גוונים של אוניברסליות: וריאציות בשיח זכויות האדם בישראל
בן בורנשטיין מתאר במאמרו החדש את המורכבות בשיח זכויות האדם בישראל במאה ה-21 ואת המחלוקות בין ארגונים שונים הפועלים בתוכו, בניגוד לתפיסה הסוציולוגית המקובלת של שיח זכויות האדם כעיקרון אוניברסלי ומוחלט.
—
בשנים האחרונות החלו יותר ויותר שחקנים חברתיים שנתפסו בעבר כזרים לשיח זכויות האדם האוניברסלי לעשות שימוש בשיח זה ולפעול בשם עקרונותיו. כתוצאה מכך החלו לצוץ בישראל מופעים חלופיים של זכויות אדם שחורגים מהמאפיינים המקוריים של השיח המודרני והמערבי. במאמר Shades of Universality: Variation of Performances in the Glocalized Israeli Human Rights Discourse שפורסם לאחרונה בכתב העת Sociological Perspectives מנתח וממפה בן בורנשטיין את שדה ארגוני זכויות האדם בישראל, ומציג את ריבוי המשמעויות והזהויות שבשיח הזכויות העכשווי המקומי.
לטענתו הביקורתית של בורנשטיין, דוקטורנט בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב, מחקרים קודמים בתחום תיארו שדות הומוגניים למדי של זכויות אדם בזירות מקומיות המתארגנים תרבותית לפי קווי הגבול של מדינות הלאום, תוך התעלמות ממודלים מתחרים של זכויות אדם ומגיוון פנים מדינתי. מגמה זו מוסברת במאמר דרך שתי מסורות מחקריות: ראשית, המסורת הסוציולוגית נשענת במידה רבה על תאוריית החברה העולמית (world-society),המדגישה את הדמיון בין חברות שונות בעולם דרך התיווך של מדינת הלאום. על פי תאוריות אלו, שיח זכויות האדם הופץ ברחבי העולם דרך מדינת הלאום המודרנית והארגונים שבשטחה. במהלך מחקרי משלים הוצגו ההבדלים בין המדינות דרך מושג הגלוקליזציה, אך יחידת הניתוח נותרה עדיין לרוב מדינת הלאום. כך נוצרה "תזת המדינה הגלוקלית" שהניחה אחידות ברמת המדינה. אך תזה זו לא בהכרח תאמה את המציאות בשטח בכל מדינה וחברה מקומית. מסורת מקבילה אך קשורה היא מחויבותה המוסרית של הסוציולוגיה לערכים אוניברסליים וליברליים. בשל כך, נטען במאמר, דווקא הסוציולוגיה – המבקשת להדגיש את המרכיב התרבותי והאנושי המשתנה במוסדות חברתיים כמו דת ולאומיות – נעצרה בבואה לנתח את מוסד זכויות האדם, שנתפס כמעט כתופעה טבעית בעלת אופי אוניברסלי.
האנתרופולוג טלאל אסד תיאר את הניסיון לטהר את רעיון זכויות האדם, ובתוכו את מושג האדם הריבוני, כמאמץ של הפרויקט החילוני. התאורטיקן הפוליטי צ'ארלס בייטס תיאר באופן דומה את הניסיון הגלובלי להגיע להסכמה עולמית על מושג זכויות האדם, שבמסגרתו מסווגות מערכות צדק מסוימות כמייצגות באופן אותנטי את זכויות האדם לעומת מערכות צדק אחרות.
בהתאם לכך, רק מופעים שתאמו את המודל האידיאלי המערבי של זכויות האדם נותחו כחלק ממוסד זכויות האדם האוניברסלי בספרות הסוציולוגית המרכזית. מופעים שאתגרו מודל אידיאלי זה הודרו ממוקד ההשוואה, או נתפסו כאימוץ אינסטרומנטלי של שיח הזכויות שנועד למטרות פוליטיות דכאניות.
כחלופה לניתוח דיכוטומי של נציגים אותנטיים או מלאכותיים של השיח, המאמר מבקש למפות את שדה זכויות האדם המקומי בישראל דרך מיון הארגונים הפעילים במדינה לפי נתונים רשמיים ולפי הצגתם העצמית במסמכי החזון. כדי להדגיש את השונוּת בקרב ארגונים בני השוואה, נכללו בניתוח המעמיק רק ארגונים שענו על קריטריונים מסוימים, ובהם הצהרת כוונות לשמירה על זכויות אדם כלליות גם של האוכלוסייה הלאומית "האחרת" – שסווגו במאמר כארגונים אלטרואיסטיים.
לבסוף, נבחרו שישה ארגונים פרדיגמטיים המייצגים זהויות ארגוניות ומודלים מובחנים של זכויות אדם, המתבססים על הצדקות שונות לפעולה על ציר מקומי-עולמי, אוניברסלי-פרטיקולרי. מניתוח מסמכי החזון של הארגונים עלו שישה מוקדים להשוואה:
- מקורות ההצדקה: אף כי נהוג לבסס את ההצדקה לשיח הזכויות המודרני על מגילת זכויות האדם של האו"ם (1948) והאמנות הבינלאומיות, מרבית הארגונים שנבחנו במחקר כלל לא ציינו זאת כאשר נדרשו להצדיק את פעילותם. במקום זאת חלקם ציינו מקורות הצדקה דתיים ולאומיים לפועלם, כחלק ממגמה גלובלית של ריבוי מקורות הצדקה לשיח זכויות האדם.
- תלות פוליטית: כל ארגון זכויות אדם מחויב לרמה כלשהי של אי-תלות פוליטית ומפלגתית (המכונה לרוב באופן אירוני כ-"א-פוליטיות"), אך הארגונים נבדלים זה מזה בציון הגורמים שאיתם הם מקיימים יחסי אי-תלות.
- שדות ההתייחסות: במחקר הארגוני נהוג לתאר "שדות ארגוניים", היינו מרחבים של זיקה וקשר בין ארגונים בעלי מכנה משותף. במקרה של ארגוני זכויות האדם הישראליים, דִמיוּן המרחב שמייצג עבודת זהות חשובה מגוון הן בגבולות מושא ההתייחסות (הקהילה הבינלאומית או המקומית, ארגונים יהודיים בעולם וכו'), והן באופן ההתייחסות – ממובחנוּת ועד להשתייכות.
- אתיקה, ערכים ומטרות: הארגונים נבדלים זה מזה גם במטרות הפעולה שלהם, המייצגות עולם נורמטיבי מובחן וזהות גלוקלית משתנה. אף כי כל הארגונים הצהירו במידה זו או אחרת על מוסר אוניברסלי, גבולות קהילת הלקוחות של כל ארגון היו שונים, והמוטיבציה לשינוי של כל אחד מהם נעה בין עניין מקומי לגלובלי.
- מדינת הלאום: באופן מסורתי, מדינות הלאום תפסה מקום חשוב בדוקטרינת זכויות האדם הגלובלית הן כנשאיות באחריות לזכויות התושבים בשטחן, והן כשותפות לפיקוח על מיצוי זכויות בכל העולם. דואליות זו מתבטאת ביחס משתנה כלפי מדינת הלאום הישראלית, הנע בין מחויבות ושיתוף פעולה לבין ביקורתיות, בין ייחודיות מקומית לבין ייצוג גנרי של ריבונות.
- המרחב הגלובלי: כאמור, נהוג לקשור בין שיח זכויות האדם לבין תהליכי גלובליזציה, ואכן המרחב הגלובלי וסוגיות בינלאומיות נמצאו אצל כלל הארגונים. אולם היחס למרחב הגלובלי משתנה ונע בין מוניטין המדינה בעולם, שיתופי פעולה טרנס-מקומיים וקהילה עולמית נטולת גבולות.
***
בתחילת המאה ה-21 צמחו בזירת זכויות האדם בישראל מודלים חדשים של ארגונים, שהם ביקורתיים פחות כלפי הרשויות המקומיות ומשקפים שינוי מוסדי בהצדקות ובמחויבויות המוסריות שהיו מקובלות עד כה בשיח הזכויות. בין השאר, ארגונים מסוג זה מייצגים את מה שניסים מזרחי מכנה "תרגום מודולרי" – הבחנה בין נורמות של זכויות לבין ההצדקות הליברליות שעומדות בבסיסן. בורנשטיין מציע במאמר לתפוס ארגונים מסוג זה כחלק מההיסטוריה המוסדית המורכבת של זכויות האדם בישראל, במקום לתארם באופן פשטני כהתנגדות סמויה לליברליזם.
המאמר מציע את הניתוח הנוכחי כמסגרת אנליטית כללית לבחינת שדות מקומיים של זכויות אדם, שייתפסו במבט סוציולוגי לא כדוקטרינה משפטית אחידה אלא כזירת מאבק על משמעויות מוסריות. אם כך, נטען במאמר, ניתן לאפיין את שיח הזכויות ההטרוגני בחברה בעלת גיוון עמוק כמו ישראל בעיקר באמצעות מוקדי המחלוקת סביבו ובתוכו, ופחות באמצעות מוקדי ההסכמה.
על רקע הוויכוח הוותיק על רלטיביזם תרבותי אל מול זכויות האדם האוניברסליות, המאמר מבקש להפנות את תשומת הלב המחקרית למחלוקות התרבותיות בתוך שיח הזכויות, החורגות מהדקדוק המשותף של קהילת הזכויות המערבית. בתוך כך, המאמר מציע להעלות את המודעות להנחות הנורמטיביות והתאורטיות המטות את הגדרת גבולות שדה המחקר.
לבסוף, תהליכי השינוי שעוברים על שיח זכויות האדם עתידים להשפיע על דרכי הפעולה של הארגונים, על הלגיטימציה שלהם בזירות המקומיות, ועל התנאים להגנה על אנשים חסרי ישע. ולו בשל כך, תהליכים אלו ראויים למבט סוציולוגי מעמיק.
—
עוד על בן בורנשטיין