יאללה ממשיכים ?
תמר אלאור כותבת על החוויות שלה בהדרכת התערוכה ״הבור״ המבוססת על עבודת המחקר שלה ושל שותפיה, ומחברת זאת לספרות מדע בדיוני, לספקנות של מדענים לגבי החיים מחוץ לכדור הארץ ולאפשרות לחשוב אחרת. אלאור תוהה האם בעידן פוסט קורנה יהיה שינוי בדרך שבה אנחנו לומדים וחושבים? האם שחקנים אחרים, אנושיים ולא אנושיים יכולים להגדיר מחדש את חוקי המשחק?
"אנחנו צריכים לחפש עדויות לקיום של תרבויות חוצניות כמו בחפירות ארכיאולוגיות, מכל מיני שרידים שהן השאירו אחריהן".
פרופ' אבי לייב ראש המחלקה לאסטרונומיה. הרווארד. יש שם מישהו? "הארץ". 9.6.21.
עיקרו של סמסטר ב' העומד להסתיים החודש, עבר עלי במוזיאון העיצוב בחולון. את הניתוק מכיתות הלימוד והעבודה בזום, פרמו מפגשים של ממש עם סטודנטים, עמיתות, חברות, קרובי משפחה וגם לא מעט זרים – שבאו לבקר בתערוכה "הבור". התערוכה הייתה פתוחה לקהל שלושה חודשים בסך הכל, ונשענה על ממצאי פרויקט מחקר במזבלה העירונית של תל אביב המנדטורית[1]. נהגתי לפגוש את האורחים בקדמת המוזיאון שתכנן המעצב רון ארד, בחלק שנקרא ה underbelly . שם בצל, מתחת לכרס של המבנה המעוגל, על מדרגות אבן היוצרות אמפיתיאטרון קטן, הכנתי אותם לביקור.
אינני מחבבת הדרכות מכל סוג; לא בטבע, לא במוזיאונים, לא ברחובותיה של עיר סואנת. אני מעדיפה שיטוט בנימיני שאמור לסייע לדברים להופיע בפני המתבוננת. מדוע עלי לשמוע או לקרוא דברי הסבר בכניסה לגלריה כלשהי, באתי לראות, אני אומרת לעצמי תמיד, לחוש, להתרגש, לברוח מן המילה, הטיעון הסדור, הרקע של הדברים. אם התצוגה איננה מדברת בשם עצמה – ממשיכה השיחה הפנימית – עדיף לקרוא מאמר בנושא.
מצאתי את עצמי עושה את ההיפך בהתלהבות גוברת מסיור לסיור, ושומעת לא פעם בסיומו – את המשפט שהעציב ושימח אותי באותה העת. "נהניתי נורא, לא יודעת אם זה היה קורה לי בלי הליווי שלך" . כמי שגדלה לאהוב אומנות עכשווית לצד בת משפחה שסימנה לי את הדרך, אני יודעת עד כמה חלקית היא עמדת המשוטטת.
עם זאת הפעם שאלת יכולתם של הדברים לספר את עצמם, עמדה במרכז התערוכה פעמיים. פעם אחת כמו בכל ייצוג מציאות דרך שפה חומרית, ופעם נוספת דרך הסוגיות עצמן שהדריכו הן המחקר שנוהל על ידי אנשי אקדמיה, והן את המעצבים/אמנים שאצרו אותה.
התערוכה "הבור – חפצים שעלו מבטן האדמה" – ביקשה להציג את שלל הסיפורים שסיפק מכרה ארכיאולוגי שגודלו היה 2 2x2xמ. בור שנפער בעבודת ידיים מדעית. הציות לחוקי הכרייה והשלייה שהשית הארכיאולוג, התקבל ללא עוררין על ידי שותפיו (אנתרופולוגית, ביולוג ואספן בקבוקים, גיאומורפולוג, והיסטוריון). הספקות של אותו ארכיאולוג שהלכו וגדלו לאורך ארבע עונות החפירה והסדקים שיצרו בספר החוקים, הפכו למרחב מזמין ומסעיר לביצוע חריגות, וחבלות בסדרי העבודה המקובלים. מרגע מסוים היה מקום להפעיל את הדמיון.
הפסולת שסולקה ממרחב החיים החברתי, הובלה מתל אביב אל מרחב חקלאי מרוחק (שדות מקווה ישראל). הושלכה וכוסתה. אפשר היה לנסות לטהר אותה, ולשחזר את חייה בטרם הגיעה אל המזבלה ואפשר היה לנסות ולהתבונן בה כחומריות בפני עצמה, תצריף אשפתי המחזיק משמעויות משלו.
אנחנו התחלנו בדרך המקובלת של מיון קטלוג וקלסיפיקציה. עם התקדמות העבודה, חשנו שאנחנו כופים על הנחקרים שלנו סדרים חיצוניים, שאינם בהכרח רלוונטיים למציאות שמתוכה שלינו אותם. המתודה הראשונה ביקשה להחזיר אותם למה שהיו, והמתודות שפיתחנו עם הזמן ביקשו להבין מי הם עתה. לצורך כך נדרשנו להפעיל לא מעט את הדמיון. לנסות ולצייר לעצמנו בעזרתם של הדברים, איזה מן חיים ניהלו מתחת לפני הקרקע. עם מי התחברו? כיצד השתנו? מי נותר? מי נעלם? ועוד ועוד.
פרימת המתודות המקובלות, מעסיקה מאד את פרופ' אבי לייב האסטרופיזיקאי, המצוטט לעיל. בשיחה שקיים עם עיתונאית "הארץ" מאשה צור גלוזמן, הוא מספר על אופני הברור של שאלת היתכנות חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. את התשובות לשאלה זו הוא מבקש לחפש תוך אתגור גבולות המדע השמרני הנוטה לדבוק במתודות שלו, ולאפשר למדענים בצוות המחקר שהוא מוליך (הכולל גם פילוסופים) לפלוש למתחמי הדמיון ולקחת סיכונים. דוגמא למהלך כזה הציע פרופ' לייב, כשהתייחס לחוצן "אומואמואה" שניצפה ב2017 . יתכן, הוא אמר, שזהו "גוף מלאכותי, אולי פסולת חללית של תרבות חוצנית". ההסבר של לייב ממשיך את המסורת הארכיאולוגית הסטנדרטית, הלומדת את העולם דרך התרבות החומרית שציוויליזציות משאירות מאחוריהן. באופן יצירתי, הוא רואה בדרך זו אפשרות הגיונית לחלוטין להסביר גם תרבויות שאינן חלק מן ההיסטוריה של כדור הארץ.
דבריו גרמו למאשה צור גלוזמן להיזכר באשפה אחרת המוזכרת בספר המד"ב של האחים סטרוגצקי "פיקניק בשולי הדרך". 1972. בספר, מנסה מדען ופילוסוף להסביר ביקור טראומטי של חוצנים שהתרחש כמה שנים לפני כן. הוא מציע שלוש אפשרויות:
“אולי החוצנים שלחו דגימות של התרבות החומרית שלהם כדי שהאנושות תלמד את הטכנולוגיות שלהם לפני שייצרו מגע אמיתי; אולי הביקור עדיין נמשך והחוצנים מוסיפים ללמוד את האנושות מבלי שתהיה מודעת לכך; ואולי, הביקור היה מעין פיקניק של חוצנים שפשוט השאירו אחריהם פסולת, כמו נופשים על שפת הים, וכלל לא הבחינו בבני האדם."
המפגש עם תרבות חומרית המנותקת מן הציוויליזציה שיצרה אותה, הוליד מדע סדור (ארכיאולוגיה) המבקש לשקע את הממצאים החומריים שוב בהקשרים החברתיים תרבותיים והיסטוריים בתוכם נוצרו. פרופ' לייב והאחים סטרוגצקי מציעים כאן אפשרויות נוספות לטיפול בדברים משוטטים שאינם מחוברים ליוצרים שלהם. לייב מציע לראות באובייקט מעופף שנתפס לא פעם ככלי שיוט מכוון שבא לבקר אותנו – לא יותר מאשר שארית שנשמטה מעולם חומרי של ישויות אחרות. האחרים סטרוגצקי מציעים לראות בחוצנים, רמזים טכנולוגיים שישויות אחרות שולחות לנו כדי שנתאמן ונוכל להיות איתן "על אותו העמוד" ההתפתחותי, או חומרי מעקב וניטור אחרינו, או אולי זבל שהם זרקו עלינו בלי לראות אותנו ממטר. כך או כך יש כאן שיעור אנתרופולוגי חשוב לגבי יוצאות הדופן של המין האנושי וייחודו ביקום. סיפור קולוניאליסטי בקנה מידה גלקטי המערער לטענת פרופ' לייב, את תפיסות המרכז והפריפריה. "אנחנו נולדים לעולם כמו שחקנים ששמו אותם על הבמה ואנחנו לא יודעים מה תוכן המחזה שאנחנו משחקים בו", מסכם פרופ' לייב. "מתוך חקר היקום מתברר שהבמה גדולה מאוד. היא 10 בחזקת 26 פעמים יותר גדולה מהגוף שלנו. זה משהו עצום, היקום. אנחנו לא במרכז הבמה כפי שחשב אריסטו. יש לנו נטייה טבעית לחשוב שהכל סובב סביבנו, אבל אנחנו לא שחקנים מרכזיים. ואחת הדרכים ללמוד על מה המחזה היא אולי לחפש שחקנים אחרים. אולי הם יודעים, אולי יש להם רעיונות טובים יותר".
צור גלוזמן, חוזרת לקראת סוף השיחה שלה עם לייב, למסקנה כי סופרי המד"ב השכילו מזמן לשלב באחריות בין המדע הקונבנציונאלי לדמיון, ובין שיטות מחקר מתוחמות לכאלה החוצות גבולות. ההתעקשות של הממסד האקדמי לדבוק בשיטות המוכרות עלולות לדעת לייב ולדעת צור גלוזמן לקרב את האקדמיה לדוגמטיות של הכנסייה הקתולית שרדפה את גלילאו. "מחקר מדעי מבוסס על תצפיות, ניסויים ואירועים שאפשר לשחזר. אך ללא רוחב אופקים וסקרנות, ללא הגות רצינית בעצם טבעו של המין האנושי, במשמעויותיהן של תבונה ותודעה, בעצם המהות של תקשורת, וללא יכולת הדמיון של כל התופעות האלה בהקשר שאינו אנושי — הממסד המדעי עשוי לקפוא על שמריו".
זמני משבר כמו אלה שחווינו (ועדיין) מביאים עימם שפע של רגעים רפלקסיביים. חרדות, ספקות, תחושות ניהיליסטיות, וגם תקוות. לא פעם במהלך השנה וחצי האחרונות חשבתי שעלי רק לשתוק, להתבונן, לאסוף פרטים, לחסום את הפרשנויות החברתיות שיכולתי אולי להציע לגבי החרדים והקורונה, או יחסי המגדר בתוך המשפחות המסוגרות בבתיהן. עוצמת האירועים ופרישתם העולמית, הציעה עצירה והשתהות וביקשה מאתנו להתנהג בצנעה. הכי נח לחזור להרגלים הישנים, ובוודאי שיהיה חבל להיפטר מהידע והניסיון שצברנו כשתרגלנו הרגלים אלה.
המפגשים האנושיים שהיו לי סביב התערוכה, החזירו אותי למרחב אהוב שהתגעגעתי אליו כל כך. העובדה שסיבת המפגשים ומושאם היו דברים, והעובדה שהמחקר והתערוכה ניסו לתת להם להוליך את השיחה, יצרו מרחב שבו ניתן היה לתרגל חריגות מן המובן מאליו האקדמי, ואפשרו לי לשבור שתיקה.
האם נמשיך מכאן בדרך בה הלכנו? האם המוסדות האקדמיים שנוסדו במחצית הראשונה של האלף השני ימשיכו להיות אלה המייצרים את הידע שלנו אודות העולם? נידמה כי הגיעה העת להכניס למשחק שחקנים.יות חדשים מכל הסוגים והמינים ולאפשר לאפליקציית ה refresh להגדיר קצת אחרת את חוקי המשחק. המחזה כולו מן הסתם – גדול עלינו.
[1] בהובלה משותפת של ד"ר אסף נתיב, ארבל לוי, ושלי, ובתמיכת ה ISF .
שיניים תותבות ועצמות: התערוכה שהפכה זבל תל אביבי ליצירת אמנות
https://www.ynet.co.il/architecture/article/HJUNVC0IO