסית. הקדוש אולף הוא זה אשר לטענת הנזירות עזר להן להגדיר את המיקום המדוייק בו יש לבנות את המנזר. באחת הסצנות הראשונות בסרט, הנזירות צועדות עם האיקונה של הקדוש הנרווגי בתהלוכה דתית, ולמעשה, בצעדיהן הן מקדשות את המרחב ו"מטעינות" אותו בקדושה אורתודוכסית. תהליך הקונברסיה יחתם, על פי חזונן, עם הקמת המנזר האורתודכסי על צוקי הפיורדים הנרווגים.

אז איך ישלבו נזירות אורתודוכסיות את אמונתן הייחודית במפגש הבין דתי, הבין תרבותי והמרחבי השונה כל כך?

כפי שנראה העברת הקדושה נתקלת בלפחות ארבע מתחים ושאלות:

ראשית, המפגש בין יוצרת הסרט לנזירות– יוצרת הסרט, Silje Evensmo Jacobsen, היא נורבגית, ובאופן טבעי כזו היא גם נקודת המבט ממנה משתקף הסיפור כולו. המצלמה עוקבת אחרי פרוייקט הבנייה, שהוצע לראשונה בשנת 1990 ונתמך מאז על ידי ראש העיר הנלהב והאופטימי Arne Sandnes. למעשה במרכז הסרט ניצבת הקמתו, או יותר נכון אי הקמתו המתמשכת, של המנזר, שמתוכנן להבנות בראש הצוק הצופה אל הכפר בן 400 התושבים ולדאל (valldal), ישוב קטן בחוף הפיורדים של דרום-מערב נורווגיה. היוצרת העוקבת אחרי תהליך הבנייה מעלה את השאלה: האמנם הנזירות יצליחו לממש פרוייקט דתי שאפתני שכזה?

המתח השני, נוצר במפגש הבין דתי בו הנזירות פוגשות את חברי העיירה הפרוטסטנטית-חילונית. אוכלוסיית נורבגיה מונה כיום כ- 5 מליון איש. מדובר באוכלוסיה הומוגנית למעט קבוצות של סאמיים בצפון המדינה ומעט קבוצות של מיעוטים נוספים (קתולים, מוסלמים, ועוד). מבחינה דתית רוב תושבי נרווגיה חברים בכנסיה האוונגלית-לותרנית של נורבגיה, שהיא גם הכנסייה הרשמית של הממלכה. עדשת הסרט שלנו נכנסת עמוק אל חיי היומיום של אנשי העיירה במפגש עם הנזירות האדוקות, הפורצות לתוך חיי העיירה הנורבגית ללא התראה מוקדמת ובתחושה הנעה בין תמימות למניפולציה. בהמשך לכך, הנזירות מתקבלות בעיירה במגוון של תגובות, משמחה לאדישות, ועד לחשדנות ועוינות. מה מניע את הנזירות? האם הן נשים אדוקות ותמימות? או נשים מתוחכמות הפועלות ממניעים דתיים קיצוניים? ומיהו האב דיוניסוס  Dionysosהמיסתורי ששלח אותן למשימה זו? דמות מרכזית בחיי הנזירות, הנעלם כליל מהסרט, אך נוכחותו, כוחו, והכריזמה המיסתורית שלו, מורגשים לאורכו. מה אם כן המניע של העברת הקדושה? האם הוא דתי או פוליטי?

המתח השלישי נוגע בחשיבה האקולוגית המערבית מול האדריכלות הדתית יוונית – מתח העובר כחוט השני בסרט. הסרט פורש לפנינו הצצה פנורמית יוצאת דופן אל ליבם של הפיורדים הקסומים, הצילום נראה כסט של גלויות מושלמות החולפות באיטיות. אך יופיו העילאי של הטבע מופר עם הצגת תוכניות הבנייה של הכנסייה האורתודכסית. תפישות הטבע והמרחב מתנגשות. היוונים האורתרודכסים בונים בדרך כלל את מבני הדת שלהם במקומות גבוהים, על הר, גבעה או צוק. הרעיון הקוסמולוגי העומד מאחורי תפישה ארכיטקטונית זו מגולם בכמיהה הטרנצנדנטלית להיות קרובים ככל הניתן לאל המצוי בתחום השמיימי. לפי השקפה זו הפיורדים נראים כמקום טבעי לבנייה של מנזר אשר ישלים את התמונה הדתית, הסימטרית, השמיימית המקובלת בתרבות היוונית. הקונטרסט מושלם. אנשי הפיורדים, בני הכפר, מבטאים חשיבה אקולוגית, גאולוגית. לפי תפישה זו, ההרים, הבתים, האנשים, כולם אמורים להשתלב בהרמוניה מוחלטת עם גורמי הטבע, ללא התערבות האדם, באופן חופשי ואינטואיטיבי. הרעיון הוא לתת לטבע לעצב את המחשבה האנושית. רעיון המצוי במתח  עם הבירוקרטיה של הקדושה, קניית האדמה, עיצובה בדחופורים, חיפוש אחר היתרי בניה וקיומן של עסקאות נדל״ן. מעל כל אלו מרחפת השאלה: האם בשם הקדושה אפשר להתערב במקום הנשמר כאתר בראשית?

ונקודת מפגש רביעית: קהילה חילונית פתוחה וליברלית נפגשת עם כת דתית זרה – הנזירות היווניות מגיעות לקהילה כפרית המרוחקת מהמרכזים הנורבגיים העירוניים. אנשי העיירה שואפים לקיים קהילה פתוחה המקדמת תפישות של חופש, ליברליות ופתיחות לצרכים היחודיים של כל אחד מהחברים והחברות בקהילה. הנזירות חיות במסגרת של חבורה סגורה, בעלת מאפיינים כיתתיים, המבטאת עקרונות של אליטה סגורה, גברית- שובניסטית, אקסלוסיבית והיררכית. אנו צופים למעשה בהתנגשות שבין ערכים הפוכים בכל הקשור לתפישת האדם והחברה. בהקשר זה עולה השאלה כיצד חברי הקהילה הנורבגים, התופסים את עצמם כליברלים בעלי מסורת סובלנית ושקטה, יקבלו את הנזירות לתוך הקהילה שלהם?

עוד על שטדלר: