רק היום

האנתרופולוג אנדרה לוי (בן גוריון), אשר חוקר בשנים האחרונות את טקס המימונה, כותב על מרכיב אחד בטקס המימונה, שהתקיים עוד במרוקו, ה'עדה׳. מנהג ה׳עדה׳ מראה שלמימונה אין מבנה המבקש ליצור האחדה, אלא ההפך, זהו מנהג החוגג את מגוון הסגנונות (והמנהגים) השונים בתוך המסגרת הכללית של הטקס

למרבה ההפתעה, למרות בולטותה הגבוהה בספירה הציבורית, אנתרופולוגים לא נתחו את המימונה כפי שהיא נחגגת בישראל. אף שחזקה על אנתרופולוגים, שינתחו כל טקס שנקרה בדרכם, הם התעלמו כמעט לחלוטין מן המימונה כטקס.  הבודדים שהפנו את מבטם כלפיה, התייחסו למימונה בעיקר כתופעה שמעידה על משהו אחר; למשל, כעדות למצב האתניות בישראל (במאמר שעתיד להתפרסם בקרוב בכתב העת Anthropological Quarterly  אני מנתח את הסיבות מאחרי השקט המפתיע הזה ועל כן לא אעמוד על כך כאן). עוד בנושא ראו בפוסט ״לדבר על הדיבור על המימונה״

לא אנסה לפצות כאן על חוסר אתנוגרפי זה ולא אציג ניתוח כולל לגבי משמעות האופנים בהם נחגגת המימונה בישראל. תחת זאת, אתייחס בקצרה למרכיב אחד בלבד מן הטקס, שהיווה חלק חשוב במימונה עוד במרוקו, ואשר לו עניין אנליטי-אתנוגרפי. מדובר במרכיב אחד מן המנגנון של הטקס שנקרא 'עדה' (ada'). ה'עדה' איננה ייחודית למימונה, אך היא ממלאת בה תפקיד חשוב. מקורו התרבותי-סמיוטי של המונח ‘עדה’ הוא מן הערבית, אף שיש לו גם שורשים בעברית.  בעברית, המונח נגזר מן המילה 'עוד' (ומכאן גם 'מועד'). הנה כי כן, הביטוי ‘עדה’ מכוון לתופעה חוזרת ונשנית. לא מפתיע, כמובן, שיש מרכיב במימונה שמכוון למעגליות המועד, שהרי החזרה מאפיינת כל טקס; זה הלוז שלו. בהקשר המרוקאי, נוהגים להשתמש בביטוי ‘עדה’ בהקשרים שונים, בכלל זה בהקשר של אוכל; ה’עדה’ מכוונת למאכלים שנהוג לאכול אותם במועד מסוים. במימונה, המופלטה היא דוגמא טובה ל'עדה' ולא רק משום שהיא פופולרית. 

במרוקו, המופלטה  (שנקראת גם מסמן Mesamene) היא אוכל רחוב, או נמכרת בבתי תה, והיא נאכלת על בסיס יומי.  אין לה שום מאפיין חגיגי.  מדובר במזון מהיר ופשוט להכנה, עתיר-פחמימות וזול. המסמן/מופלטה נאכלים מדי בוקר בבוקרו בשילוב עם כוס תה מהביל וגדוש בסוכר.  המסמן/מופלטה, בשילובה עם כוס התה מהווה, אם כן, צירוף גדוש קלוריות, שמספק אנרגיה להניע את יום העבודה. 

המופלטה, שהפכה בציבוריות הישראלית למסמן האולטימטיבי של המימונה, טובה לחג משום שמדובר, כאמור, בבצק מהיר הכנה, שקל לעבדו למופלטה; מייד עם צאת חג הפסח וההשתחררות מן הטאבו על צריכת חמץ, היא מוכנה ומזומנה למאכל. כאן המקום להעיר שבמרוקו המופלטה לא הייתה נהוגה בכל בתי היהודים שחגגו את המימונה. וזה בדיוק מה שמאפיין את ה’עדה’; בהקשר של מזון, ה’עדה’ היא מאכל שנהוג להעבירו פטריליניארית: המאכל עובר בקו ייחוס האב.  כך גם הז'אבאן (מעין נוגט), שנהוג בחלק מן המשפחות במימונה וכך גם הנוהג להניח חמישה תמרים בצלחת קמח ועוד כהנא וכהנא מנהגים. במרוקו, החוגגים עצמם ידעו לציין מהי ה’עדה’ של כל ענפי המשפחה. אשה ידעה לציין, שבבית אביה הייתה נהוגה ‘עדה’ אחרת מזו שהיא נוהגת בביתה (ולא יהיה זה נדיר שהיא "תשוב" ל’עדה’ של בית אביה לאחר שהתאלמנה). אם כך, למרות שה'עדה' מצביעה על חזרה, אחידות וקביעות, ה’עדה’ מייצרת גיוון גדול בפרקטיקות של הטקס. 

כנער צעיר, נהגתי, יחד עם חבריי, לפקוד בתים רבים שחגגו את המימונה באשדוד; מאוד נהנינו להיחשף למנהגים השונים בבתים שבהם ביקרנו. אבל, חשובה מעובדת הגיוון הגדול של מנהגים שהתקיים באותו טקס, היא המודעות המלאה השוררת בקרב החוגגים לגבי עצם הגיוון. החוגגים ידעו שבבתים סמוכים יש ‘עדה’ שונה; שישנם אחרים שמניחים על שולחנם מרכיבים שונים משלהם. אלא שבד בבד עם הגיוון הזה והמודעות אליו, היו מרכיבים במימונה שהיו משותפים לכלל החוגגים.  למשל, המימונה צוינה במועד קבוע, שמתקשר לסיום הפסח.  המוסלמים היוו מרכיב חשוב מן האירוע (הרווי גולדברג עמד על כך יפה). בנוסף, בכל המקומות במרוקו החג גם נשא אותו שם לא ברור, שהיווה מקור לספקולציות רבות לגבי משמעות החג.  וישנם עוד מרכיבים משותפים – תקצר היריעה מלהרחיב.

והנה, העדרה של האחדה, שסותרת את לב לבו של ההיגיון הטקסי, טופלה במימונה לא רק בעזרת מנגנון מובנה של רפלקסיה על העדרה של אחידות, אלא גם על ידי חגיגה של הגיוון. מכאן עולה כי ה’עדה’ היוותה בו-זמנית גם פעולה המאשרת את קשיחותו של מנהג (אישה שזה עתה נשאה תקיים בקפדנות את ה’עדה’ של בן זוגה) וגם הכרה בהיתר לגיוון שהיא מעניקה (הידיעה שהשכנים חוגגים אחרת מאיתנו).

בישראל, כאמור, המופלטה הפכה למסמן של המימונה בפרט והמרוקאים בכלל (על כך כתבתי מאמר ב Israel Studies). היינו, בניגוד לכללי ה’עדה’, המופלטה הפכה למאכל כלל מרוקאי במימונה. אין בישראל מימונה ללא הפנקייק המרוקאי.  השינוי במעמדה של המופלטה בישראל ממאכל שהוא 'עדה' למאכל כלל מרוקאי הוא מעניין.  שינוי זה מסקרן במיוחד לאור העובדה שלמימונה לא היה (ועדיין אין) טקסט קנוני, מארגן, שמבקש ליצור האחדה בהתנהלותו (כמו שעושה ההגדה בסדר פסח, על שלל הנחיותיה בהערות בטקסט, למשל). כרגע אין בידי תשובה לשאלה מדוע דווקא המופלטה עברה האחדה. 

כל מי שעיניו בראשו מזהה שהחג בכללותו עובר בישראל תהליך איטי של האחדה. יום המימונה (להבדיל מערבו של החג), שהיה בעברו העירוני במרוקו צנטריפוגלי (משפחות יצאו מן הערים כדי לחגוג בשדות ובפרקים הפזורים בכל רחבי מרוקו) הפך טרנציפיטלי: בישראל מתקיימות חגיגות המוניות, לעיתים קרובות סביב במות מרכזיות, שמאורגנות על ידי מועצות מקומיות ועיריות). שינוי זה נובע מן המבנה הצנטריפיטלי של הפוליטיקה הישראלית שהתגבש תחת שלטון מפלגות העבודה למיניהן ורצונם של פעילים פוליטיים דוגמת שאול בן שמחון למנף את החג לטובתם הפוליטית על ידי התאמתו למבנה הפוליטי. מן המחקר (בתהליך) שרפי גרוסגליק ואני עורכים לגבי אוכל במימונה עולה בבירור כי המאכלים עוברים מיקור חוץ, היינו – האחדה.  מגמה זו מתאימה ככפפה ליד למגמה שעבר האירוע בערבו של חג. בעברו העירוני במרוקו (ואף בשנים הראשונות בישראל לאחר ההגירה) לחג היה מבנה של "אורחים ללא מארחים".  בישראל, ערב החג הפך בהדרגה למבנה שבסיסו יחסי "אורח מארח". אנשים מגיעים למקום חגיגה ומתיישבים סביב שולחן ערוך בעוגיות צבעוניות.  מאירוע תזזיתי בו כולם מתארחים אצל כולם הוא הפך לחג סטטי.       

ובמקום עוד תמונה של שולחן מימונה ערוך, אני מפציר בכל לשמוע את השיר הבא. גם אם אינכן מבינות מילה אני משוכנע שתדעו להנות מקול הפעמונים של נאבילה מאאן.

תרבחו ותסעדו!

עוד על לוי ועל המימונה:

לדבר על הדיבור על המימונה – אנדרה לוי

אנתרופולוגיה לשבת – אנדרה לוי על המימונה כמנגנון לשימור המרוקאים בישראל בשוליים

עומאר באום על בין המימונה לשואה במרוקו