אנתרופולוגיה לשבת

השבוע באנתרופולוגיה לשבת, ד״ר אנה פרשיצקי מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי כותבת על עולמן הדתי של נשים אוקראיניות מהגרות עבודה בישראל, ועל האופן שבו הגירת עבודה זמנית ומלחמה מעצבות את חייהן הדתיים והקהילתיים. בשני מאמרים שפורסמו לאחרונה בכתבי העת Religions  (במסגרת כרך נושא על טקסים ופרקטיקות טקסיות בעריכתה, שעדיין פתוח להגשת מאמרים) ו-Ethnography  פרשיצקי בוחנת כיצד נשים אוקראיניות מהגרות עבודה, שאינן מחזיקות בסמכות הדתית הפורמלית בכנסייה היוונית־קתולית שאליה הן משתייכות, הופכות בכל זאת לשחקניות מרכזיות ביצירתם ובשימורם של החיים הדתיים. הן עושות זאת לא באמצעות הנהגה כנסייתית רשמית, אלא דרך פרקטיקות יומיומיות שבמרחב הקהילתי הזה מקבלות אופי נשי, ובהן תפילה, אוכל, לבוש, שירה, ריקוד, אירוח, טיפול, חברות וסולידריות נשית. שני המאמרים הם חלק ממחקר אתנוגרפי מתמשך על נשים אוקראיניות מהגרות עבודה בישראל ועל האופן שבו המלחמה משפיעה על חייהן.

.

הכנסייה היוונית־קתולית האוקראינית היא חלק מן הפסיפס הנוצרי המורכב של אוקראינה. זוהי כנסייה קתולית מזרחית השומרת על המסורת והפולחן הביזנטיים, ומעמדה חזק במיוחד במערב אוקראינה, שממנו מגיעות כמעט כל הנשים במחקר זה. בתקופה הסובייטית הכנסייה הייתה אסורה ופעלה במשך עשרות שנים במחתרת. היסטוריה זו חיזקה את הקשר בינה לבין הזהות הלאומית האוקראינית. מסוף שנות ה־80 שבה הכנסייה לפעול בגלוי, והקשר בין דת לזהות לאומית התחזק בעקבות המלחמות עם רוסיה. לאורך השנים פיתחה הכנסייה גם נוכחות משמעותית בקרב פזורה אוקראינית בעולם, והיא אף מתוארת כ"כנסייה של מהגרים". 

הנשים המשתתפות במחקר הגיעו ממערב אוקראינה לישראל בעיקר כדי לעבוד בטיפול בקשישים ובניקיון. הן משתייכות לקהילה היוונית־קתולית האוקראינית ביפו ומשתתפות בתפילות בכנסייה האוקראינית בסופי השבוע ובחגים הנוצריים. זוהי קהילה נשית ברובה, שרוב חברותיה הן מהגרות עבודה. אלא שחייהן הדתיים של הנשים אינם מסתיימים כאשר מסתיימת הליטורגיה. לאחר התפילה הן נפגשות בפארקים, בבתי קפה ובדירות פרטיות, אוכלות יחד מאכלים אוקראיניים שהכינו בעצמן, שרות, רוקדות, לובשות חולצות ושמלות אוקראיניות רקומות, ונוסעות לעליות לרגל לאתרים קדושים לנצרות ברחבי ישראל.

במאמר שפורסם ב-Religions אני מציעה את המושג טקסיות נשית פוסט־ליטורגית (post-liturgical female rituality)  שמתאר פרקטיקות המתקיימות בסמיכות לליטורגיה הרשמית וממשיכות אותה אל מחוץ למרחב הכנסייה, מבלי להיות חלק מן הטקס הקנוני עצמו. מפגשים לאחר התפילה, ארוחות חג, שירה משותפת, ריקודים, ולבוש מסורתי נשענים על המסגרת הדתית הקיימת, אך מרחיבים ומפרשים אותה מחדש באמצעות צורות נשיות, גופניות וחברתיות של עשייה דתית. כך פעולות יומיומיות לכאורה הופכות לפרקטיקות של אמונה, יצירת קהילה ושימור שייכות אוקראינית. 

המאמר שהתפרסם ב-Ethnography מתבונן באותה זירה מזווית אחרת. כאן השאלה אינה רק מה הנשים עושות, אלא מה עובר דרכן. המושג תיווך דתי נשי (female religious mediation)  מתאר את העבודה החברתית, הרגשית והדתית שבאמצעותה נשים מחברות בין עולמות שנפרדו בעקבות ההגירה: בין אמונה לחיי היומיום, בין היחידה לקהילה, בין מקום העבודה למרחב המקודש, ובין ישראל לאוקראינה.

התיווך הזה מתקיים בשלושה ממדים. ראשית, הנשים מתווכות משמעות דתית לאורך מסע ההגירה שלהן. עבור רבות מהן ישראל אינה רק יעד כלכלי אלא גם ארץ הקודש, ולעיתים מסלול העלייה לרגל ומסלול הגירת העבודה משתלבים זה בזה. שנית, הן יוצרות סביב הכנסייה רשתות של דאגה, מידע, עזרה מעשית ותמיכה רגשית. הכנסייה אינה אפוא רק מקום תפילה, אלא גם תשתית חברתית ומוסרית, שנוצרת ומתוחזקת במידה רבה באמצעות עבודתן היומיומית של הנשים. שלישית, בזמן מלחמה התיווך הופך גם ללאומי: תפילות, תרומות, עליות לרגל וסמלים לאומיים מאפשרים לנשים לשמר מרחוק קשר רגשי ומוסרי עם אוקראינה. 

שני המאמרים משלימים זה את זה. הראשון מתמקד בעיקר בצורות ובמרחבים של עשייה דתית נשית מעבר לליטורגיה; השני מתמקד בעבודת הקשר והתיווך שהנשים מבצעות באמצעות אותן פרקטיקות. במילים אחרות, האחד שואל כיצד נשים מרחיבות את הטקס הדתי אל מעבר לגבולות הליטורגיה, והשני שואל כיצד באמצעות אותן פרקטיקות הן מתווכות זו לזו משמעות דתית, מפרשות את חוויותיהן ומחברות בין אמונה, קהילה וחיי היומיום.

הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022 העמיקה מאוד את הממד הזה של החיים הדתיים. תפילה, בכי, עלייה לרגל הפכו לא רק לביטויים של אמונה, אלא גם לדרכים להתמודד עם דאגה מתמדת, אבל וחוסר אונים מול החדשות מאוקראינה. נשים התפללו למען בני משפחה, חיילים, הרוגים ואוקראינה כולה; דגלי אוקראינה הופיעו בעליות לרגל ובאתרים קדושים; והגבול בין תפילה אישית, דאגה למשפחה והשתייכות לאומית נעשה מטושטש יותר. 

רקסולנה, בת 56, מטפלת בקשישים מלבוב, השתתפה בעלייה לרגל שאורגנה על ידי הקהילה לבית לחם ולירושלים. כך תיארה את המסע:

הדרך הזאת הפכה עבור כל אחת מאיתנו לא רק למסע, אלא לחוויה רוחנית עמוקה, לתפילה שבלב. פעמוני הבוקר קראו לנו לתפילה, ובתפילתנו המשותפת ביקשנו שלום לאוקראינה, לישראל ולעולם כולו…

התפללנו בכנסיית המולד, נוגעות במקומות הקדושים הקשורים להולדתו של ישו. עינינו התמלאו בדמעות של שמחה ועצב גם יחד, כאשר עמדנו שם כאוקראיניות והתפללנו לבריאות משפחותינו ולשלום במולדתנו, מול האיקונה המחייכת של אם האלוהים מבית לחם. ביקרנו גם במערת החלב, מקום קדוש המזוהה עם אימהות ונס. על פי המסורת, המשפחה הקדושה הסתתרה שם בעת שנמלטה מפני המלך הורדוס, וכמה טיפות מחלבה של מרים הבתולה הפכו את קירותיה הכהים של המערה ללבנים.

אני באמת רוצה להאמין שתפילותינו ייענו על ידי אלוהים. שיגיע היום שבו אוקראינה תשגשג, ואנשים מכל רחבי העולם יבואו אלינו באותה אהבה ובאותה תקווה שבהן אנחנו מגיעות עכשיו לבית לחם."

סיפורה של אולנה, בת 60, מסוקל, העובדת בניקיון, מציג ביטוי אישי יותר של אותה זיקה בין מלחמה, תפילה ומרחב קדוש. בנה התגייס לצבא האוקראיני, וכאשר החלו להגיע ידיעות קשות מן המלחמה היא החלה לנסוע לבדה לירושלים:

״אחרי תחילת הפלישה הרוסית, נשים אוקראיניות בישראל התחילו להתפלל יותר ולפנות יותר לאלוהים, כי הנפש זקוקה לזה. גם אני התחלתי לנסוע להתפלל כשהגיעו החדשות הנוראות מאוקראינה, והנסיעות לירושלים נתנו לי הקלה גדולה. כשכל כך הרבה ילדים נהרגו בתיאטרון במריופול, לא יכולתי לשאת את זה. נסעתי להתפלל לעילוי נשמותיהם, ואחר כך היה לי קצת קל יותר להתמודד. גילחתי את שיער ראשי.

באותה תקופה הייתי בעיקר לבד. גם הבן שלי יצא למלחמה. לא חיפשתי חברה; חיפשתי מקום קדוש שבו אוכל להתפלל לבדי. אפשר לבוא לירושלים, לכנסיית הקבר, ולדבר עם אלוהים בתפילה למען הנשמות הסובלות האלה. יש בזה כוח עצום.״ 

שני הסיפורים מראים כיצד המלחמה באוקראינה מקבלת ביטוי דתי נשי במרחבים המקודשים בישראל. אצל רקסולנה הדבר מתרחש במסגרת עלייה לרגל נשית וקולקטיבית, ואילו אולנה פונה אל אותם מרחבים בעיקר לבדה. בשני הסיפורים בולט גם הממד הנשי והגופני של החוויה הדתית, דרך דימויים של אימהות וחלב אם, בכי ושיער, המשתלבים בתפילה ובהתמודדות עם המלחמה. אתרי הקודש בישראל הופכים כך למרחבים שבהם האישי, המשפחתי והלאומי נשזרים זה בזה, ומאפשרים לנשים להתמודד עם מלחמה באוקראינה שמתרחשת אלפי קילומטרים משם.

מכאן שהמלחמה אינה רק רקע לחיים הדתיים של הנשים. היא מטעינה מחדש את החוויה הדתית במשמעויות נוספות: תפילה נעשית גם דאגה מרחוק, עלייה לרגל נעשית גם קשר עם המולדת, וסמלים לאומיים נכנסים אל המרחב המקודש. דווקא המרחק מאוקראינה יוצר צורות חדשות שבהן אמונה, משפחה ולאום נשזרים זה בזה.

המבט האתנוגרפי על הנשים האלה מציע תמונה רחבה יותר של דת. אם מתבוננים רק במוסדות, בטקסים הרשמיים ובמי שמחזיקים בסמכות הכנסייתית, הנשים עשויות להיראות כשוליות. אולם כאשר עוקבים אחר הדת אל מחוץ לכנסייה – אל הדירה, הפארק, שולחן האוכל, האוטובוס לירושלים ורשתות התמיכה בין נשים – מתברר שחלק ניכר מן החיים הדתיים מתקיים דווקא שם. הנשים אינן רק משתתפות בחיים הדתיים; הן מעניקות להם צורה, נושאות אותם בין מרחבים ומקיימות באמצעותם קשרים שנמתחים בין הגירה, קהילה, ארץ הקודש ומולדת בזמן מלחמה.

קרדיט תמונה ראשית: המסעדה האוקראינית "שו"

עוד בנושא: