מאמרי אורח

לסיכום שנה 1: הפוסטים הנצפים באתר

לסיכום שנה 2: ספרים אנתרופולוגיים חדשים

–

אחת הסיבות להקמת בחברת האדם, הייתה ליצור מרחב מפרגן ותמוך לקהילה האנתרופולוגית, לברך על הישגים של חברות וחברי הקהילה, להאיר את העבודה שהן.ם עושות ועושים ולשמוח ביחד על התפתחויות מקצועיות ואישיות. ובאמת, רבים מהפוסטים הנצפים, האהובים והמשותפים ביותר שלנו היו פוסטים של ברכות. הנה מבחר מתוכם שהיו בשנת 2020.

—

ברכות ליעלה להב רז על מינויה כמרצה בכירה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון!

יעלה להב רז היא אנתרופולוגית המתמקדת בהצטלבויות שבין פוליטיקה מגדרית ומינית, שינויים טכנולוגיים וסטייה חברתית. מחקריה עוסקים בהיבטים שונים ומגוונים של תעשיית המין הישראלית כגון זנות צעירים ובני נוער, התפתחויות טכנולוגיות והשלכותיהן על עבודת מין וצריכת זנות; ההיסטוריה של המדיניות והרגולציה כלפי זנות ועבודת מין בישראל; ההשפעה של מדיה דיגיטלית על אקטיביזם בתעשיית המין, תפיסות של עובדות מין כלפי מודלים חקיקתיים ועוד. להב-רז היא בעלת תואר מוסמך באנתרופולוגיה וסוציולוגיה מהאונ' העברית. עבודת התזה שלה עסקה בהצטלבות שבין ספורט, מגדר ואתנו-לאומיות. באמצעות עבודת שדה של שנתיים שכללה ראיונות ותצפיות, היא התמקדה בשחקניות קבוצת הכדורגל "הפועל בנות סח'נין".

בעבודת הדוקטורט שלה התמקדה להב-רז בצרכני מין ישראליים הצורכים זנות בארץ ומפתחים לעצמם קהילה של דומים להם, במרחבים מקוונים, והראתה את אופן השפעתם של השינויים הטכנולוגיים והמרחביים שזירת הזנות עוברת על הדרך בה צרכני מין משרטטים וכותבים את חוויותיהם המיניות. באמצעות אתנוגרפיה מקוונת, ובניסיון לשקף התבוננות הוליסטית על המרחב המקוון של צריכת זנות, עבודת המחקר עסקה במגוון שאלות הנוגעות הן לממדי הזהות הגברית המשתקפת בכתיבת החוויה המינית, הן לאופנים שבהם נבנית קהילה מקוונת והן לזיקה המתמדת ולנזילות שבין המרחב המקוון למרחב הלא מקוון.

מחקרי ההמשך של להב רז עוסקים בתיירות מין במזרח התיכון ובהשפעה של מדיניות הצפון הגלובלי בנוגע לסחר בבני אדם על פיתוח ואימוץ הרגולציה של הזנות במזרח התיכון. בנוסף, להב רז החלה במחקר משותף עם חוקרים מביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, הממומן ע"י קרן שוסטרמן, ועוסק בהשפעת משבר הקורונה על ארגוני סיוע לא.נשים בזנות ועבודת מין.

בנוסף, להב רז פרסמה השנה גם את פרויקט האתנוגרפבידודן שזה גם הוא לתפוצה רבה.

—

ברכות ללירון שני על מינויו כחבר סגל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית!

שני, עורך ראשי בפרויקט בחברת האדם, הוא אנתרופולוג המתמקד בפרשנויות השונות של קבוצות שונות לטבע, כיצד הן משתמשות בפרשנויות שלהן למטרות פוליטיות וכיצד פעולות אלו משפיעות על החברה, הסביבה, המדע והפוליטיקה. מחקריו של שני עוסקים במתח שבין חקלאות וסביבה, שינויים במרחב הכפרי, היחסים בין האנושי ולא אנושי והשפעות עידן המידע על היחס והשימוש בטבע.

שני הוא בעל תואר בוגר במדע המדינה וסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ותואר מוסמך באנתרופולוגיה, שניהם מהאוניברסיטה העברית, ותואר דוקטור באנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב.

בעבודת הדוקטורט שלו, "פלפלים אדומים ושיטים מצהיבות": אדם וטבע במתח שבין חקלאות וסביבה בערבה, אשר אושרה ב-2016, הראה שני כיצד תיאור וניתוח המשא ומתן שהתקיים סביב קביעת הגבולות בין הטבע לתרבות – גבולות שיתכן כי אינם מתקיימות במציאות עצמה, אלא רק בתפיסותיהם של השחקנים בשדה – מאפשר להבין חלק גדול מהמאבקים ומהתופעות החברתיות שהתקיימו במרחב. עבודתו של שני, בן הערבה בעצמו, התבססה על עבודת שדה שנמשכה כחמש שנים וכללה יותר מ-100 ראיונות עומק, עשרות תצפיות משתתפות וניתוח מסמכים רבים. העבודה, אשר נכתבה בהנחיית דני רבינוביץ׳ מחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב, זכתה בפרס גלקמן לעבודת דוקטורט מצטיינת של האגודה האנתרופולוגית הישראלית.

מחקרי ההמשך של שני, אותם ביצע במסגרת מסלולי פוסט דוקטורט באוניברסיטאות ברנדייס, במכון הטכנולוגי במסצ'וסטס (MIT) ובאוניברסיטה העברית, עוסקים בהשפעות של לחץ פוליטי וכלכלי על יחסים בין האנושי והלא אנושי ועל תפיסות הטבע של שחקנים שונים; בכניסת טכנולוגיות של ביג דאטה אל תוך שדות הביולוגיה (ביולוגיה חישובית) והחקלאות (חקלאות מדייקת); ובשינויים מוסדיים, פוליטים וסביבתיים במרחב הכפרי.

—

ברכות לאורי כץ על אישור עבודת הדוקטורט ״כל היודע דבר: הבניית נרטיבים של נעדרוּת אזרחית בישראל״!

המחקר של כץ עוסק בתהליכי הבניית נרטיבים של נעדרוּת אזרחית בישראל, במטרה להבין את היווצרותה, השתנותה ומשמעותה של הנעדרוּת כקטגוריה חברתית. קרוב ל-4,000 אזרחים נעדרים מדווחים למשטרת ישראל מדי שנה, מהם כ-1% לא מאותרים במהלך השנה הראשונה להיעדרותם. אולם מושא המחקר איננו הנעדרים עצמם, אלא השחקנים החברתיים המשפיעים על תפיסת הנעדרוּת ומושפעים ממנה, אשר מכונים בעבודה ה"נותרים מאחור".

—

ברכות לתאיר קרזי-פרסלר על אישור עבודת הדוקטורט ״פנומנולוגיה של כוח בקרב נשים בשדות מוסדיים שונים בישראל״!

נשים שמפעילות כוח מעוררות לעיתים קרובות כעס וסלידה, ומואשמות באופן ישיר או במשתמע ברוע, במפלצתיות או בשיגעון. מחקרה של קרזי-פרסלר בחן כיצד תפיסות תרבותיות אלה משתקפות בתפיסתן של נשים שמוצבות בעמדות כוח בשתי זירות ממוסדות מרכזיות בישראל – הצבא ומשרדי הממשלה. הזירה הצבאית נתפסת כסביבת ארגונית ממוגדרת באופן קיצוני ופומבי, וכזירה שרוויה באלימות, פוליטיקה, יצריות ומיניות. לעומת זאת, הזירה של משרדי הממשלה נתפסת כשדה בירוקרטי ניאו-ליברלי א-מגדרי שדוחק ומסווה מרכיבים הנקשרים בכוח, גוף ומיניות. על רקע המאפיינים התרבותיים והמבניים הללו, קרזי-פרסלר שואלת כיצד נשים שמגיעות לעמדות כוח בצבא ובמשרדי הממשלה מדברות על כוחן וכוחם של אחרים, איך הן מבינות ושופטות אותו, כיצד הן מבנות את מושג הכוח, ואילו נרטיבים, סיפורים ופרשנויות הן טוות ביחס אליו.

על בסיס ראיונות עומק עם 67 נשים שמועסקות בצבא ובמשרדי הממשלה, קרזי-פרסלר מציעה הסבר אפשרי לבעיה מרכזית שאיתה מתמודד הפמיניזם העכשווי, זו שנוגעת לאי-השלמת המהפכה המגדרית בעולם העבודה. קרזי-פרסלר טוענת כי בעיה זו נעוצה, בין השאר, במבני כוח סימבוליים ממוגדרים וסמויים המשתקפים במאבקים יום-יומיים לקבלת הכרה, ערך ולגיטימציה שמאפיינים את הזירות המוסדיות הממוגדרות. בעוד שהשיח הפמיניסטי נוטה לעתים להתייחס למתח בין נשים וכוח כמתח תרבותי כללי, קרזי-פרסלר טוענת כי המתח הזה מתארגן ומתממש באופנים שונים, בהתאם להקשרים המוסדיים שמקיפים אותו ובהתאם למיקומים החברתיים השונים של המרואיינות. התסריטים הנורמטיביים הממוגדרים מיושמים על-ידי המרואיינות באופן שונה בכל מרחב ארגוני על מנת ליצור, ולעתים גם לשחזר, מודלים שונים של נשיות אל מול המבט של קהל מדומיין מסוים. המאבקים המתמשכים של המרואיינות לכינון הכרה וערך מלמדים עד כמה מורכב עבור נשים כיום לכונן חוויה של טבעיוּת או רגילוּת, תחושת זכאות סביבו או אפילו חווית שקיפות ביחס לכוח. מורכבות זו סביב כוח קשורה הדוקות ביכולתן של נשים לאייש מיקומים ארגוניים פריבילגיים גם בימינו.

—

ברכות לטרייסי אדמס על אישור עבודת הדוקטורט "ייבוא זיכרונות: שימוש בזיכרונות קולקטיביים של אומות אחרות בנאומים פוליטיים"!

בעבודת הדוקטורט בוחנת אדמס את הפרקטיקה של ייבוא ושילוב זיכרונות מעבר לגבול בנאומים פוליטיים. המחקר בוחן פוליטיקת הזיכרון, מסגור ורטוריקה פוליטית ומנסה לכונן את הסוציולוגיה של זיכרונות נודדים בנאומים פוליטיים. במחקר נותחו נאומים פוליטיים שנישאו בישראל, גרמניה, אנגליה וארצות הברית בין השנים 1945 ל-2017 כדי להבין כיצד מנהיגיהם הפוליטיים משתמשים בזיכרונות של אומות אחרות.

הדוקטורט מראה כיצד זיכרונות קולקטיביים של אחרים משמשים מנהיגים פוליטיים בנסיבות ספציפיות ולמטרות ספציפיות, למען העצמה של האומה וזהות הקולקטיב. לפיכך, אף כי הזיכרונות מצליחים לנדוד, הם עוברים בתוך כך טרנספורמציה מסוימת. הרחבת הטרנס-לאומיות הרחיבה גם את הרפרטואר שממנו נבחרי הציבור יכולים לבחור זיכרון לעשות בו שימוש בעת פנייתם לאומה, אך השימוש עצמו בזיכרונות מעבר לגבול נותר מושרש בהקשר הלאומי. מכך מתבהר הקשר בין ההבניה של הזיכרונות בנאומים פוליטיים לבין אתגרים טרנס-לאומיים מתמשכים עכשוויים. המחקר משקף כיצד השימוש הניואנסי של אותם זיכרונות של אומות אחרות גובר על אמצעי הנצחה וזיכרון גלובליים ומעלה כי בסופו של דבר, נראה כי האומה כאן כדי להישאר.

ממצאי הדוקטורט מראים כיצד זיכרונות קולקטיביים נודדים בנאומים פוליטיים בעידן גלובלי. הממצאים מצביעים על מרכזיות השיקולים של האומה בהנעה והשפעה של פרקטיקה זו. המחקר ממחיש כיצד זיכרונות שמצליחים לחצות את הגבול קשורים בנסיבות ובסדר יום ספציפיים. מבחינה אסטרטגית, זיכרון קולקטיבי לא יכול 'סתם כך' לעבור את הגבול ולהתקבל בהקשר הלאומי של שיח, אלא רק אותם זיכרונות מעטים נבחרים יכולים להיכנס. יתרה מזאת, לאותם זיכרונות שמצליחים לנדוד ומשולבים בנאומים פוליטיים המכוונים לציבור המקומי יש גם מחיר: עליהם לעבור קודם לכן תהליך של ביות, לוקליזציה או ניכוס, ובתהליך זה הם עוברים שינוי. ה"זר" כבר אינו לחלוטין זר, והדומסטי אינו עוד נחלתו הבלעדית של הלאום, וזיכרונות רב-לאומיים אלה נודדים במרחב, עוברים מיחזור ושימושים חוזרים.

—

ברכות לנגה בובר בן דוד על אישור עבודת הדוקטורט "בדרך אל האושר והעושר? עסקים חברתיים בפרדוקס שבין חברה וכלכלה"!

מחקרה של בובר בן דוד בחן את האופנים בהם מתמודדים ופועלים עסקים חברתיים ככלי לשינוי כלכלי-חברתי בישראל. בובר בן דוד עבודת שדה בארגון המגדיר את עצמו "חברתי-עסקי", המייצר ומשווק מתנות ומארזי שי, ומעסיק א/נשים עם מוגבלויות יחד וכן, ערכה ראיונות עם יזמים/יות חברתיים ואנשי מדיניות נוספים העוסקים בתחום. היא הציגה כי פעילותם של עסקים אלו מתאפיינת בפרדוקס: מצד אחד קבלה של השיח הקפיטליסטי תוך אימוץ כללי המשחק המקדשים את מטרות הרווח הכלכלי, ומצד שני אתגור של מטרות אלו, הבא לידי ביטוי בחתירה למימוש ערכים חברתיים, שיקום אוכלוסיות מודרות והכשרתן להשתתפות בשוק העבודה.

מהמחקר עולה כי הארגון, המבקש ליצור שינוי חברתי כלכלי ומתמודד עם הדרישות של המסגרת הקפיטליסטית, עובר תהליך חוזר ונשנה של שינוי והתאמה של הארגון לנסיבות המשתנות שאותו כינתה בובר בן דוד "הרס יצירתי פנימי". בעבודתה מראה בובר בן דוד כי העסקים החברתיים פועלים באופן ביקורתי כלפי המציאות הקיימת שמונעת מרווח כלכלי, ומול ההנחה הרווחת בקרב הארגונים החברתיים לפיה ניתן לממש ערכים חברתיים רק תוך הדגשה של נזקקות. העסקים החברתיים שמים להם למטרה להתחרות בהצלחה בשדה המשחק הקפיטליסטי מול מתחרים שאינם מחויבים דווקא לערכים חברתיים, ובד בבד לממש את החזון החברתי שבבסיס הארגון. עבודת הדוקטורט מראה כי מדובר במאבק מתמיד, הכרוך בניסיונות בלתי פוסקים להתגבר על קשיים בסביבה משתנה תדיר, לשנות ולשפר את דרך ההתנהלות של הארגונים, מתוך מחויבות לשני הקטבים המנוגדים הללו – למשל במתן שכר ראוי ומכבד לעובדים מאוכלוסיות מודרות, או מתן אפשרות ליצור רווחים שינוצלו למשכורות ולפעילות שוטפת של הארגון, יחד עם יצירת הזדמנות ליצירת פרויקטים המיטיבים עם החברה והסביבה.

—

ברכות לארז מגור על אישור עבודת הדוקטורט "Politics of Innovation: The Entrepreneurial State and the Making of Israel’s ‘Start-up Nation"!

מחקרו של מגור, כיום עמית בתר-דוקטורט במרכז ספרא לאתיקה באוניברסיטת תל-אביב, ניתח כיצד הפכה ישראל להיות מזוהה כ"סטארט-אפ ניישן", והראה שבניגוד לדעה הרווחות לפיה מגזר ההייטק בישראל נוצר ומצליח בזכות השוק החופשי ויזמות פרטית – הדבר לא היה מתקיים ללא מעורבות מאסיבית של המדינה ומדיניות חדשנות ממשלתית. מגור מתאר כיצד מאז שנות ה-80 חל שינוי דרמטי במבנה התעשייה הישראלית ממדינה המייצרת ומייצאת מוצרי טקסטיל, ביגוד ומזון, למובילה עולמית בייצור וייצוא של טכנולוגיות מידע ותקשורת מתקדמות, תוכנות מחשב ופתרונות אבטחת סייבר.

אף כי נהוג לראות בענף ההייטק הישראלי כיצירה של יזמים פרטיים וכוחות השוק, המחקר חושף את השורשים הפוליטיים של התעשייה ומדגיש את תפקידם המכריע של סוכנויות פיתוח ממשלתיות ובראשם משרד המדען הראשי (כיום רשות החדשנות). מאמצע שנות השבעים, החל משרד זה לקדם אסטרטגיית פיתוח חדשה שנועדה להפוך את התעשיה הישראלית לחדשנית ומתקדמת. במסגרת אסטרטגיה זו נוסדו תוכניות מימון ונחקקו חוקים שנועדו להפחית את הסיכון הכרוך במחקר ופיתוח תעשייתי, ודרבנו יזמים פרטים להיכנס להשקעות בזירות טכנולוגיות חדשות שמהן הם נמנעו עד אותה עת. האפקטיביות של תוכניות אלו, מראה מגור, הייתה כרוכה ביכולתה של המדינה לשלב בין מתן שלל תמריצים וסובסידיות כלכליות (מה שהוא מכנה "גזרים") ובין קביעת תנאים ואכיפתם בעזרת סנקציות (מה שהוא מכנה "מקלות"). שילוב זה בין "מקלות" ו"גזרים" אפשר להבטיח שההשקעה הציבורית הענפה במחקר ופיתוח תצמיח תעשיית הייטק מקומית ותייצר מגוון טובין ציבוריים כמו: מקומות עבודה בשכר הוגן (שחלקם הגדול נוצרו בתקופה זו בפריפריה), השקעה בחינוך ותשתיות טכנולוגיות, ויצרית ידע וחדשנות על בסיסם ניתן לפתח טכנולוגיות עתידיות. מדיניות זו, הוא מראה, אחראית לצמיחתם של חברות היי-טק ישראליות מובילות כגון: אמדוקס, אלביט, קומברס, אינדיגו ואחרות. תוכניות ממשלתיות אלו גם אחראיות להגעתם לישראל של מספר תאגידים רב-לאומיים, כמו אינטל או מוטורולה, שביצעו השקעות גדולות במו"פ ובייצור מתקדם.

על מנת להסביר מדוע מדיניות חדשנות זו הייתה כה אפקטיבית, המחקר של מגור עובר מזירת המדיניות לזירה הפוליטית. כך הוא קושר בין פיתוח ויישום של כלי המדיניות השונים של המדען הראשי ובין מאמצי המדינה לחדש בריתות עם מספר שחקנים חברתיים ובראשם נציגי התעשייה מן המגזר הפרטי וההסתדרותי ואף שותפים חדשים מענף ההייטק והחדשנות. מהלכים אלו יצרו "קואליציית פיתוח" שפעלה כפורום ראשי לתיאום ושיתוף פעולה בין המדינה, המגזר העסקי ואיגודי העובדים. קואליציה זו, טוען מגור, אפשרה למדינה להוציא את מדיניות החדשנות שלה לפועל והייתה גורם מרכזי להצלחתה.

—

ברכות לטליה פריד על אישור עבודת הדוקטורט "'זה לא סתם זבל – אלא פסולת': היבטים חברתיים, היסטוריים ואפיסטמיים של הטיפול בפסולת עירונית מוצקה בישראל"!

עבודתה של פריד מבוססת על אתנוגרפיה רב-אתרית בעולם הפסולת בישראל. פריד עוקבת אחר האשפה בפחי הרחוב, באגפי שפ"ע עירוניים, במשרד להגנת הסביבה, בחברות תברואה, בכנסים מקצועיים, בשווקים ובאתרי מיון, טיפול והטמנה, וכן ערכה תצפיות משתתפות בחברה ותיקה לייעוץ סביבתי המתמקצעת בתחום הפסולת שאליה הצטרפה כחברת צוות.השאלה המובילה את עבודתה של פריד היא כיצד האנשים הפועלים בעולם הפסולת –יועצים, יזמים, בעלי תפקידים ממשלתיים, פעילים סביבתיים ועוד – הופכים "אשפה" גולמית לכדי "פסולת". כלומר, כיצד אוסף חומרים נשכחים וסתמיים הופכים לכדי אובייקט אפיסטמי שניתן למשמע, לנהל ולחקור, בעל זהות סביבתיות מובהקת ומשמעויות חברתיות-לאומיות עמוקות.

לפי פריד, האשפה אינה אובייקט יציב, מוגדר וידוע מראש, אלא כזה הנוצר ביחס לסדרים חברתיים המתהווים איתה. בהתאמה היא טוענת שעל החוקרים לבחון את שני צידי המטבע שלה, החברתי והחומרי, גם יחד. בפרקים האתנוגרפיים מתעדת פריד את העבודה היומיומית הסיזיפית, ולעיתים גם המגעילה או המשעממת, בחברה לייעוץ סביבתי שאליה הצטרפה כחברת צוות על רקע "מהפך המִחזור" שקידם המשרד להגנת הסביבה. פריד מתארת את עבודת היועצים ומראה כי לא מדובר בסיפור קלאסי של התמקצעות (expertise) ופורמליזציה של הידע, אלה דווקא בסיפור על הישרדות במצבי אי-ודאות, פיתוח אינטואיציות וחושים פוליטיים, למידת אמנות הניחושים והיכולת לספק תשובת "אמצע". פריד מצביעה גם על קושי אפיסטמי-אונטולוגי נוסף: שדה האשפה שותף ברטוריקה של ה"סביבה", אך בין אוסף מופעי האשפה המתגלים בעבודת היומיום – התשתיות המוזנחות, הלכלוך במרחבים ציבוריים, הפח שעליו הקבלן דילג, חוסר יעילות ועוד – היועצים מתקשים לבטא היגיון "סביבתי" אחיד ורחב שיקשר בין כולם.

על בסיס ראיונות עומק וקריאה צמודה של תוכניות לאומיות לטיפול בפסולת, חוקים סביבתיים ופרוטוקולים של דיונים בכנסת, ספרות מדעית מתקופות קודמות, כתבי עיתונות ודוחות של משרדים ממשלתיים, מכוני מחקר וארגוני סביבה, פריד מארגנת את ההיסטוריה של האשפה בישראל לארבעה "עידנים" (או "גלים") של טיפול באשפה בישראל: עידן הניקיון, ההטמנה, הקומפוסטציה והמִחזור. בכל עידן ועידן מזהה פריד סוג אחר של פסולת שנתפס כחשוב יותר וסט ערכים והנחות פוליטיות ואידאולוגיות שעומד מאחורי קביעה זו. לסיכום היא מצביעה על "סוכנות" נוספת של האשפה – לצד יכולותיה להגעיל, לסקרן, להתחמק מידי יועצים ופקחים רבים, לספק רווח לאחד ולגבות מחיר מאחר, ובסוף גם להכשיל – כוחה הוא גם בתביעתה מאיתנו להמשיך ולספר עליה, ולספר על עצמנו דרכה.

—

ברכות לליאור חן שנבחר לשמש כמדען החברתי הראשון של רשות הטבע והגנים!

במסגרת התפקיד יוביל חן את תחום המחקר החברתי בחטיבת קהל וקהילה של הרשות. מדובר בתפקיד חדש שנוצר מתוך ההבנה שקיים צורך בהבנת הקשר שבין האדם לבין הטבע בכלל ושמורות הטבע בפרט ושהמחקר החברתי יכול לתרום להבנה כזו. חן כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניבסיטה העברית על תהליך התהוותם ויצרתם של מקומות קדושים בעידן הנוכחי, תוך התמקדות בשלושה אתרי טבילה לאורך נהר הירדן (ראו קישור לפודקאסט חיות כיס על מחקריו, כמו גם הרחבה על עבודת הדוקטורט שלו, בתגובות). בחירתו של חן, מעבר להיותו אנתרופולוג מצויין, משמחת מאוד, מאחר והיא מסמנת הכרה מוסדית באנתרופולוגיה כתחום מרכזי במחקר החברתי בכלל בנושאי הסביבה בפרט, ובכך ממשיכה לסלול את הדרך לעוד מחקרים אנתרופולוגים וחוקרים וחוקרות גם במוסדות אחרים.

—

ברכות לעומר הקר ושבט אילת על זכייתם במלגת עזיראלי לדוקטורט!

מחקרה של שבט אילת, תלמידת דוקטורט בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב עוסק באנתרופולוגיה של אבחון דמנציה בישראל. במסגרת עבודת הדוקטורט אילת בוחנת ידע המיוצר במרחבים של אבחון דמנציה. דרך חוויות חיים, ראיונות עם אנשי מקצוע וייצוגים תרבותיים, היא בוחנת את הצורה בה מובן אבחון ומובנת דמנציה בזירות חברתיות שונות. העבודה מתבצעת בהנחיית מיכל קרבאל-טובי וכנרת להד.

מחקרו של עומר הקר, אשר נעשה במסגת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, בוחן את ההשפעות של עבודה גלובלית על מערכות זמן דתיות של עובדי הייטק יהודים ומוסלמים. הקר מתמקד במתח הנוצר בעידן הקפיטליסטי והפוסט מודרני בין זמן עבודה לזמן הדתי, מתח ההולך וגובר ככל שהעבודה מחלחלת ללוח הזמנים של הפרטים מחד גיסא ונוכחותה המשמעותית של הדת בספרה הציבורית ובחיי היומיום מאידך גיסא. הקר בוחן זאת בעזרת מחקר אתנוגרפי בקרב עובדי הייטק דתיים והאופן בו הם מנהלים את המתח בין מערכת הזמנים הדתית, תנועת גרמי השמיים, מערכת הזמנים של המדינה, מערכות כלכליות ומערכות הזמנים של תעשיית ההייטק (שפעמים רבות מותאמת לימי העבודה בארצות הברית). הקר מונחה על ידי נורית שטדלר (האוניברסיטה העברית) וסיימון קולמן (אוניברסיטת טורונטו).

—

ברכות לנגה קידר על זכייתה במלגת עזריאלי לפוסט-דוקטורט!

מחקריה של קידר, אשר במהלך הדוקטורט בחנה כיצד רעיונות אורבניים משייטים בעולם, מה קורה כשעיר 'מאמצת' רעיון, ואיך נוצרה תופעת הגורואים לעירוניות (ראו בתגובות), תתמקד במהלך הפוסט דוקטורט (באוניברסיטה העברית) בהתמודדות של תעשיית הרעיונות האורבניים ומומחים כריזמטיים לעירוניות עם משבר הקורונה. בעוד ערים מנקזות לתוכן רבים מאתגרי התקופה, אחרי שלושה עשורים של חגיגת 'נצחון העיר', קידר תבחן מה קורה כאשר מתערער מעמדן של הערים כמושא המרכזי ליצירת פתרונות.

—

 ברכות לאלעד בן אלול על אישור עבודת הדוקטורט!

עבודתו של אלעד, אותה כתב במחלקה לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב בהנחייתן של פרופ׳ עפרה גולדשטיין גדעוני ופרופ׳ גליה צבר, עוסקת בפרקטיקות של פרטיות בגאנה האורבנית. מוקד העבודה האתנוגרפית של אלעד הוא עיר הנמל טמה, הסמוכה לבירת גאנה, אקרה. אוכלוסיית המחקר היא מעמד הביניים האורבני המתווך בין העיר לכפר, הדתות המסורתיות לנצרות המתפשטת, והמצוקה הכלכלית לשגשוג הניאוליברלי.

מעבר למגורים במקום והתערות אינטימית עם הקהילה, האתנוגרפיה כוללת גם את המרחב הוירטואלי, רשתות חברתיות, וניתוח תכנים חזותיים כמו ממים (memes). מבחינה מתודולוגית, שיטה זו של שילוב בין העולמות הפיזיים והדיגיטליים של הנחקרים משתייכת למגמה ההוליסטית באנתרופולוגיה דיגיטלית שקוראת תיגר על הנטייה של חוקרי אינטרנט לבחון אותו כמימד עצמאי ואף מנותק. כלומר, לצד התצפית המשתתפת והתיאור הגדוש של האתנוגרפיה ״המסורתית״, אלעד עקב אחרי הנחקרים שלו אל עבר הפרופילים שלהם בפייסבוק, וואטסאפ, אינסטגרם, וסנאפצ׳ט כדי לבחון לא רק את יחסי הגומלין בין אונליין לאופליין אלא גם בין הפלטפורמות הדיגיטליות השונות שזמינות לבני מעמד הביניים כצרכני סמארטפונים נלהבים.