"שיחה עם המרחב": טקסט וחומר בקהילת בית מדרש פלורליסטי
ברכות לצליל טורם על אישור עבודת התזה שלה שנכתבה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בהנחיית יהודה גודמן. עבודת התזה בחנה כיצד קהילת בית מדרש מטעינה משמעות במרחב בו היא פועלת והופכת אותו למקום של התכנסות ופרקטיקה עבור חברי וחברות הקהילה.
.
דמיינו שאתם נכנסים לבית מדרש, דתי לאומי או חרדי. מה אתם רואים? כנראה שורות של שולחנות פורמייקה, ספסלי עץ קשיחים, סטנדים וערימות ספרים מאובקות. אבל כשנכנסים לבית המדרש "דרך", בית מדרש פלורליסטי לצעירים דתיים וחילונים, התמונה משתנה לגמרי: ספות, כורסאות, שטיחים, עציצים ואפילו מטבחון עם מרק חם. כל הריהוט נאסף מיד שניה על ידי חברי וחברות הקהילה, שבחרו במכוון רהיטים מעץ כהה ובדים רכים. המקום מעניק תחושה של ביתיות לנכנסים בשעריו, ואם להיות ספציפית – משהו בין חדר עבודה של פרופסור לדירת שותפים ברחביה. כשנכנסתי לראשונה לבית המדרש הבנתי שהמרחב מנסה להעביר לי סיפור, סיפור שונה מבתי המדרש האורתודוכסיים אותם הכרתי בילדותי.
יש משהו ביתי, יש תחושה ביתית במרחב. אני חושב שחופש אינטלקטואלי וכזה תחושת ביתיות, זה הרבה פעמים דברים שבאים ביחד כאילו. יש איזה מקום חופשי, ואז זה גם מתבטא במרחב פיזי. כזה, זה לא מאוד מוקפד, אבל זה גם לא כאוטי ומבולגן ואי אפשר לעבוד, אלא יש איזה balance נחמד כזה (מתוך ראיון עם דוד (כל שמות המרואינים בכתבה בדויים) חבר קהילה בבית מדרש "דרך").
במחקר שנעשה במסגרת עבודת התזה שלי בחנתי כיצד קהילת בית מדרש מטעינה משמעות במרחב בו היא פועלת והופכת אותו למקום של התכנסות ופרקטיקה עבור חברי וחברות הקהילה. כלומר, נקודת המוצא שלי היא שחלל בית המדרש עבר ועובר תהליך שהפך אותו מ"מרחב" ל"מקום" דרך הטענת משמעות ושייכות. ואל התהליך הזה בדיוק ביקשתי אני להיכנס.
אחד הממצאים שמצאתי הוא שהקהילה מנהלת "שיחה עם המרחב" כלומר הם עצמם מתייחסים אל מרחב בית המדרש כדבר חי ודינמי, וכשחקן נוסף בתוך המארג החברתי והלימודי בבית המדרש. דוגמה לכך הוא אחד מהרהיטים שהכי סקרנו אותי – ארונית ספרים שעמודיה עשויים מספרים. אביא את דבריו של ישי, אחד הלומדים בבית המדרש שסיפר לי על הרהיט:
הייתה את הבעיית כמות ספרים. יש ספרייה שהיא בעצם ערמה של אינצקלופדיות שמחזיקה מדפים שעליהם יש ספרים […] אני זוכר שהגיעו לפה ספרים בהתחלה אני זוכר שגם אני ראיתי כמות ספרים והתלהבתי […] ואמרתי טוב אבל אין פאקינג שום דבר לעשות יותר עם כאילו 4 סטים של אנציקלופדיה. אז הפתרון הוא ממקום פרקטי אבל התוצאה היא תוצאה שבכלל גורמת לי לחשוב מה בכלל עושים במקום הזה. כאילו הספרים הם מדפים. כאילו זה לא שאף אחד לא יפתח הספר הזה, אין איך לפתוח את הספר הזה! הספר הזה אפילו לא משנה איזה ספר זה. אם אתה בכלל רואה את השדרה יש לך מזל […]. נראה לי שכבר הבינו שזה מכוער אבל אמרו טוב, שזה יהיה. שמישהו ישאל שאלות. שתבואי ותשאלי שאלה. או שזה יצחיק אותך כאילו זה שווה את זה, לדעתי.
ישי מתאר מצב מתגלגל שגורם לו לשאול שאלות על סידור החפצים במרחב אך ברובד העמוק יותר זה גורם לו לשאול שאלות על משמעותו של הטקסט בבית המדרש. עצם הבחירה להציב רהיט "פרובוקטיבי" במרחב בית המדרש, טומנת את ההזדמנות לשאול שאלות. ולדעתו זו המשמעות האמיתית של הפיכת הספרים לרהיט.
באחד מהשיעורים בו קיימתי תצפית התפתחה שיחה על הארון שתיאר ישי.
שרון (לומדת): מתן, מה הקטע של הדבר הזה?
מתן (ראש בית המדרש): מה את אומרת שהקטע של זה? אני אומר שזה המקום הראוי לאנציקלופדיה העברית [צוחק] אבל יש כאלה שמרגישים שזה חוסר כבוד.
אלון (לומד): זה בכלל לא ישר [צוחק].
מתן: עזוב ישר אנחנו בדיון הקונספטואלי.
הדיון על האם ניתן לפתוח את הספרים שמרכיבים את הארון הוא חשוב, אך מה שחשוב זה לא המסקנה של הדיון הזה אלא עצם קיומו הדיון, הדיון הקונספטואלי לפי מתן. במובן זה החפץ הוא לא רק השימוש שלו, הוא לא רק המשמעות שלו, הוא האפשרות לדון דרכו. ודרך הדיון המשתתפים מבינים משהו על עצמם ועל יחסיהם עם הסביבה.
דוגמה זו ואחרות ממחישה כיצד הדיון הטקסטואלי זולג אל מעבר לגבולותיו של דף המקורות ומתקיים גם באמצעות החפצים והחומרים בבית מדרש. הקהילה חווה ומבינה את החפצים שמקיפים אותה כמו הטקסטים שהיא קוראת, שמעוררים מחשבה ורצון לפרש ולהבין אותם. היחסים עם החפצים דומים במהותם לפעולה האוריינית – עיון ופרשנות. תיאוריות המפנה החומרי באנתרופולוגיה טוענות כי חפצים מסוגלים להניע רגשות ולהשפיע על התנהגויות אנושיות. בעבודת התזה הדגמתי כיצד חפצים מעוררים לא רק התנהגות ורגשות אלא גם מחשבה ממש כמו טקסט.
בקהילה לומדת, שלב ליבה טקסט ומהותה לתת מקום לרעיונות ומחשבות קיימת אפשרות לשיח רפלקסיבי. חברי הקהילה מורגלים בהתבוננות על המציאות מתוך נקודת מבט רפלקסיבית וחוקרת, כזו שאיננה מקבלת את המציאות היומיומית אלא מבקשת להבין את פשרה. ובקהילה עם חשיבה פרוגרסיבית כמו זו שחקרתי, שמחוברת לטקסטואליות היהודית אך מאמצת גם קווי חשיבה פוסט-מודרנית יכול להתקיים החיבור בין פרספקטיבה על חפץ לפרספקטיבה על טקסט.
נחזור לתהליך שהפך את בית המדרש מ"מרחב" ל"מקום". אני סבורה כי הקהילה מטעינה את המרחב במשמעות והופכת אותו למקום, המקום שלה, באמצעות מערכת מורכבת ודינמית של אינטראקציות וקשרים בלתי פוסקים בין הטקסט, החפצים, והחוויה הגופנית (מרכיב שנידון בהרחבה במחקרי אך קצרה היריעה מלתאר אותו כאן) לבין הקהילה. כך, ערכים כמו ליברליות, שוויון, אינטלקטואליות וקיימות באים לידי ביטוי הן בטקסטים שלומדים, והן בחומר. הקשרים בין המרכיבים הללו אינם קבועים או מוגדרים מראש אלא הם משתנים ומתפתחים כל הזמן בהתאם לנסיבות ולמשתתפים. קשה להצביע על נקודת ההתחלה כי התנועה היא לכל הכיוונים ובלתי נגמרת. הטקסט משוחח עם החפץ והחפץ עם הגוף והגוף עם הטקסט וכן הלאה. בממשקים שנוצרים ביניהם, מתפתח משהו חדש, יצירה חמקמקה, אשר הופכת את המרחב למקום.
עוד בנושא: