אנתרופולוגיה לשבת

כיצד נשים יהודיות בישראל הנושאות נשק אישי, מתנהלות איתו במרחב הציבורי? בהתבסס על ראיונות, תצפית משתתפת במרחבים הקשורים לנשק, וניתוח של פורומים מקוונים המיועדים לנשים בלבד טוענים מאיה מאור, נחמיה שטרן, גיא נגר ועוזי בן שלום, שנשים אלו בוחרות לרוב להסתיר את הנשק שלהן כפרקטיקה חברתית ומוסרית. נחמיה שטרן, ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל, כותב על מאמרם אשר פורסם בכתב העת Feminist Anthropology. במסגרת המחקר, אשר מומן על ידי המשרד לביטחון לאומי, הם טוענים כי ההסתרה פועלת כמסגרת מוסרית שבאמצעותה נשים מתמודדות עם חוסר ההלימה הנתפס בין נשיות לבין אלימות. אזרחותן החמושה של נשים מתווכת באמצעות פרקטיקות של סודיות, ריסון וניהול הגוף, ההופכות את האלימות ללגיטימית מבחינה מוסרית, מבלי להפוך אותה לנראית לעין או למושא של חגיגה ציבורית. פרקטיקות אלו מומושגות במאמר כצורה של "אלימות מטוהרת" (purified violence) – אופן נשי ומבוית של מעורבות בכוח המופעל בחסות המדינה, אשר בו-זמנית מערער על ההיררכיות המגדריות הדומיננטיות ומייצר אותן מחדש בתוך ההקשר האתנו־לאומי מיליטריסטי של ישראל. 

 .

תאמינו או לא, לא מזמן הייתה תקופה שבה אנתרופולוגים תמכו באופן פעיל בפרויקטים לאומיים־צבאיים. בקיץ 1942, על רקע כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ישבה האנתרופולוגית המפורסמת מרגרט מיד וכתבה חיבור שניסה לאפיין את מקורות הכוח והחוסן של החברה האמריקאית. מיד ביקשה להכין ציבור אמריקאי, שנטה באופן מסורתי לחשדנות כלפי "הסתבכויות זרות", להיות מוכן לשאת בהקרבות הנדרשות כדי להילחם ולנצח במלחמת עולם. כאשר בחרה לקרוא לספרה And Keep Your Powder Dry, השתמשה מיד בכוחו הסמלי של הנשק כדי להזכיר לאמריקאים גם את הממד המוסרי וגם את הממד המעשי של המלחמה שניצבה בפניהם. מהלך דומה אנחנו עושים במאמר שפורסם בכתב העת Feminist Anthropology, שבו ניתחנו היחס של נשים ישראליות-יהודיות לאקדח שלהן. 

כפי שרבים יודעים, בחודשים שלאחר מתקפת השבעה באוקטובר, ובעקבות הקלות לקבלת נשק שהוביל השר לביטחון לאומי, מספר הישראלים שביקשו וקיבלו רישיון לנשק פרטי זינק באופן דרמטי. מה שעד אז היה מזוהה בעיקר עם תושבי יהודה ושומרון ועם קומץ קצינים וחיילים קרביים שבחרו לממש את זכותם להחזיק אקדח אישי, הפך בתוך שבועות ספורים למעין תופעה תרבותית רחבה, כמעט אופנתית. 

המשרד לביטחון לאומי ביקש להבין מה הישראלים עושים בפועל עם נשקם ואנו זכינו במענק מחקר שהוא פרסם לחקר תרבות הנשק האישי בישראל. המחקר ביקש לדעת אילו כלי נשק הפכו פופולריים, ומדוע? כמה מתאמנים, ולשם מה? כיצד מאחסנים נשק בבית, ומה נתפס כדרך הנכונה לנהל אותו בתוך המרחב הביתי? ומעל הכל — כיצד ישראלים מבינים את הקשר שבין נשק חם, הפוטנציאל האלים הטמון בו, והאחריות המוסרית הכרוכה בבעלות פרטית עליו? 

מבחינת מטרות המחקר, שאלות אלו נוגעות ישירות לאחריותו של המשרד לביטחון לאומי לקידום תרבות נשק בטוחה ואחראית, לצמצום סיכונים במרחב האזרחי ולהבטחת שימוש יעיל ומושכל בנשק פרטי. מבחינת המשרד, הבנת דפוסי השימוש, האחסון והאימון של בעלי הנשק נועדה לסייע בגיבוש מדיניות, הנחיות ותוכניות הסברה המותאמות למציאות החדשה שנוצרה לאחר השבעה באוקטובר. 

בעקבות זאת, המחקר שלנו כלל תצפיות משתתפות בחנויות נשק, במטווחים ובקהילות מקוונות העוסקות בנשק פרטי, לצד ראיונות עומק עם ישראלים וישראליות בעלי רישיון לנשק. ביקשנו להבין כיצד אזרחים משלבים נשק בחיי היומיום שלהם, כיצד הם תופסים את האחריות הכרוכה בבעלות עליו, וכיצד השתנו דפוסי השימוש והמשמעויות המיוחסות לו מאז פרוץ המלחמה. 

אחד הממצאים המפתיעים שעלו במחקר היה ההתעניינות הגוברת של נשים ישראליות בבעלות פרטית על נשק. התקשורת נוטה לתאר נשים כקורבנות, ומכאן אולי גם כמתנגדות הטבעיות ביותר, לנשק פרטי. אך מצאנו כי מספר הנשים שקיבלו רישיון נשק יותר מהכפיל את עצמו בשנה וחצי שחלפו מאז השבעה באוקטובר. עוד מצאנו שנשים אלו נוטות להתייחס לנשק בדרכים מגדריות מובחנות. רבות מהן הביעו בראיונות ובתצפיות שלנו אי־נוחות ממה שהן תיארו כאופי הגברי של תרבות הנשק הישראלית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחנויות נשק, במטווחים ובמרחב הציבורי. במקביל, הן הביעו כמיהה לסביבה חברתית אחרת סביב נשיאת נשק: כזו שתכיר ותפנה מקום לחוויות, לרגישויות ולדרכי הייצוג העצמי של נשים. עבור רבות מהן, הנשק הפך לא רק לחפץ שסביבו הן מארגנות את הסגנון האישי שלהן, אלא גם לאמצעי שדרכו הן מבטאות ומממשות תחושות של אמהות, דאגה לאחר, ואחריות כלפי סביבתן.

מעבר לכך המחקר שלנו חשף ממד עמוק יותר: אמביוולנטיות כנה ולעיתים בלתי פתורה. עבור רבות מהנשים שעמן שוחחנו, כולל שיחות במהלך תצפיות במטווחים, האקדח לא היה רק כלי של העצמה או הגנה עצמית. מבחינתן, הוא היה גם מקור לתהייה מוסרית עמוקה. נשים אלו מצאו את עצמן לכודות בין שני עולמות סמליים מתנגשים: מצד אחד, האידיאל התרבותי של האישה כנותנת חיים, מטפחת, מגינה מוסרית של הבית – דמות הנתפסת כטהורה, מסורה ומכוונת ביסודה לשימור החיים; ומצד שני, האקדח עצמו, שאותו תיארו שוב ושוב במונחים חריפים: "טמא", "מלוכלך", כלי מוות שחיוניותו קשורה באופן בלתי נמנע לאלימות.

המתח הזה לא נשאר ברמה המופשטת. הוא עלה שוב ושוב בראיונות שערכנו, והופיע ברגעים גופניים ומוחשיים לחלוטין שראינו : יד של ילד שנחה על קווי המתאר הקשיחים של נרתיק האקדח מתחת לחולצת אמו; ריח של עופרת ושמן נשק שנדבק לשיערה של אישה בדרכה לבקר את אחייניה לאחר אימון במטווח; או ההיסוס שלפני דייט ראשון — מתי, אם בכלל, לחשוף את הסוד האינטימי הזה. אחת המשתתפות במחקר, לילית (שם בדוי), סיפרה שכמעט עזבה את אימון הירי הראשון שלה לאחר שהוצפה במה שתיארה כדיסוננס עמוק: ״הגוף שלי צעק שכל המהות שלו היא לתת חיים. יש לי תינוק בבית, וכל הדבר הזה היה פשוט בלתי נסבל.״

ובכל זאת, הנשים הללו לא עזבו את האקדחים שלהן. במקום זאת, הן מצאו פתרון שהיה בו־זמנית מעשי וסמלי: הן הסתירו את הנשק. לא רק כדי להימנע מתשומת לב מיותרת או מחשיפה טקטית, אלא כפרקטיקה מוסרית בפני עצמה, שבאמצעותה עיצבו וחיזקו את זהותן המוסרית כנשים הנושאות נשק. דרך לשמור את הנשק נוכח, מבלי לאפשר למשקלו הסמלי לזהם את מרחבי האינטימיות, הדאגה לאחר והנשיות שבתוכם חיו. 

כפי שמרי דאגלס טענה בספרה טוהר וסכנה, חברות נוטות לנהל את מה שאינו משתלב בקטגוריות המוכרות שלהן באמצעות סימונו כמסוכן; ומה שמסוכן צריך להיות מוסתר ומורחק מן העין. האישה נושאת האקדח היא בדיוק אנומליה קטגורית שכזו.  היא אינה רק האידאל של ׳האישה חסרת הישע׳,  אך גם אינה החייל הגברי. היא מתקיימת בין שני הקטבים הללו. לפי הניתוח שלנו, ההסתרה הזו הופכת, אם כן, למנגנון החברתי שבאמצעותו מנוהלת האנומליה הזאת. בהסתירן את נשקן, הנשים לא הכחישו את האלימות,  אלה הן בייתו אותה, הכילו אותה, ולתפיסתן טיהרו אותה. הן שמרו, במובן המילולי ביותר, את "אבק השריפה שלהן יבש". אני מאמין שמרגרט מיד הייתה גאה בנשים אלו.  

עוד בנושא: