אש בשדה קוצים - בעקבות אירועי מאי 2021, מאמרי אורח

מאמר רביעי בסדרת ״אש בשדה קוצים״, בו ניסו חוקרים וחוקורת לנתח את אירועי השבועות האחרונים. האנתרופולוג ארי אנגלברג (המכללה האקדמית הדסה), שהיה בין הצופים בערב המיוחד שהתקיים ב17.5.21, מצביע על נקודות העיוורון לדעתו של רוב משתתפי האירוע ומציע הסבר משלים ונוסף לאירועים. לתפיסתו, האלימות ההדדית שפרצה לאחרונה מבטאת תהליכים של שיקוף הדדי והתדמות בצד הערבי והיהודי, והוא מציע שאלה מתחזקים דווקא ככל שכוחות הממשלה נתפסים בצד היהודי כמי שאינם שומרים על הכבוד היהודי באופן ראוי. ראו קישור לכל המאמרים בסדרה למטה.

מאמרים שפרסמתי על סמך מחקר שערכתי בארגון להב"ה לפני מספר שנים מתארים תהליכים בימין הישראלי שעשויים לסייע בהבנת אירועי האלימות שהתחוללו בתוך מדינת ישראל בין יהודים לערבים במהלך הלוחמה מול חמאס בעזה. אעמוד כאן על כמה מחידושי מחקרי שנדמים כרלוונטיים במיוחד לאירועים שחווינו.

הדמוגרפיה של היהודים שהפעילו אלימות

הפניתי את תשומת הלב לשתי דמוגרפיות מהם מגיעים פעילי ימין קיצוני:

1. "נערי גבעות", כינוי לאנשי ימין ציוני-דתי קיצוני המתגוררים בשטחים, חלקם אכן נערים ממש שעזבו מסגרות לטובת חיים על הגבעות ביהודה ושומרון, חלקם מבוגרים קצת יותר.
2. אנשי ימין עירוניים הכוללים מזרחים מסורתיים וחרדים, בעקבות פדהצור כיניתי אותם הימין החדש. במאמרים הצבעתי על הארגונים האריות של הצל ולה פמיליה כחלק מזירה חדשה זו ביחד עם להב"ה שעמדה במוקד המחקר.

למרות שראש להב"ה בנצי גופשטיין מגיע מחוגי הימין הקיצוני בהתנחלויות עיקר הפנייה שלו היא לחברי הקבוצה השנייה. באירועי האלימות האחרונים ארגונים המזוהים עם שתי הציבורים הללו הוזכרו לא מעט. ללוד הגיעו צעירים מהתנחלויות המזוהות עם הימין הקיצוני כמו יצהר, חלקם לפחות בהזמנה מפורשת של ציונים-דתיים תושבי לוד שחשו חשופים לפגיעות מצד שכניהם הערבים. בעניין אופי פעילותם של צעירים אלו בלוד נשמעו תיאורים שונים: יש שדיברו על כך שהגנו בלבד על התושבים היהודים ואחרים תיארו גם תקיפות של תושבים ערבים, סביר להניח שהתרחשו אירועים משני הסוגים. במקרים אחרים יהודים שתקפו אזרחים ערבים בערים מעורבות תוארו כשייכים ללה פמיליה ולהב"ה. משיחה שקיימתי עם צעיר ערבי מרמלה שחבריו הותקפו על ידי יהודים, דומה שהאפיון שלהם את התוקפים כשייכים ל"לה פמיליה" התבסס על מאפיינים כלליים של התוקפים ולא על סימני המעידים בבירור שהם אכן שייכים לארגון המסוים הזה. כלומר התואר הזה שימש כפי שהתואר "מתנחלים" משמש בציבור הערבי לתאר סוג מסוים של יהודים גם ללא קשר למקום מגוריהם. לענייננו זה פחות חשוב, שכן דומה שההתארגנויות של יהודים שבקשו לפגוע בערבים היו "התארגנויות מקומיות" בעיקרן, וכנראה שיהיה קשה לקשר בינן לבין ארגוני ימין רשמיים שראשיהם הצהירו שהם מתנגדים לאלימות כלפי חפים מפשע. נראה אם כן ש"נערי גבעות" ואלה שזוהו "כלה פמיליה" פעלו בנפרד ובשיטות שונות אך לא מתוך התנגדות אחד לפעילותו של השני בערים המעורבות.

המוטיבציה לאלימות – כבוד, טריטוריה ונקמה

מה גרם להתפרצות אירועים אלו שלא דומים לאירועים שהתרחשו בעבר? מהצד הערבי אירועים אלו מזכירים קצת את אירועי אוקטובר אלפיים שהסתיימו בתגובה משטרתית קשה, 13 הרוגים פלסטינים והקמה של וועדת אור לבחינת פעילות המשטרה, אך אז לא הייתה תגובה יהודית כה נרחבת כפי שאירע כעת. כפי שטענתי במאמרים שכתבתי לגבי פעילותה של להב"ה באופן כללי, אטען גם לגבי האלימות ההדדית שפרצה עכשיו שהיא מבטאת תהליכים של שיקוף הדדי והתדמות בצד הערבי והיהודי, ואציע שאלה מתחזקים דווקא ככל שכוחות הממשלה נתפסים בצד היהודי כמי שאינם שומרים על הכבוד היהודי באופן ראוי. 

במחקרי על להב"ה הצבעתי על האופן שבו בירושלים, מוקד הפעילות של ארגון להב"ה, מתקיים מאבק שמשלב היבטים של כבוד וטריטוריה. ולא במקרה נשים הן במוקד שכן בחברות פטריארכליות הן תמיד נתפסו כמי שיכולות לשמור על הכבוד או להמיט בושה והשפלה או שהאויב יכול דרך פגיעה בהן להשפיל. אקט החדירה, כפי שפוקו כבר טען ביחס למעמדות ומיניות בחברה הפטריארכלית, מגדיר יחסי כח בחברות אלו[1]. דומה כי יש לכך הקבלה טריטוריאלית ישירה. כך לדוגמא פעיל להב"ה מחה בפני על כך שהערבים יכולים להיכנס לשכונות שלנו ולהתחיל עם הבחורות "שלנו" ואנחנו איננו יכולים לנהוג באופן דומה, ומצד שני ניתן להצביע גם על מצעד הדגלים החודר ללב הרובע המוסלמי דרך שער שכם בצהלות כיבוש ונפנוף דגלים. לוגיקה זו הגיעה גם ללוד, אירוע הירי שבו נהרג מוסא חסונה התרחש כאשר מפגינים יהודים ניסו למנוע מערבים שהתעמתו עמם להתקדם לתוך השכונה שלהם.

כמובן שאל מול ניסיונות ההשפלה מתנשא שיח של כבוד. המטרה הרשמית של ארגון להב"ה למנוע "התבוללות" ולמעשה בעיקר למנוע מגברים ערבים לחזר אחר יהודיות ופרסומי הארגון מתארים אותו כמשמר הכבוד היהודי ויש כאן הדהוד לשיח כבוד המשפחה הערבי. ההנחה הפטריארכלית בשיח כבוד המשפחה הנה שאישה המקיימת יחסים עם גבר שאיננו בעלה פוגעת בכבודה ובכבוד משפחתה, אך כפי שוויקאן הציעה[2] גם בכבוד עמה. יתכן שזו התפיסה של חלק מהגברים הצעירים ממזרח ירושלים ששואפים להכיר יהודיות ממערב העיר שלא למטרות חתונה, כך בכל אופן מבינים זאת בלהב"ה. דווקא ההיבט המגדרי-מיני של יחסי הכבוד וההשפלה נעדרו מהאירועים האלימים האחרונים, אך כנראה שלא במקרה רק גברים לקחו חלק באירועים אלו והנשים נעדרו מהזירה. ההשפלות באירועי האלימות האחרונים היו ישירות וכוונו לגופם של גברים. זה התחיל מסדרת סרטוני הטיקטוק שהעלו צעירים פלסטינים ובהם הם נראו מכים ומשפילים עוברי אורח יהודים והמשיך במחאה שארגנה להב"ה אל מול שער שכם. אפשר לציין גם שבעקבות האירועים להב"ה פתחה חוג לאימון בקרב מגע לצעירים ירושלמים המעוניינים בכך.

בהמשך, עם ירי הטילים מעזה והתגובה הישראלית, האירועים שהתרחשו בלוד, המכות ליהודים, שריפת רכבים ועוד יותר מכך שריפת מספר גדול של בתי הכנסת, אירוע שאינני זוכר כמותו ודומה שלא זכה למספיק תשומת לב, הוציאו באופן ספונטני המוני יהודים לרחובות בבת ים, טבריה, חיפה ועוד. הפרעות, שהזכירו ליהודים רבים אירועים של פוגרומים בגלות, נתפסו כפגיעה בכבוד היהודי ולאחר פגיעה כזו נדרשת נקמה על מנת לשקם את הכבוד. גם כאן ניתן לראות הדהוד לשיח ערבי מסורתי של נקמת הדם לפיה יש לפגוע באחד מבני המשפחה המורחבת של רוצח על מנת לשקם את הכבוד של המשפחה הנפגעת, עצם הפגיעה מורגשת גם כפגיעה בכבוד[3]. תפיסות אלה עדיין רווחות בחלקים מהחברה הערבית בישראל כפי שהראה לאחרונה ריאד עלי בסדרת כתבות ששודרה בכאן 11. דומה שהלך הרוח של אותם יהודים שירדו לרחוב בטבריה ובת ים מוטרפים מזעם לאחר שצפו בכתבות מלוד הייתה דומה – שפגיעה בערבי כלשהו תשקם במשהו את הכבוד היהודי האבוד, שאם ליהודים מסוכן להסתובב בטריטוריה ערבית אז כדאי שלערבים יהיה מסוכן להסתובב בשכונות יהודיות, שהן לא יהיו חדירות בזמן שהצד השני מוגן. אחד המשתתפים בניסיון הלינץ' בבת ים צעק "מה הוא חשב לעצמו שהוא בא לפה?". כדאי לציין בהקשר זה שמבצע משטרתי שבו הפוגעים נתפסים זמן רב לאחר האירועים האלימים כנראה שאיננו נתפס כמשקם את הכבוד שאבד בזמן שהאדם הותקף או נאלץ להתחבא בבית וכך מוצב כחלש.

למה עכשיו?

מדוע אירועים אלו התרחשו עכשיו? מצד אחד הציבור המזרחי המסורתי וגם הציוני-דתי והחרדי כולם התחזקו בעשורים האחרונים וחשים יותר בטחון ויותר תחושה של 'בעלי בית' בישראל וחלק מבניהם נחלצים להגן על מה שהם חווים כפגיעה לא רק ברכוש ובנפש אלא גם בכבוד היהודי . תחושה זו חזקה במיוחד כאשר היא מתרחשת במה שהם חווים כבית. בהקשר זה מעניין לשים לב לכך שעל אף הטענות על טשטוש הקו הירוק, בדמיון הציבורי הקו איננו מטושטש, תגובות דומות לא נרשמו על אירועי אלימות בשטחים. לצד זאת אפשר להוסיף שבעבר המדינה עצמה נתפסה כמגינה על הכבוד היהודי. בימי ראשית המדינה צה"ל יצא לרצוח אזרחים ערבים בירדן בפעולת תגמול בקיביה בתגובה לפיגוע בישראל, ולאחר מכן, כאשר ראש הממשלה דאז בן גוריון הכחיש את האירוע, הוא ציין שאף חייל יהודי לא נעדר מהבסיס. מעבר לפעולה עצמה אני מדגיש את מה שעבור בן גוריון היה מובן מאליו, שחייל צה"ל הוא חייל יהודי אף שכבר אז שרתו גם לא יהודים בצה"ל. כלומר צה"ל נתפס כמגן היהודים וכמגן הכבוד היהודי. מאז, בתהליך מאוד איטי אנו עוברים לשיח אזרחי שמבחינת אנשי ימין רבים הגיע לשיאו באמירה של מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי שהמשטרה פועלת לעצור קיצונים אלימים משני הצדדים. דומה שהיכולת לדמיין את כוחות הבטחון כשומרים גם על כבודם של יהודים פרטיים וגם על הכבוד היהודי הכללי הולכת ופוחתת, ואם זה נכון אזי ככל שהשיח האזרחי יתחזק אנו צפויים לאירועים נוספים בסגנון זה במלחמות העתיד, שנקווה שלא יתרחשו.

לבסוף אי אפשר שלא להזכיר את ההקשר הדתי – את ירושלים והר הבית שכבר בתרפ"ט היו העילה למהומות. בנצי גופשטיין ראש להב"ה מעמיד את ירושלים ואת הר הבית על ראש שמחתו ומרבה להזכיר את אמירתו של אורי צבי גרינברג שמי שישלוט על ההר ישלוט על כל הארץ (בדרך כלל ללא אזכור המקור). מנגד, דומה שאין צורך כמעט לציין את מרכזיות ההגנה על אלאקצא כגורם מניע עבור הצד הפלסטיני בכל אירועי הלחימה האחרונים, הן מצד החמאס והן מצד תומכיו בקרב פלסטינים תושבי ואזרחי ישראל. אלאקצא הוא הציר המארגן והמאחד שבשמו החמאס פתח במלחמה ובעזרתו הוא מקווה לאחד את הפלסטינים מאחוריו.

בהקשר לשיח האנתרופולוגי שהתקיים במפגש המיוחד "אש בשדה קוצים" שהתקיים בעקבות האירועים, וגם במאמרים שנכתבו לאחריו, הדוברים והכותבים העדיפו להדגיש את הקולוניאליזם ההתיישבותי, שלדעת מספר חוקרים מובילים אמור להיות הפרדיגמה המובילה את המחקר האנתרופולוגי על ישראל. וממילא, כפועל יוצא של פרדיגמה זו, גם אצל כותבים שלא הזכירו אותו, הדגש היה על אי השוויון בין יהודים לערבים, שנתפס כתוצאה מכוונת של גזענותה המובנית של הפרויקט הציוני, כגורם לאירועים. תשומת לבנו הופנתה לאופן שאפליה כלפי ערבים וספציפית תהליכי ג'נטריפיקציה בערים מעורבות, הן של יהודים חילונים העוברים להתגורר בערים אלה, אבל בעיקר של גרעינים תורניים של הציונות הדתית, פועלים לדחוק את רגליהם של תושבים פלסטיניים. המאמץ המחקרי וההסברתי מוקד במציאת הסברים והקשרים לאלימות הערבית, אינני מתיימר לשפוט את ההסברים רק להצביע על כך שלא התקיים מאמץ דומה להסביר ולתת הקשר לאלימות היהודית.  מבלי לבטל את חשיבות ההסברים שהוצעו, אפשר וצריך לשים לב גם לזרמי עומק של הדת והכבוד הלאומי אשר כמעט שלא הוזכרו בדיונים ובמאמרים.

[1] פוקו, מישל (1996). תולדות המיניות: הרצון לדעת. מצרפתית – גבריאל אש. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

[2] Wikan, U. (2008). In honor of Fadime: Murder and shame. University of Chicago

Press.

[3] Al-Krenawi, A., Slonim-Nevo, V., Maymon, Y., & Al-Krenawi, S. (2001). Psychological responses to blood vengeance among Arab adolescents. Child abuse & neglect, 25(4), 457-472.

עוד בנושא:

‏